יבול הכאב

"כִּי הוּא יַכְאִיב וְיֶחְבָּשׁ יִמְחַץ וְיָדָו תִּרְפֶּינָה" (איוב ה, יח)

את חלקו האחרון של פסוק זה מביאה רחל המשוררת בתור הקדמה לשיר שכתבה:

"ימחץ וידו תרפינה"
וְאִם לֹא רָפְאָה הַיָּד הַמּוֹחֶצֶת
אִם אֵין לָהּ צֳרִי לָצֶקֶת לַלֵּב
חָטוֹא לֹא חָטְאָה לִי – בָּחַרְתִּי בָּעֶצֶב
הֵיטִיבָה עִמִי כִּי רָצִיתִי בִּכְאֵב.

רָצִיתִי בִּכְאֵב. בִּכְאֵב מְנַצֵּחַ,
בִּכְאֵב מְטַהֵר, מַעֳנִיק וּמַפְרֶה;
כְּאֵת־הַחוֹרְשִׁים לִי חֻדּוֹ הַפּוֹלֵח,
נִטְפֵי דִמְעוֹתָיו כְּאֶגְלֵי הַיּוֹרֶה.

בְּנוֹף עִצָּבוֹן קָמָה מִשְׂתָּרַעַת, –
גָּרְנִי הַשּׁוֹמֶמֶת נָכוֹן לָך יְבוּל!
וְאִם לֹא חָבְשָׁה הַיָּד הַפּוֹצַעַת –
הִגְדִּילָה חַסְדָּהּ… גָּמְלָה לִי הַגְּמוּל…

רחל מדברת על היד שמחצה את הלב, את ליבה של רחל. בבית הראשון ישנה הצהרה שיד האלוקים לא חטאה לה באי ריפויה. יתרה מכך, יד האלוקים היטיבה עמה בכך שלא ריפאה אותה, משום שהיא רצתה בכאב.

הבחירה של רחל בכאב איננה אקטיבית, משום שאם יד האלוקים הייתה מרפאת את הלב היא לא הייתה שרויה בעצב וכאב, אך היא רוצה במצב זה של חוסר ריפוי. זוהי בחירה פסיבית, של השלמה לכתחילה עם מצב שהוא לכאורה דיעבדי.

המילים האחרונות בבית הראשון משמשות כמבוא לבית השני. הסיבה שרחל רצתה בכאב היא משום שהוא נושא בחובו שני דברים: כאב מנצח וכאב מטהר. רחל עוברת לשלב שלישי בבית זה, מעבר לניצחון שבכאב ובטהרה הכאב גם "מעניק ומפרה". בשלב זה נראה כי הכאב אינו רק מצב פסיבי שרחל רוצה להיות בתוכו אלא יש במצב זה, למרבה הפלא, גם צד יוצר ומצמיח.

הקשר בין הכאב והאכזבה הקיומיים כנראה קשור לכאב והאכזבה של רחל מאי יכולתה להשתלב בעבודת האדמה בעמק הירדן, כאב שחוזר על עצמו בשיריה. ואמנם, בשלב זה רחל עוברת לדימוי של ליבה/עצמיותה כשדה. בשדה זו יש שני שלבים – שלב החרישה והורדת הגשם. הכאב עצמו משול לאת החורשים, דהיינו שהכאב מעבד וחורש את ליבה, ואילו דמעות הכאב הן אגלי יורה, שהוא הגשם הראשון שלאחר הפיכת האדמה הזרועה באת החורשים. יש יחסי גומלין בין הכאב לבין דמעותיו. הדמעות הן תוצר הכאב, והן מרוות את הלב לאחר שהכאב פילח בו.

בבית השלישי כבר יש יבול בשדה הכאב. זהו שלב אחר בכאב, כפי שכותב דוד בשיר המעלות לגבי הכאב והשמחה בעבודה בשדה, "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו". בבית האחרון יש כבר שמחה על היבול. היבול מתממש בשני מקומות: בנוף העיצבון המשול לשדה קמה – מקום זה אינו מוגדר, ובדומה לעיצבון אין לו סוף; ובתחושת השיממון בגורן, דהיינו המקום המכונס הממתין ליבול. משורות אלו עולה כי זירת הכאב היא מצד אחד פתוחה ומאידך היא מוגדרת ומכונסת.

רחל מסיימת בשלב נוסף של הודאה על אי הריפוי – "הגדילה חסדה", "גמלה לי הגמול". מסיום זה נראה כי תוצרי הכאב הברוכים מיוחסים לאי הריפוי ולא רק לבחירה של רחל, אי הריפוי הופך לשותף ביבול הכאב.

***

לעומת רחל, הפסוקים באיוב שבהם מוזכרת יד האלוקים המרפאת משרטטים תמונה אחרת. בפסוקים יז־יט נאמר:

הִנֵּה אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יוֹכִחֶנּוּ אֱלוֹהַּ וּמוּסַר שַׁדַּי אַל־תִּמְאָס.
כִּי הוּא יַכְאִיב וְיֶחְבָּשׁ יִמְחַץ וְיָדָו תִּרְפֶּינָה.
בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ וּבְשֶׁבַע לֹא־יִגַּע בְּךָ רָע.

על־פי פסוקים אלו, לייסורים הבאים על האדם יש מבנה מעגלי. בתחילה הם נראים כמכה ללא תרופה, אך במקום זאת אומר אליפז שעל האדם לראות בייסורים דבר שעל האדם לקבל ואדרבה "אשרי אנוש יוכיחנו א־לוה", ובסופו של התהליך ישנו ריפוי לכאב. ויתרה מכך, "ובשבע לא יגע בך רע" – במבט למפרע מתברר שלא רק שיש תרופה למכה אלא שלא היה כאן באמת רע. תהליך הייסורים לפי תיאור זה הינו מעגלי: ייסורים־קבלה־ריפוי־בירור למפרע שלא היה בכך רע. על פי אליפז, הייסורים וכאביהם הם תהליך מעגלי שסופו לא רק ריפוי אלא סופו טוב.

מבחינת היחס בין הפסוקים לבין שירה של רחל, נראה שיש ניגוד גדול בכמה מישורים: א. רחל רוצה בכאב ולא בריפוי. ב. אצל רחל הציר אינו מעגלי של נפילה ועלייה, מכה וריפוי, אלא בחירה בכאב ובייסורים כמצב קבוע. אך מאידך, יש דמיון רב בין התיאורים. בדומה לאליפז, גם רחל מוצאת משמעות בכאב. יתרה מכך, ישנה מעגליות מסוימת במובן זה שיש לכאב יבול, דהיינו תחילת עונה וסוף עונה. דימוי זה מוביל לכך שבעונה הבאה יבוא כאב חדש ויבול נוסף.

אך התיאור המעגלי של רחל נשאר עדיין לא בהיר, מהו היבול של הכאב?

המודל שמציבה רחל שונה מאוד מבחינה אמונית מזה שמציב אליפז. המערכת של איוב ואליפז היא מערכת של אדם שלא מקבל את המצב כפי שהוא, והוא אינו רואה בכאב מוביל תהליכים אלא רק שלב בתהליכי הייסורים. העצב והכאב אינם סיפור המסגרת, אלא שלב הכרחי בסיפור כולל של מסגרת חיובית שבה יש תכלית חיובית מעבר לכאב. האדם בספר איוב קורא לאלוקים לתת לו מענה ומצפה להדדיות בינו לבין אלוקים, ואילו הרוח הנושבת בשירה של רחל נראית כרוח נכאים ידידותית למשתמש.

אין ספק כי רחל מייצגת צדדים מסוימים של חלקים בחברה המודרנית. הכאב אינו רק מנת חלקו של האדם אלא גם שדה חייו, ובמובן מסוים הוא רוצה בכך ומרגיש בכך את טעם קיומו. הכאב מעניק חיוניות המזינה את עצמה. ייתכן שהיבול שאליו מתכוונת רחל הוא הכאב עצמו, היבול שמביא הכאב הוא זרעי הכאב הבאים, בדומה ליבול השדה שמגרעיניו זורעים את השדה בעונה הבאה.

***

באחד המאמרים שקראתי על היצירה ("מעיין מתגבר ושמו אדם", פרופ' יעקב פרנקל) מובא שיר נוסף של רחל, שנכתב יום לפני כתיבתו של השיר הנ"ל:

רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי.
צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,
גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ
רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה.

גַּם אֶת דַרְכִּי – כְּדַרְכָּהּ אֶל צַמֶּרֶת –
דֶּרֶך מַכְאוֹב וְדֶרֶךְ עָמָל,
יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת,
יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל.

בשיר זה מבטאת רחל תחושה שמאפיינת רבים משיריה, שיד גדולה ממנה משחקת בה ושמה מאמציה לאל. אם כך, מה גרם לשינוי בראיית עולמה? כותב פרנקל:

מה שינה את ראייתה של רחל את הכאב, ומה אפשר לה לחוש את חודו הפולח "כאת החורשים", אשר ברך יתברך ב"אגלי היורה" – ואף יבול יניב? לילה אחד ויחיד! לילה ארוך ושומם. לילה קודר וחודר. לילה ללא ירח וחסר נוגה עבר על רחל בין ד' ל־ה' אדר (תר"ץ). לילה בו שתתה רחל את כוס מכאובה עד תום, לילה בו טולטלה רחל ללא רחם ביד־הענקים. ואז – רק אז – לאחר שנתקיים בה "ויהי ערב" ופנה יום, השמש באופק שקעה ונטיו צללי ערב, כאשר חשכה לעלטה הפכה, אז – רק אז – היתה מוכנה רחל ל"ויהי בוקר". הפציע שחר, ולאורם העמום של כוכבי בוקר קרה הפלא: רחל חשה את מכאובה מאמש – והנה שונה הוא. הפך לאחר: לכאב מטהר, לכאב מנצח.

ואין כאן כאבים שניים – כי אם שניים שהם אחד. ואין כאן ידיים שתיים – כי אם שתיים שהן אחת. ושייכים הם למעיין המתגבר – למעיין המתגבר ששמו אדם. כי במעבר הצר שבין שקיעה לזריחה, במשעול השומם שבין חשכה לאורה, ברגעים נצחיים של קדרות, ובשעות אין־סוף של פלצות – שם הופך כאב פולח לכאב מנצח. ואם זכיתי – ואם עמד בי הכוח – הייתי עד ללידה מחדש זו, לבריאה זו. ואם בגדולה זכיתי – כי אז לא רק עד הייתי, גם מיילד.

וכך מסביר הבעל־שם־טוב תהליך נפשי מופלא זה של "לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה": מי שאינו יכול לחדור לתוך שפוני נשמתו של יהודי ולהרגיש את שברון לבו אסור לו להטיף מוסר ולהוכיח לאחרים. שבירת הלב של היהודי חשובה לפני המקום יותר מצומות וסיגופים וגם מהרבה מצוות ומעשים טובים, וזהו היסוד של ההלכה (כלים, פרק ב, משנה א): "כלי חרס אינן מטמאין מגביהן (אלא מתוכן) ושבירתן היא טהרתן". כלי המתכת, גם קודם שנעשה כלי, יש לו ערך ומחיר ולכן הוא מקבל טומאה גם מגבו, עוד טרם שנעשה לבית קיבול. ואולם כלי חרס, קודם שנעשה כלי הרי היה עפר בעלמא, ורק אחרי שנעשה כלי קיבול יש לו ערך ממשי, ומשום זה הוא מקבל טומאה רק מתוכו – ושבירתו היא טהרתו. גם האדם, ש"יסודו מעפר וסופו לעפר", ערכו של אדם תלוי בתוך־תוכו, בהרהורי לבו, בדעותיו ובמחשבותיו. ואם נטמא מתוכו אין לו תקנה אלא שבירה – זאת אומרת, שבירת הלב. ושבירת הלב הזו – של דרך מכאוב ודרך עמל, של קול קורא במדבר וקול קורא ביער – היא היא טהרתו.

***

את השיר שהובא בקטע זה, כותבת רחל מתוך שיממון ואפלה. אך לאחר ייסורים רבים לומדת רחל לקבל את הכאב, לאהבו. היא כבר אינה חושבת שצוחק לה הגורל, אלא שניתן לה הכאב במתנה. מתוך הכאב היא יוצרת, זורעת, צומחת. מתוך ההרס והשבר היא מצליחה לגדול.

לעומת רחל, איוב לא מקבל על עצמו את ההרס. אינו חושב שחטא, ודורש את אלוקים. אינו מוכן לקבל את הכאב בידיים פתוחות. למרות זאת ההרס של איוב גורם לו לחפש את ה', לקוות לטוב יותר. ההרס גורם לו לבחון עצמו מחדש, ולבסוף ההרס הופך אותו לשלם יותר, בעל משפחה גדולה, ורכוש רב. איוב אף זוכה לראות רבים מהדורות הבאים וזוכה לאריכות ימים. מתוך ההרס הוא צומח וממשיך להאמין. ההרס נותן לו הזדמנות ליצור את עצמו מחדש, בתור אדם טוב וצדיק יותר.

בקטע הנזכר מתואר תהליך. תהליך שבסופו, לאחר תלאות וחוויות רבות, לומד האדם לקבל את הכאב ולצמוח ממנו. ישנו המשפט הקלישאתי "אין שלם מלב שבור". לב שבור אינו שלם. אך מתוך השבר המוחלט, הסופי לכאורה, אפשר להגיע לטהרה ולשלמות.