פרשת ויקהל: מתגייסים באהבה

לאחר הטלטלה הגדולה שעברה על בני ישראל בחטא העגל, ולאחר שהצליח משה רבנו להשיב את חמת אלוהים מעליהם, מקהיל משה את כל העם על מנת לצוותם על בניית המשכן (שמות לה, א־ה):

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם… קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'…

בצל החטא שקדם לפרשה זו, נראה לכאורה שהאווירה האופפת את המעמד היא שלילית וקשה. משה מצווה את ישראל על בניית המשכן, אבל רושם החטא, והעונש שבא בעקבותיו, עדיין טבועים בעם. ואולם, מבט מעמיק על התהליכים שעברו על עם ישראל לאחר חטא העגל מלמד שההפך הוא הנכון.

שותפות בתהליך התשובה

ההחלטה להמשיך בתוכנית האלוהית ולבנות את המשכן למרות החטא הגיעה רק לאחר משא ומתן ארוך בין משה ובין הקב"ה. תחילה הודיע הקב"ה למשה על שינוי בדרך ההנהגה: "וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ… כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה" (לג, ב־ג). משה לא קיבל את הדין, והתחנן: "אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה" (לג, טו). הקב"ה התרצה, וכאשר עולה משה להר עם הלוחות אשר הכין הוא מבקש שוב "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ… וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ" (לד, ט). רוצה לומר, משה מבקש שאלוהים לא רק ילך "עמנו" אלא ממש "בקרבנו", ועל כך הקב"ה מתחייב ואומר "הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית" (לד, י).

לא רק זכותו של משה עמדה לו להעביר את רוע הגזרה. גם העם היה שותף פעיל לתהליך הסליחה וההתפייסות, ונראה שלמעשי העם הייתה השפעה מכרעת על שינוי ההחלטה. התורה מדגישה שהעם הצטער לשמוע על ההחלטה של הקב"ה שלא לעלות בקרבו: "וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו… וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב" (לג, ד־ו). כמו כן מספרת התורה על השתוקקות העם לכבוד ה': "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה… וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ" (לג, ז, י). תיאור זה מלמד כי העם כולו מעוניין בהשראת שכינה בתוכו, והיו בהם רבים שהיו "מבקשי ה'".

רמז לקיומם של אותם "מבקשי ה' באהל מועד" אנו מוצאים בפרשתנו בתיאור בניית הכיור: "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (לח, ח) – כלומר, הנשים אשר היו בין מבקשי ה' ב"אהל מועד" הזמני אשר עשה משה תרמו את המראות שלהן, ובכך הוכיחו את רצונן לשוב בתשובה שלמה ולזנוח את מחולות העגל ואת הצחוק אשר היו בו (ראו רמב"ם הלכות עדות יב, ה־י).

עם של מבקשי ה'

מלבד תהליך התשובה שעבר העם לאחר חטא העגל, גם משה רבנו זכה לכמה הישגים רוחניים לאחר החטא. תוך כדי המשא ומתן על סליחת החטא מבקש משה מהקב"ה: "וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ" (לג, יג), ועל כך נענה בחיוב וזכה למעמד המיוחד בנקרת הצור שבו נתגלו לו י"ג מידות של רחמים. כמו כן, כאשר ירד משה מן ההר עם הלוחות השניים קרן עור פניו והוא נאלץ לשים על פניו מסווה (לד, כט־לה) – מה שלא קרה כאשר ירד משה מן ההר בפעם הראשונה.

על פי כל זה נראה לומר שחטא העגל, על אף הפגם הגדול שהיה בו, ועל אף חרון האף הגדול שהביא על ישראל, העלה את בני ישראל ואת משה עצמו במעלתם הרוחנית, והביא בסופו של דבר להשראת שכינה גדולה יותר בעם ישראל. עם ישראל הפך להיות עם של מבקשי ה', ועתה הם משתוקקים ומצפים להשראת השכינה בתוכם.

עובדה זו מסבירה את ההתגייסות הנפלאה של כל העם, האנשים והנשים, להתנדב ולתרום למלאכת המשכן עוד ועוד – "וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר" (לו, ג) – עד אשר נאלץ משה לבקש מהם שיחדלו מלהביא. התורה מאריכה בעניין זה במשך חמישה פסוקים (לו, ג־ז) כדי ללמדנו על הנכונות הגדולה של העם ועל השמחה שהייתה בהם לקראת בניית המשכן. העם אינו חש עוד נזוף ומרוחק וכמי שאינו רצוי, ואינו רואה את מלאכת בניית המשכן כניסיון לרצות ולפייס את הקב"ה הכועס, אלא להיפך: העם חש ויודע שהקב"ה רוצה להשרות שכינתו בתוכו והוא שש ושמח לקראת כך. משום כך, נראה שיש לקרוא את הפסוקים בהם מצַווה משה את העם על בניית המשכן בשמחה והתרגשות של ציפייה ולא בכעס ובנוקשות ובאווירת נכאים.

משהו שחייך אותי בפרשה

א. בתרומת העם למשכן נאמר (לה, כב): "כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב". בפסוק דומה בתורה שבו מופיעה רשימת תכשיטים, לאחר מלחמת מדיין, מופיע עגיל בין טבעת לכומז: "איש אשר מצא כלי זהב, אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז" (במדבר לא, נ). מדוע לא מוזכר "עגיל" ברשימה בפרשתנו? (וראו מדרש שמות רבה פמ"ח, ו, שקורא את הפסוק כאילו נאמר בו עגיל!).
מסתבר לומר שהתורה נמנעה בכוונה מלהזכיר "עגיל" משום שהוא מזכיר את המילה "עגל". כלומר, המקרא אשר משתמש פעמים רבות בקישוט של "לשון נופל על לשון" נמנע כאן משימוש במילה מסוימת דווקא משום כך.

ב. אֶת קְרָסָיו וְאֶת קְרָשָׁיו (לה, יא) – אין קשר בין הקרסים של היריעות לקרשים, אבל אלה מילים דומות ונאה לשלבן ברשימה זו אחר זו.