מלכוד דו צדדי

מבקש אני לפתוח את רשימתי עם אמרה של בר קפרא, אחד מגדולי החכמים מתקופתו של רבי יהודה הנשיא. את האמרה הזאת הזכרתי לפני זמן לא רב: "דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה? 'בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ, וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ'" (משלי ג, ו). אם אני מבין נכונה, הכוונה היא שבכל אשר נהיה עלינו להיות מודרכים בדרך ה', או אז לא ניכשל. לאמרה זאת הוסיף האמורא הגדול רבא כמה מילים המהוות מעין חידה: "אפילו לדבר עברה". לחידתיות זאת אחזור מאוחר יותר.

קריאה ישרה והפוכה

במקור אחר מוצאים אנו הערה נוספת של רבא (ברכות סג, א) שאם נדייק ניווכח שיש בה קרבה מסוימת לדבריו שלעיל. דברי רבא מתבססים על פסוק מתהילים (קיט, קכו): "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ". רבא מסביר שיש שתי צורות כיצד לקרוא את הפסוק: מרישא לסיפא, ולהיפך – מסיפא לרישא. נראה לי שבקריאה ראשונה קשה להבין את משמעות דבריו. אנסה לעשות זאת, תוך תפילה שלא אטעה בהבנתם ובהסברם.

הבה נציג את שתי הקריאות האפשריות לפי רבא:

 [1] עלינו לקרוא את הפסוק מהרישא לסיפא, כלומר עת לעשות לה' – אנו חייבים להחזיר עטרה ליושנה. אנו חייבים להביא את הרבים לשמוע שוב את דבר ה', שהרבה חדלו לשמור, ומה טעם? כי הם הפרו תורתך.

[2] עלינו לקרוא את הפסוק בכיוון ההפוך, כאילו הוא כתוב מסיפא לרישא. הטקסט פותח באמרה "הפרו תורתך". מילים אלו מתייחסות אלינו ואל חכמי ישראל: הללו פסקו נגד המקובל, כי "עת לעשות לה'". זהו צורך השעה.

קראנו את דברי רבא, והתעכבנו על שני הפירושים שהוא הציע. במשך שנים שרד רק הפירוש השני, והעיקרון של "עת לעשות לה' הפרו תורתך" קיבל את התכונות של הפעולה העתיקה של הוראת שעה. המסורת קשרה את הוראת השעה עם פעולת הנביאים. מאוחר יותר ניווכח שגם הצדיקים השתמשו במעין הוראת שעה. הוראת השעה מאפשרת לסטות מהחוק, אבל רק לזמן מוגבל. ואכן, העובדה שאני יכול לסטות מן הדרך לא פוגמת בעובדה שהדרך ממשיכה בקיומה ועלינו לחזור אליה. הוראת השעה היא תקנה לשעה ולא לדורות. אזכיר כאן את שיאה של הדרך הזאת, בחסידות איזביצה, אצל ר' צדוק ובמידה מסוימת גם אצל הראי"ה קוק.

שקר כתשובה מוסרית

אני מבקש מקוראיי רשות לחזור שוב לנושא שבו דנתי לפני זמן. הוא יביא אותנו לר' משה אלמושנינו (1518־1581), חכם מצאצאי גולת ספרד שישב בסלוניקי. כך מסר בידינו אותו חכם גאוני זה:

למי שהפקיד חרב ביד אדם אחד… הנה אם יבא המפקיד החרב ההוא בחימה להרוג את חבירו וישאל מהנפקד החרב אשר הפקיד בידו, הנה אם יתנה לו הוא בלתי צדק. וראוי אז באותו העת להכחיש הפיקדון כדי שלא יהרוג את חברו.

במילים אחרות, בהזדמנויות מסוימות, הכחשת הפיקדון, השקר, היא התשובה המוסרית הנכונה. החוק לא יכול להיות מוחלט. חינוך האדם חייב להיות מתוחכם יותר, וכדברי ר' משה: "ועל כן אין ראוי שיאמר לו בהחלט לכל נפקד שלא יכחיש בפיקדון…". זהו סוד הכתוב (קהלת ח, ה): "וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם".

לדעתי, לעיקרון מעין זה התכוון רבא (ברכות סג, א) בדבריו לעיל: "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ… אמר רבא: אפילו לדבר עבירה". ור' משה אלמושנינו ממשיך: "כי אם היו כל האנשים שלמים לא היה צורך כלל לשנות הפעולות הטובות והיה ראוי לאדם לפעול אותם בכל זמן… אך היות שרעת האדם רבה עליו… על כן יצטרך לפעול הפעולות כפי העת והזמן".

 גוש חוסם

מבקש אני לסיים רשימה זו תוך אזכור הדילמות של הימים האחרונים בכל הנוגע ליחסים ולשיתופי הפעולה בין הקבוצות הדתיות השונות. לא ארחיב בכל הרקע לכך, רקע שבוודאי ידוע לכל מי שמתעניין, אפילו במעט, בבחירות הבאות עלינו לטובה.

מעיון בדברי בר קפרא לומדים אנו לדעתי שפעמים רבות עומד האדם בפני שאלה, בעצם – בפני דילמה. עומדות בפניו שתי דרכים, שתיהן בעייתיות במידת מה, והוא חייב לקבוע איזו היא הנכונה יותר. כך, בימים אלו אני ועוד רבים אחרים עמדנו בפני דילמה קשה. נניח שלדעתנו, עבור האינטרסים החשובים ביותר של הלאום, צריכים אנו לקבל החלטה מסוימת שתהיה בה לכאורה מעין הכרה בעמדה פוליטית שאין אני רוצה כלל לתת לה הכרה.

אני שייך לקבוצה שרוצה שלא לחטוא נגד העקרונות המוסריים שלה, אפילו כדי לאפשר את הניצחון של הכיוון שאליו היא שואפת. אלא שכאן ברקע עומד איום אחר – האלטרנטיבה היא למעשה ניצחון של גוש חוסם המבוסס על ההצבעה הערבית. ולכן, במצב הנוכחי הדילמה קשה יותר וההימנעות מהמעשה הופכת להיות אופציה גרועה לא פחות. נראה היה לי, עם כל הצער, כי מעשה זה היה הכרחי, ולא היתה אפשרות אחרת שלא יהיה בה שמץ של רגש ההתאבדות.