שבתי בשבוע שעבר מסיור מחקרי שערכתי בעקבות הבשמים של העולם העתיק בדרום הודו. תרתי אחרי קנה הבושם שבשמן המשחה, זה המוזכר בפרשות המשכן, שבו משחו את כלי המשכן והמקדש ואת הכוהנים, ולדורות את הכוהנים הגדולים ואת מלכי בית דוד. את השמן רקח משה באופן חד־פעמי בעת חנוכת המשכן. וזה אופן הכנתו על פי ספר שמות:
"קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ. מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם. וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְשֶׁמֶן זַיִת הִין. וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה" (שמות ל, כג־כה).
הכינוי "בְּשָׂמִים רֹאשׁ" משקף את חשיבותם הרבה של הבשמים האלו. הזיהוי המוחלט של ארבעת הרכיבים העיקריים, יש להודות, נתון למחלוקת. יש לציין שקיימות עדויות מהעת ההיא לשימוש ארץ־ישראלי בקינמון, למשל, אחד ממרכיבי שמן המשחה על פי הפסוקים. שרידיו נמצאו בצפחות חרס קטנות המתוארכות לתקופת הברזל, המאות ה־9-11 לפנה"ס – ימי הבית הראשון, אשר נמצאו בכמה אתרים ברחבי ארץ ישראל: בתל קסילה, בדור, ביקנעם, בכנרת ובנחל פטיש. קיימת כאן אם כן עדות ברורה למסחר עם דרום מזרח אסיה בתקופה הרחוקה ההיא, שהרי משם מוצא הבושם הזה. אין גם ספק שמרכיבי שמן המשחה היו בסממנים היוקרתיים ביותר שהעולם העתיק היה יכול להציע.
לגבי בחירת הסממנים, הרי שהיו כאן כנראה גם שיקוליים מקצועיים – "מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ". תיאופרסטוס, פילוסוף יווני בן המאה הרביעית לפנה"ס, מציין בחיבורו על הבשמים שלכל אחד מסממני הבושם קיים כמובן תאריך תפוגה, אבל המור משתמר מעל עשר שנים והולך ומשתבח עם הזמן וכך גם מיני הקינמון. כלומר, לצורך שמן המשחה נבחרו במיוחד סממנים שיוכלו לשמור על הארומה שלהם למשך דורות, שהרי הוא הוכן פעם אחת בלבד אך שימש כנראה לאורך מאות שנים.
לפי רוב מסורות הזיהוי "קְנֵה בֹשֶׂם" הופק מהצמח אקורוס קלמוס, צמח ממשפחת הלופיים בעל עלים קשים וזקופים המתנשאים עד לגובה של כחצי מטר. הוא גדל בר במקומות מוצפי מים באזור הודו ומרכז אסיה, אך הועבר גם לאזורים אחדים באירופה. קני השורש שימשו מקור לתרופות ולבושם.
דיוסקורידס, הרופא והבוטניקאי היווני בן המאה הראשונה לספירה, מציין בספרו על סממני המרפא שנכתב בשלהי ימי הבית השני שהאקורוס גדל באזור הודו ומהשורשים שלו מכינים טיפות לטיפול בדלקות עיניים, וכן שהוא חומר משתן. בנוסף, כתב, מיצוי הצמח מעורבב בתרכובות בשמים לצורך קבלת ריח מתוק. והמעניין ביותר מבחינתנו: דיוסקורידס מוסיף ומציין שתרכובת בושם מפורסמת בשם קיפי שנהגו להגיש לאלים ושהייתה בשימוש נפוץ בקרב כוהני מצרים, הורכבה בין השאר מאקורוס קלמוס וממור. גם תיאופרסטוס מזכיר בחיבורו את האקורוס קלמוס כאחד מהמרכיבים להכנת בושם ורדים, וזאת לאחר שהיו משרים אותם ביין מתוק.
אני שב כעת, כאמור, ממסע בדרום הודו בלוויית ידידי ד"ר ירון סרי, מסע שערכנו בעקבות חלק ממרכיבי שמן המשחה שמוצאם מהאזור הזה. כמה מהם מצויים עדיין בשימוש ברפואה המסורתית ההודית העתיקה, המפורסמת בשם "איורוודה". מתברר שחלק ניכר מהאוכלוסייה המקומית עדיין מעדיף לפנות לטיפול מסורתי, לצד הרפואה המערבית המודרנית. הרבה מהתרופות האיורוודיות נמכרות כיום באופן מתועש ומפוקח בכמוסות, בתמיסות ובמארזים בדומה לתרופות הקונוונציונליות. כמעט בכל רחוב אפשר למצוא חנות לממכר תרופות איורוודיות, אם כי הצלחנו לאתר שתי חנויות בלבד שבהן עוד אפשר למצוא את סממני המרפא בצורתם הגולמית, ובהם את השורש של הצמח Saussurea lappa, אחד משני מיני הקושט וכן את שבולת הנרד, הנזכרים בסממני הקטורת.
המחקר התמקד באזור מונאר שבמדינת קרלה, אזור הררי בגובה של כאלף וחמש מאות מטרים. האזור הזה ידוע במטעי התה ובגידולי צמחי תבלין. אכן חזינו בגידול עצי קינמון, פלפל שחור וקרדמון (הל). לאחר בירורים רבים הגענו לכפר ואטאוודה שלבד מגידול ירקות ועצי פרי, מתמחה בגידול ואיסוף של צמחי רפואה ותבלין, אשר נשלחים לצורך תעשיית התרופות המסורתית. בשיטוט בין הבתים ראינו בכל מקום ערמות גדולות של צמחי מרפא שונים שנאספו מהשדות, כדוגמת כורכום הבר. מצויד בשמות של הצמח אקורוס קלמוס בכל הניבים העיקריים השגורים בהודו וכן בתמונות שלו, הצליח מורה הדרך שלנו לאתר קבוצת צמחים כאלו שגדלו בערוץ נחל. נכנסנו לבוץ והגדרנו באופן סופי את הצמח. מדובר בצמחי בר שנאספים בידי המקומיים; לאחר שעוקרים אותם מהקרקע, מסירים מהם את העלים ונשארים עם קני שורש גדולים בגודל 10־20 ס"מ.
משם הובלנו לשדה מרוחק ובו נראתה פעילות ערה. כאשר התקרבנו למקום חזינו בערמה גדולה של שורשי "קנה הבושם". לידה ישבו חמש נשים שחתכו אותם במָצֶ'טָה לפיסות קטנות בנות 3־4 ס"מ. כאשר חותכים או מרסקים את קנה השורש אפשר להריח ניחוח נעים, אם כי לאחר זמן הוא מתנדף. השורשים החתוכים נפרשו על פני הקרקע לייבוש שאורך כחודש ימים. לאחר מכן, החומר מועבר למפעל לייצור תרופות.
ואחרי כל זאת יש לדעת שגם בהודו השימוש בצמח הזה הולך ופוחת, וכפי שאין משתמשים בו עוד לצורכי בושם, יש לחשוש שגם הצורך הרפואי בו ייעלם מן העולם. את סממן שמן המשחה ההיסטורי הזה כדאי שנדאג להציל בטרם יאבד.
