גמרא בעיון ולימוד בהלכה: הכירו את הישיבה הגבוהה לנשים

זה קרה לפני עשרים שנה, באחד מסדרי הערב הראשונים של הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) כתלמידת שנה ב' במדרשה במגדל־עוז. בזהירות, ניגשה אליה אז תלמידת שנה א' "עם שאלה על איזה תוספות במסכת שהיא למדה. היה לה ברור שאני יודעת את התשובה, כי אני הרי כבר שנה ב'. קצת מביך להודות, אבל שיחקתי את המשחק. לקח לי כמה חודשים טובים להבין שהמשחק הזה לא מקדם אותי לשום מקום, אלא רק עוצר אותי. זה מאוד מפתה להיחשב. הייתי תינוקת. לומדת שנה וחצי גמרא. אבל בעיני תלמידות שנה א' הייתי משהו. זה כל כך משתק".

החל מאלול האחרון, עומדת הרבנית גודינגר (דרייפוס) בראש הישיבה בראש צורים. מדובר במסגרת לימוד נשית חדשה, שגם הצוות המוביל אותה הוא נשי כולו, ומיועדת למי שחפצה ללמוד תורה ברמה גבוהה, מעמיקה וגם תובענית. שותפתה להובלה, הרבנית יעל שמעוני, אומרת שלמקום כזה היא מחכה כבר שנים ארוכות. משבר שנה ב' אצלה היה משמעותי אפילו יותר מזה של הרבנית חנה: "זה פשוט היה מדהים. שנה ב' זו תהום ששנה אחרי שנה נשים צועדות לתוכה ונופלות. אין תוכנית סדורה להמשך. אנחנו מאבדות כל שנה מוחות לטובת האקדמיה, כי בעולם לימוד התורה הנשי הכול זה טלאי על טלאי. את לומדת כמה סדרים עם זה, ותוכנית הלכה שם, והכול עד שלוש וחצי בצהרים, כי מדובר בנשים וצריך ללכת הביתה. ודאי שישיבה זה לא. ואז כל אחת שרוצה ללמוד תורה מתחילה את דרך החתחתים האישית שלה. עוברת בין המוסדות, ובכל מקום יש נשים מרקעים מאוד שונים, מה שממילא מוריד את הרמה, ונוצר מישמש מוזר. ומנגד, העולם בחוץ אומר לך – וואו, כמה למדת, את כבר גדולת הדור.

"פה אצלנו, סוף סוף, יש מקום לנשים שאומרות שהן רוצות מסלול לימוד מלא, ויודעות שממנו הן לא תצאנה גדולות דור. אבל מי שתלמד פה שלוש שנים, תקבל הכשרה בסיסית. זו בשורה ענקית. כאן, סוף סוף, מתחילים משנה ב'".

לעשות את הקפיצה

שמונה עשרה לומדות יש בישיבה, מחציתן נשואות ומחציתן רווקות. מקרב הנשואות, חמש עברו לגור כאן עם משפחותיהן. "ממש עשו צעד משפחתי", אומרת הרבנית חנה.

מהקרוואן הגדול שבראש צורים שבגוש־עציון עולה רחש הלימוד של הלומדות. הגילים הם 22־28. "היו לנו מעל חמישים ראיונות כשיצאנו לדרך. רצינו קבוצה קטנה, כי הנושא כאן הוא לא הגודל. נגדל בעזרת השם במהלך השנים. כל הלומדות למדו לפני כן בין שנה לשלוש שנים בבתי מדרש אחרים. רובן בבתי מדרש שלומדים בהם גמרא, אבל יש גם מעולמות נוספים, כמו מדרשות הרובע ושובה. עבור גברים, לא משנה אם אתה לומד בהר המור, בגוש או בעתניאל, רוב היום שלך ייראה אותו דבר. אצל בנות זה לא ככה. אנחנו מבקשות לפרוץ גם את השבלונות האלו.

"היום בעולם לימוד התורה לנשים קיימות מדרשות שמה שמאפיין אותן הוא מעין היפראקטיביות של מפגש עם המון עולמות תוכן ודעת. סדר היום במדרשה ממוצעת הוא שכל שעה וחצי יש שיעור שמעביר מישהו אחר. כמו B.A כללי. ואני חושבת שזה נפלא. תשעים אחוז מהבנות מבקשות בשנה הזו בירור זהות, טעימה של לימוד, לקבל משקפיים של עבודת השם שדרכם הן פוגשות אחר כך את העולם. אבל מי שרוצה לגדול יותר לא יכולה להסתפק בתואר כללי. כאן אצלנו אין שום שיעור שאין לפניו סדר של כמה שעות. דבר ראשון זה לפגוש את הטקסטים בעצמך, ללמוד איך לומדים".

הן משתדלות שלא למתוח ביקורת על מקומות ספציפיים, אבל זו עולה לעיתים מבין השורות. הר"מית נחמה פורת: "מדברים על זה שהמהפכה הלימודית התורנית הנשית נכשלה. אני לא חושבת שהיא נכשלה. אני חושבת שכולנו, המלמדות כאן, תוצרים שלה. אבל המציאות לא עשתה קפיצות גבוהות".

גודינגר (דרייפוס): "אני חושבת שכל עוד היה מדובר בצוות שאינו נשי, מה שהיה יכול לקרות כבר קרה. אבל כאן מדובר בצוות שכולו נשי. כאן אפשר לעשות את הקפיצה. אני רואה כאן תלמידות שהולכות לעלות עלינו בגדול. הן מקבלות בגיל 23 מה שאנחנו רק חלמנו עליו. יהיו כאן חידושים בעולם התורה".

היא מוסיפה: "מאוד חשוב לי לא לייצר עולם סגור, כמו שקורה בהרבה מהמדרשות. ולכן סדר היום שלנו הוא חמישה סדרים של גמרא עיון שאני לומדת עם הקבוצה המתקדמת ויעל שמעוני עם הקבוצה המתחילה יותר. כך במשך ארבעה בקרים. בוקר אחד מוקדש לשיעור כללי.

"באים לפה ראשי ישיבות או ר"מים ומעבירים שיעור, כשלפני כן, כמובן, מתקיים סדר ללימוד המקורות. היו כאן הרב יובל שרלו והרב שבתי רפפורט. זה מאפשר ללומדות לפגוש לומדים בסדר גודל אחר, וגם מאפשר להם להכיר אותנו. חלק מהעניין פה הוא שהמקום מאפשר גם לצוות להמשיך ללמוד. אם בא הרב שרלו, ואני יכולה לדבר איתו אחרי השיעור ב'לימוד', זה מייצר אינטראקציה משמעותית. אצל נשים למדניות, בגיל 25־24 את נחשבת כמי שלמדת כבר ארבע שנים וזה וואו, ולכן אומרים לך ללכת ללמד. אבל זה עצוב. זה ממש כואב לי. אם אני רוצה לכבד את השינוי של לימוד לנשים הוא צריך לקרות בגדלות. מה שאני עושה פה כל יום מהבוקר עד הצהרים זה לשבת על הכיסא וללמוד". שותפים לחלום המתרקם הם הרב דוד סילבר וד"ר דבורה שטיינמץ מארה"ב שחיפשו מאוד, לדברי הצוות כאן, לייסד מקום מעין זה בארץ.

תפילה, כתיבה והכוונה

מעבר ללימוד האינטנסיבי, על עוד דבר מקפידים כאן. ובעצם, די מדהים שהוא לא קיים במוסדות לימוד נשיים אחרים. שלוש תפילות ביום, בצוותא ובקול. נעה עובדיה־וכסלר, האחראית על הלומדות בישיבה, מרכזת את הנושא. "בעיניי זה אחד מהדברים הגדולים שקורים פה. אנחנו לומדות איך להתפלל ואיך להתפלל יחד. מנסות לפתח אינטליגנציות נוספות של רוח, נפש וגוף".

הרבנית חנה: "אמנם אין ספר תורה ואין דברים שבקדושה, אבל יש חזנית וזו למידה פנימית יקרה איך נשים הן ציבור גם כשהן לא מניין. אפשר להרוויח הרבה רווחים מתפילת רבים. אפילו קביעת הזמנים – עכשיו יש מנחה. או להתפלל בקול. זה מאמץ, זה אימון שקורה. יש משהו שמשחרר את היכולת להתפלל. מותר נאמר למחוא כף, מה שטריוויאלי אצל גברים מתפללים, אבל בעזרת נשים בבית כנסת ייתפס כמוזר. את קריאת התורה אנחנו קוראות מהחומש בטעמים. יש אפשרויות ביניים שהעולם הדתי צריך לשמוח בהן, לא רק להיות ב'חרדת מניין נשי'".

למה לא ללכת בשני וחמישי לבית הכנסת של הקיבוץ?
"משתי סיבות. ראשית, העובדה שאנחנו מתפללות כאן כל יום לפני הלימוד עושה משהו ללימוד ולאטמוספרה. שנית, העובדה שאנחנו מתפללות כאן יוצרת ציבור של נשים. נכון, יש מחירים, כמו העובדה שאין קדושה וקדיש וברכת כוהנים, אבל לצד המחירים יש רווחים. לי ממש התרעננה התפילה השנה, ואני כבר הרבה שנים מתפללת שלוש תפילות ביום".

עובדיה־וכסלר: "בהרבה מקומות שלומדים בהם חלק מהזמן מתבזבז. הנושא פה הוא לראות כל אחת ולעזור לה לעשות דרך משמעותית. אנחנו מלוות – יושבות עם כל אחת מדי שלושה שבועות ומציבות מטרות לשבועות הקרובים. זה עלול להישמע מלחיץ, אבל זו סקאלה אישית. הצבת יעדים. לא רף שכולן צריכות לעמוד בו. הזמן של מי שלומדת פה יקר. אימהות מרגישות את זה במיוחד".

לומדים גם לכתוב?
"זה עוד בוסרי", אומרת הרבנית חנה, "אבל כן. יש לנו אחר צהרים אחד שמוקדש לכתיבה. כל אחת בוחרת נושא ויש כמה מנחים בבית המדרש. אני רואה לזה שני תפקידים. דבר ראשון, זה עוזר לדייק את המחשבות, לטעון טענה. אבל יש דבר יותר חשוב. שיח בין עולם לימוד התורה לנשים לבין עולם לימוד התורה לגברים יכול לקרות או כשלומדים ביחד – ואני חושבת שלימוד תורה זה אינטימי, לא רוצה ללמוד עם גברים – או דרך כתיבה, שזה מרחב שמאפשר לתקשר. אם בעזרת השם עוד שנתיים נוציא אסופה של מאמרים רציניים, ויוכל לקרוא את זה ר"מ בישיבת הסדר או בחור ישיבה בכל ישיבה אחרת, זה מרחב שבו אפשר לתקשר וזה נראה לי מאוד משמעותי".

אפרופו כתיבה ישיבתית, מזה שמונה שנים מפעל הפיס מקיים תחרות לכתיבה תורנית לגברים. בשנתיים האחרונות יש גם תחרות לנשים. מבין מאות מאמרים שנשלחו, בשנה הראשונה זכתה הרבנית חנה, ובשנייה נגה חדד הלומדת בישיבה.

כתיבה תורנית נשית היא אחרת?
"רופאה אישה היא אחרת? פסיכולוגית אישה היא אחרת? אני מניחה שיש משהו אחר, אבל לא יודעת לשים את האצבע, וגם לא רוצה לשים".

וכשלומדת מסיימת את המסלול כאן, מה את שואפת שהיא תהיה?
"אם נחזור רגע לעולם המדרשות, הזרוע הראשונה היא התוכניות לשנה א', והזרוע השנייה היא לימודי הלכה. יועצות הלכה כמו בנשמת או מורות הלכה כמו בלינדנבאום. ושוב, בלי למתוח ביקורת, יצא לי לשבת בבית מדרש נשי ולראות אישה אינטליגנטית, מדהימה, שלומדת לתוכנית פסיקה ויושבת עם שטיינזלץ. זה מספר סיפור. זה אומר שלמדת במדרשה, אולי נשארת לשנה ב', ואז הלכת לאוניברסיטה כי זה מה שהיה, ואז הלכת ללמוד פסיקה. אם אני רוצה שהשינוי בעולם התורה יקרה בגדלות, הוא לא יכול לקרות ככה. איזה בחור בשיעור ב' הולך ללמוד פסיקה? זה לא קורה, וגם לא בשיעור ג' או ד'".

לומדות הלכה, לא פסיקה

"הסיבה הראשונית שהמקום הזה קם היא כדי להיות גשר", אומרת הרבנית חנה. "אם מישהי שואלת אותי מה היא תהיה בעוד שלוש שנים, אני עונה – תבחרי מה את רוצה לעשות. תחשבי כאילו סיימת תואר שני. את רוצה לעשות דוקטורט? נהדר. עכשיו תחליטי אם הדוקטורט שלך הוא בפסיקה, במנהיגות קהילתית או רוחנית, האם את רוצה להיות ר"מית במדרשה, רבנית בית ספר או מורה לגמרא בתיכון. השאלה הזו, מה תהיי עוד שלוש שנים, בא לי למעוך אותה קצת. כי אף אחד לא ישאל תלמיד הסדר מה אתה רוצה לעשות בסוף שיעור ה'. אם הוא רוצה להיות תלמיד חכם, תהיה לו אז תשתית להתפתח. עצם השאלה הזו מספרת את הבעיה של לימוד התורה הנשי.

"התוכנית היא אמנם לשלוש שנים, אבל בעיניי זה גם מקום למי שרוצה ללמוד עוד שנה אחת ברצינות לפני שהיא הולכת ללמוד באקדמיה, כמו שאפשר ללמוד שנה בישיבה גבוהה, בלי להתחייב להישאר. יש היום תוכניות מתקדמות בבתי מדרש נוספים, אבל כשבבית מדרש תשעים אחוזים מהלומדות הן שנה ראשונה ועשרה אחוזים הן בתוכנית בוגרות, זה משפיע. אצלנו אין מישהי בתוכנית שלא לומדת חמישה ימים בשבוע גמרא עיון.

"אחרי הצהרים אצלנו, יומיים לומדים הלכה, לא לפסיקה, ויומיים לומדים מחשבה אצל הרב חיים וידל. בנינו תוכנית לשלוש שנים, כשבכל שנה נפגשים עם שתי שפות בתוך עולם המחשבה. השנה זה יום אחד מדרש ויום אחד בעל־שם־טוב. בשנה הבאה זה יהיה רמב"ם והרב קוק. אנו לומדות שעתיים וחצי סדר, ובסוף יש שיעור.

"בכלל, פחות מדי עוסקים ברוח בעולם הישיבות. זה חידוש שבעיניי העולם הדתי צריך אותו בלי קשר. יש תנועות שנשים לומדות עושות בעולם התורה. עצם זה שעוד 50 אחוז מהעם היהודי לומדים תורה זה כבר יוצר כל מיני שינויים, אבל כאן יש משהו שאני רוצה שיקרה. שתהיה התחדשות רוחנית. לחשוב על סוגיות כמו קודש וחול, על אקטואליה במובן העמוק, מה הקב"ה חושב על פמיניזם, למשל".

אני אומרת לרבנית חנה שהסטיגמה היא שנשים שלומדות תורה נושאות עימן סט מסוים של ערכים בנוגע לנשים. הרבנית חנה משיבה שאצלן יש איזה קסם, שהיא לא ממש יודעת להסביר. שההגדרות מדלגות מעליהן. שבנושא הפמיניסטי יש קולות לכאן ולכאן בקרב הלומדות.

הרבנית שמעוני: "אנחנו מחפשות את המקום הפנימי ולא את המקום שאומר – זה צורך פמיניסטי. זה גם מוביל בעיניי למקומות לא טובים במציאות, כי אנשי תורה מסתכלים על התוצרים ואומרים שזה לא ברמה, והם צודקים. גישה רצינית לא יכולה להתחיל משם, וזה אף מסוכן בעיניי. כל היושבות כאן בחדר התעניינו בתורה לפני שגילו שהן נשים".

עצם השימוש במונח "ישיבה" כדי לתאר את המקום עשה בעיות?
"כן. בחוץ וגם קצת בתוכנו. באנו וברחנו מהמילה ישיבה. היום אני כבר לא בורחת", אומרת הרבנית חנה.

עובדיה־וכסלר: "הרבה שואלים למה אתן מתעקשות על זה. דברים רבים שמיועדים לנשים מכנים אחרת, כדי חלילה לא לאתגר את הסביבה. אבל העולם הדתי הוא איתן והוא בשל לדבר כזה. במובן הזה, זה לא חיקוי אלא לקיחת מודל שיש לו הצלחה בעולם היהודי ואצלנו הוא עובר שינויים קלים. זה לא העתק הדבק. את הנגעים שיש בישיבות אין לנו עניין להביא אלינו".

כמו?
"כמו למשל שזה מיועד להמונים וכולם חייבים לעבור מסלול תובעני גם אם הם לא מעוניינים בו, וזה מביא אחר כך ריקושטים, שלא רוצים ללמוד גמרא וכן הלאה".

ישיבה היא מגדלור רוחני לסביבה שלה. משיעורי תורה ועד ריקודי שמחת תורה ופורים. יש לכן שאיפה להיות מקום כזה?
"חלק מהקושי היום בעולם הוא שאתה יוצא החוצה עוד לפני שאתה נולד. אנחנו מאוד חולמות לעשות את הכול לאט. מדויק. ואולי בעוד עשר שנים נהיה ישיבה גם במובן הזה".