נסחפים מן הציונות

בעקבות הוויכוח הציבורי על ההסכם עם חד"ש בניהול העיר חיפה, אמרה ראשת העיר חיפה לאחרונה ש"חיפה היא לא ישראל, וישראל היא לא חיפה". גב' קליש־רותם לא השאירה ספקות באשר למשמעות ההכרזה, שכן הוסיפה מיד "בחיפה היו ראשי עיר ערבים". היא לא הזכירה עובדה חשובה אחת: שכל זה היה לפני קום המדינה.

מלחמת העצמאות ושחרור העיר חיפה תוך בריחה המונית של האוכלוסייה הערבית ללבנון היו אולי רק תאונת דרכים בהיסטוריה של העיר, לפי תפיסת העולם של קליש־רותם. הדיון הציבורי התמקד בדמויות העומדות ליטול חלק משמעותי בניהול העיר חיפה, כולל ועדת הביטחון, אבל לא שמעתי מחאה נמרצת יחד עם קביעה משפטית, שראשת עיר בישראל, אשר נבחרה לפי חוקי מדינת ישראל, אסור לה לומר "חיפה זה לא ישראל".

האם גב' קליש־רותם גם תומכת עקרונית בזכות שיבה של פליטי 48', שאבותיהם ואבות אבותיהם ברחו מחיפה, שאיננה חלק מישראל? המתחכמים בקרבנו כבר אומרים שאפשר להתפשר על 15 אלף, ואינם רוצים ללמוד מהניסיון ולהבין ש־15 אלף פירושם למעשה, במזרח התיכון, פי מאה, מיליון וחצי. חיפה היא עיר נעוריי, בה גדלתי, ואותה אני אוהב אהבת נפש. מי יחזיר אותה לישראל?

מקרה זה הוא אחד מני רבות, המבטא תודעה פוסט־ציונית שהולכת וחודרת בחברה. גדלים בארצנו דורות חדשים "אשר לא ידעו את יוסף", ואת משה מונטיפיורי, ואת הרצל, ואת בן־גוריון. השירים שלהם אחרים וסדר הערכים שלהם שונה מאוד בגלל "ההפרטה", לא רק בכלכלה, אלא בערכים. מי שמדבר על "כלל ישראל" נחשב מיושן. מגדול ועד קטן שואלים ומבקשים את הביטוי האישי הרבה יותר מאשר את הקשר ה"כלל ישראלי".

לכן, ההתמודדות על העברת מורשת מדור לדור נעשית קשה יותר ויותר, ותיעשה עוד הרבה יותר קשה בדור הבא, ובדורות שאחריו. אם לא ניטול כעת את האחריות ונפעל כדי להיאבק במגמות אלו, אנו עלולים לאבד את ארצנו. ובל נחשוב שזוהי רק הפוליטיקה. תנועת ה"פוסט" באה לידי ביטוי בכלכלה, בחינוך וגם במוסדות הדתיים.

הפקרת החקלאות

מאז מכירת "תנובה" לסינים, אני מזהה פוסט־ציונות מעשית, כלכלית ופוליטית בחברה ובמשק הישראלי. אודה: על דבר המכירה כלל לא ידעתי. הדבר התגלה לי באקראי כעבור זמן. ואין זה מקרי. נראה לי ששום "עוף לא פרח" ושום איש לא צייץ; לא התנהל על צעד כזה דיון ציבורי רציני בהקשר הפוסט־ציוני. האם יום אחד ימכרו כאן את קק"ל (ואולי את כל המפעל הציוני) לסינים והם ינהלו כאן את "עסקת המאתיים"? האם נדע על כך מבעוד מועד, או שהדבר ייסגר בחדרי חדרים עם עורכי דין מעונבים?

"תנובה" היא לא דריסת הרגל הסינית היחידה בארץ. הסינים גם בונים רכבת קלה בתל־אביב, ואת קו הרכבת לאילת, וגם את הנמל הבינלאומי החדש במפרץ חיפה – הכול משיקולים כלכליים בלבד. לאחרונה התפרסם שראש השב"כ הקודם, נדב ארגמן, התערב ומנע רכישה סינית של שתי חברות ביטוח גדולות, וברור מכאן שאין זו חרדה אישית שלי. אכן קיימת סכנה. בסין אין משק פרטי רציני, והחברות הגדולות הן חלק מהממסד השלטוני.

חברת "תנובה" קמה כתוצאה מובהקת מהמהפכה הציונית של חזרת עם ישראל אל אדמות אבותיו לעבוד בה "בזיעת אפיו". בשום פנים ואופן אי אפשר להתייחס להישג מופלא זה רק במונחים כלכליים.

לכאורה, אפשר להקל ראש ולומר שזו רק בעלות־על כלכלית, במשק גלובלי, בעוד חברת "תנובה" ממשיכה לתפקד כחברה ישראלית לכל דבר. אך הנה בא "משבר מחיר החלב", וממשלה הנקראת "לאומית" ניהלה את המו"מ עם מגדלי הבקר והרפתנים מנקודת ראות בלעדית של מחיר החלב לצרכנים. הסיכום שהושג כפשרה יוביל בהכרח לסגירת מאות רפתות "קטנות" במושבים, לא בגלל שהן כושלות – להפך, משק החלב הישראלי כולו נחשב למצטיין ברמה העולמית – אלא מפני שהרפתות ה"קטנות" אינן יכולות לספוג את המחיר הנמוך הנדרש (בצדק) לצרכן, וממשלת ישראל, מדינת המפעל הציוני, איננה מוכנה עוד לסבסד את החקלאים שלנו, הפירות הטובים והיפים של המפעל הציוני.

אך מדוע באמת החלב ומוצריו יקרים יותר בארץ לעומת מדינות אחרות? אחת הסיבות החשובות היא שבארץ עדיין עוסקים בחקלאות יהודים־ציונים שאינם שייכים לעשירון התחתון, והמשק שלהם צריך לפרנס חקלאים מהמעמד הבינוני. זה כמובן יותר יקר. חלקם מצאו פתרונות ייצור או יצוא חכמים, אבל אלה שרק בנו משק חלב מפואר אך "קטן ויקר" ייסגרו בשנים הקרובות אם לא ימצאו מיזוג עם כמה רפתות אחרות. זעקת הציונות לא נשמעת, וכנראה לא נחשבת "לאומית". נתאר לעצמנו מה היה קורה אילו רק היו מעלים לדיון הצעה לפנות כמה מאות "התנחלויות קטנות" כדי להקים במקומות מרכזיים כמה יישובים גדולים. אז ודאי היו קולות הרעם נשמעים למרחוק.

עברית, דברי עברית

אחד הניסים הגדולים שהתחוללו במפעל הציוני הוא תחיית הלשון העברית כשפת דיבור והוראה בכל המוסדות, מגני הילדים עד להשכלה הגבוהה. הרצל לא האמין שנס כזה אפשרי. יוזמי הטכניון בחיפה חשבו על גרמנית כשפת הוראה, ורק המאבק של "מגיני השפה העברית" חולל מהפך, והטכניון קם בעברית.

הקושי אז היה עצום, אולי אף יותר מזה שעמד בפני אליעזר בן יהודה, כי לא היו בנמצא מונחים עבריים בכל המקצועות הטכניים. אבי מורי, ד"ר יחיאל בן־נון ז"ל, ישב שנים רבות בוועדת הלשון בטכניון בחיפה בראשותו של פרופ' זאב בן־חיים ז"ל, ממנה יצאו כרכים רבים של מונחים עבריים. אבי ראה חשיבות עצומה במפעל מכונן זה.

והנה "התבשרנו" שהאוניברסיטה העברית בירושלים תאפשר לחוגי תואר שני שירצו בכך ללמד באנגלית. כאן פרצה סערה ציבורית קטנה, והיא מוכיחה ש"עוד לא אבדה תקוותנו". קיפול דגל העברית באוניברסיטה העברית, וצמצומו עקרונית לתואר הראשון, מהווה פגיעה חמורה באחד מדגלי המפעל הציוני. מדוע פועלת כך האוניברסיטה העברית, בניגוד כה בולט לשם שלה ולתפקיד המכונן שלה מאז ייסודה?

יש תשובה מינורית האומרת כי בחוגים ובמסלולים שבהם קולטים תלמידים מחו"ל, וזה כמובן שיקול כלכלי חשוב כי הם משלמים תשלום מלא, אין היגיון כלכלי בהוראה בשני מסלולים, ולכן הרבה יותר פשוט ללמד באנגלית, בהנחה שאז כולם מבינים. יתר על כן, רוב הלומדים לתואר שני ושלישי נדרשים ממילא לקריאה מרובה באנגלית, והוראה באנגלית תקל עליהם מאוד, בפרט כאשר הם יוצאים אחר כך לעולם הגדול, ותופסים מקום באקדמיה העולמית. ויש תשובה אחרת, רדיקלית, האומרת כך: אנחנו חיים בעולם גלובלי, שהאנגלית היא שפתו!

כל צעירינו חשופים לשפת המחשבים והאינטרנט ("המרשתת", בעברית!), ואף אחד לא יוכל לעצור את התהליך הזה, על הברכה ועל הקללה שבו, וממילא תחזור העברית להיות "שפת הקודש", בקריאת התורה והתנ"ך, בתפילות ובלימודי הישיבות (יחד עם הארמית כמובן).

ברוב בתי הספר והמכללות תישאר העברית רק כשפה בסיסית, וגם זה לא מובטח לאורך זמן. ולצד העברית הקורסת מול האנגלית הגלובלית, יחזרו "לפרוח" גם יידיש, גם לדינו, גם ערבית־יהודית, כי "תרבותנו היהודית" הייתה תמיד "עשירה" הרבה יותר מהצניעות העברית.

מכיוון שאני רואה לנגד עיניי את התהליך הרדיקלי המסוכן, שעלול לבלוע את זהותנו התרבותית במקביל לבליעה הכלכלית, עלינו להקים מחדש תנועה ציונית של "מגיני השפה", שתגייס מן הציבור הציוני (בארץ ובחו"ל) תרומות, ומן המוסדות הציוניים ומן המדינה תקבל תקציבים, כדי לחזק מוסדות שימשיכו ללמד בעברית גם בתארים המתקדמים, וישקיעו מאמץ כדי לאפשר תרגום סימולטני לאלה הזקוקים לו ולימוד שפת עברית לתלמידים מחו"ל (שרבים מהם רוצים בכך מאוד). מוסד שילמד בעברית גם בתארים מתקדמים לא יפסיד, ויזכה בסיוע ציבורי־ציוני. אגב, גם מי שישיר באירוויזיון בעברית צריך לקבל פרס מיוחד על ייצוגנו הראוי. כך פעלה התנועה הציונית לאורך כל השנים.

חוזרים אל הגלות

ומכאן לתופעה פסולה אחרת, הפוקדת ציבורים דתיים שלמים. זה התחיל בקברי צדיקים, ששיאם הוא האירוע באוּמן, האלטרנטיבי לראש השנה הידוע במסורת. היום כבר יש שם "שכונה יהודית" קבועה. זה המשיך במז'יבוז' ובברדיצ'ב, וגם שם כבר קמות "שכונות יהודיות". אכן, היהודים חוזרים ל"מצרים" של אירופה, וכלל לא חשוב מה אומרת על כך תורת משה.

אם התורה הוצרכה להזהיר שלוש פעמים מן החזרה הזאת לגלות ההרוסה והחרבה, סימן שיהודים רבים תמיד העדיפו את הגולה. כעת הם מסתערים על הזדמנויות הנדל"ן הנוחות, וחוזרים לחיות ולהתפרנס שם בקביעות. שם הם יוציאו לשון לאנטישמיות, עד שזו שוב תשלוף סכינים.

גזרת ה' לקבץ את עמו לארץ האבות גם לפני "ביאת המשיח", כמו שקבעו חז"ל על פי סדר התפילה – קודם "קיבוץ גלויות", אחר כך "השבת המשפט", עונש לאויבי עמנו וישועה לצדיקים, ורק אז "בניין ירושלים", ו"צמח דוד" לבסוף – לא עושה עליהם שום רושם, גם כשמתפללים שלוש תפילות ביום, וגם כשיודעים את סדר הגאולה לפי חז"ל, גם בבבלי (מגילה יז ע"ב) וגם בירושלמי (ברכות ב, ד). בנושאים של ארץ ישראל אינם שומעים לא לתורה, לא להלכה ולא לסדר התפילה. ולמרבה הצער, עד כה לא קמו תלמידי חכמים מוכרים וידועים להורות להם לעצור, כי לגלות אסור לחזור.

התנועה הציונית חייבת לפנות במהירות אל מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ולומר בכבוד אך בתוקף – עם ישראל השקיע הון עתק ותמך במאמציכם הגדולים והמופלאים לשיקום החסידויות, הישיבות והקהילות מאירופה, אחרי השואה, בארץ. כעת אתם תעצמו עיניים ותמלאו פיכם מים מול החזרה לגלות, לארצות הקללה והחורבן? אחרי שבניתם כאן את עולם התורה של ארץ ישראל בסיוע יוצא דופן של מדינת ישראל? והלוא די בכמה מכתבי התנגדות משמעותיים כדי לעצור את הנפילה.

יהודים ציונים, אם לא נקום ונעשה, איש לא יעשה זאת עבורנו.