אירוע דרמטי בזעיר אנפין התרחש במוצאי שבת פרשת תצווה, לפני כשבועיים, בבית כנסת היזדים בירושלים. לשיעורו של הראשון לציון הרב יצחק יוסף, בנו וממשיכו הבכיר של הרב עובדיה יוסף, הגיע רב נוסף, אלמוני לציבור הרחב – הרב אברהם סאלים, ראש ישיבת מאור התורה. הרב סאלים כובד במסירת "השיעור המקדים", מוסד ותיק עוד מימי האב המנוח, שנועד להעניק אות כבוד למוסר בטרם יתחיל הראשון לציון בשיעורו.
לתפקיד הרב המקדים מגיעים רבנים, ראשי ישיבות ודרשנים המזוהים בדרך כלל עם דרכו ודבריו של הרב עובדיה יוסף – שזו הייתה לו עשרות שנים הבמה המרכזית להשמעת דעותיו ופסיקותיו. הרב המקדים הפעם היה ההפך הגמור: במשך שנים היה הרב סאלים מהדוברים התקיפים והחדים של מחנה "מרביצי תורה ספרדים", מחנה רבני ספרדי לעומתי שהוקם במטרה אחת בלבד – להילחם בהשפעתו של הרב עובדיה יוסף על בני התורה הספרדים.
בשיא כוחו החזיק "מרביצי" בהשפעה על רוב תלמידי הישיבות החרדים־ספרדים, זכה לגיבוי של כל גדולי הדור הליטאים, קיים תנועת צעירים, הוציא לאור חוברות ופרסומים תורניים ואף קיים מספר כנסי ענק. בחייו של הרב עובדיה יוסף הוא האכיל אותו מרורים, ובשבר שבין שני הרבנים שהקימו את ש"ס – הם הלכו עם הרב אלעזר מנחם שך, והפגינו עוינות פומבית לרב עובדיה ודרכו. בשנת 94' הארגון זכה למכתב גיבוי משני מנהיגי "דגל התורה" – הרב יוסף שלום אלישיב וחתנו הרב חיים קנייבסקי, שאף היו מגיעים לכנסים שערך ומקרבים את ראשיו, אך מאז מותו של הרב שך בתחילת העשור הקודם כוחו הלך ודעך. הסכסוך במחנה הליטאים היכה אותו מכה נוספת, והקבלה המאוחרת של הרב עובדיה יוסף בחוגי הליטאים הוציאה את העוקץ מעקרונותיו.
היום מהווים רבני "מרביצי" בעיקר חותמת גומי נוספת לרבני "דגל התורה", ונציגיהם – "הספרדים הליטאים" – משובצים במקומות לא ריאליים ברשימתה לכנסת, אך השבר העמוק שעליו מושתת הפילוג בצמרת הישיבתית הספרדית עדיין מפעפע. השבר הזה מקיף את בחורי הישיבה והאברכים הספרדים לא פחות משהוא מעסיק את ראשי הישיבות ואת הרבנים, ונוגע בעצב הרגיש של הספרדי החרדי, שמוצא משפחתו מצפון אפריקה ומעיראק אך רבניו בפוניבז' ובסלבודקה: האם אני ספרדי יותר, או שמא ליטאי יותר? בעוד הרב עובדיה יוסף, בעצמו חניך הכוללים הליטאים, דרש מהרבנים הספרדים נאמנות עדתית הקודמת לנאמנותם למנהיגות הליטאית, רבני "מרביצי" דרשו מתלמידיהם לציית לראשי הישיבות לפני שהם מצייתים לרבנים הספרדים.
לרב שך יוחסה אז האמירה כי "הספרדים אינם ראויים להנהגה" והרב קנייבסקי פסק שעליהם להתפלל בהברה אשכנזית. הם בלעו את עלבון הגזענות הליטאית וחטפו בדומייה את הגינויים מבית, כשהם שוקדים בעיקר על ביסוס עולם הישיבות הספרדי (ספרדי – למזרחים בלבד. שאר האלמנטים הם ליטאיים לגמרי) והקמתו מחדש, משימה שבה ראו את משימתם כספרדים וכחרדים.
העובדה שהרב סאלים מתכבד להקדים את הראשון לציון בשיעורו, דבר שלא היה מתקיים בחיי הרב עובדיה, היא אות לפיוס אבל לא רק זאת – היא עדות לשינוי המשמעותי שעברה ההנהגה התורנית הספרדית מאז הסתלקותו של "מרן". שינוי שהופך יריבויות מרות לנחלת העבר, ושמבשר על מעבר מרבנות ספרדית הנלחמת על זכות קיומה להנהגה רבנית בטוחה בעצמה, הפורשת את סמכותה על מאות אלפי ספרדים ומזרחים, הרבה מעבר לגבולות המגזר החרדי כולו.
תכתובות עם מתנגדי אביו
בשנים שלאחר מותו של הרב עובדיה, היה נראה כי אין מי שייכנס לנעליו הגדולות בתור המנהיג הבכיר והמוסכם של הספרדים. הכינוי "ספרדים" רווח בחברה הדתית, ומקביל לכינוי על פי המוצא – מזרחים. מיעוטם של המזרחים הם אכן ספרדים, אך משום שבחברה הדתית הזיהוי הבין־עדתי נוגע בראש ובראשונה להבדלים ההלכתיים מכונים המזרחים "ספרדים", על פי מורשת הפסיקה הספרדית לעומת האשכנזית. הרב עובדיה יוסף, שביקש להנהיג כור היתוך ספרדי ברוח פסיקותיו של רבי יוסף קארו מחבר השולחן ערוך ולדחוק הצידה את מנהגי העדות השונות, את השפעות הפוסקים המקובלים ואת החומרות של האשכנזים, העניק עוד נופך לשם הזה, וכך גם התנועה הפוליטית שבראשה עמד, שפנתה לשומרי תורה ספרדים.
מטבע הדברים, עם פטירתו ההנחה הייתה שכוחם של הרבנים שאותם דחק יגבר, ושאולי אף יתחוללו מריבות בין רבנים וקהילות שבימי חייו כפו את דעתם לסמכותו יוצאת הדופן. כיום, קרוב לשש שנים מאז מותו, נראה כי היריבות הצטמצמה למישור הפוליטי – ואינה חודרת לשדה התורני. אמנם "שיח הזהויות התורני" פורח לאחר מותו, וכור ההיתוך שאליו שאף כבר איבד את כוחו, אך היריבויות כמעט אינן. מחנה ומחנה על דגלו, והמלחמות כמעט אינן חוצות את סף בית המדרש. לא בטוח שהרב יוסף היה אוהב את המצב הזה – את כל חייו הוא הקדיש ליריבויות תורניות עזות שהתנהלו באופן פומבי וחד. אבל אפילו בני משפחתו, שירשו ממנו את עמדותיו ודעותיו, לא ירשו את האופי המהפכני והקונפליקטואלי שליווה אותן, ומעל הכול – לא ירשו את החרדה שליוותה אותו כל חייו ביחס לעתידם של הצעירים הספרדים ושל מסורת הפסיקה שבה האמין.
את הדוגמאות לכך אפשר כבר לראות בכך שתלמידיו של הרב עובדיה הם לאו דווקא יורשיו בהנהגת העולם הספרדי התורני. זה נכון בנוגע לכל הרבנים הספרדים הבולטים היום, למעט אחד: הראשון לציון ובנו, הרב יצחק יוסף, מחבר סדרת הספרים "ילקוט יוסף". "ילקוט יוסף" היא סדרת ספרי הלכה בכל הנושאים המעשיים, המתפרסת על פני עשרות כרכים. בכל סדרת הספרים הזו לא חלק המחבר על אביו אפילו פעם אחת. בפועל, סדרת הספרים כולה היא בבואת דעתו של האב, והערות השוליים מציינות מקור לכל דין בספרי הרב עובדיה. אמנם גם בן אחר של הרב יוסף, הרב דוד, לא פסק בפומבי אחרת מדעת אביו, ואף הוציא את סדרת הספרים "אורחות מרן" שבה הוא מצטט רק את פסקי אביו, אך יצירתו התורנית המרכזית היא סדרת הספרים "הלכה ברורה", שם פרץ לו דרך עצמאית והתייחסותו לאביו מינורית ונעשית במשורה.
זה לא מובן מאליו: הבן הגדול, רבי יעקב, שהלך לעולמו בחיי אביו, עמד בראש מחנה המתנגדים לדרכו ההלכתית של אביו, וצידד בשיטת הפסיקה הבגדדית מבית ה"בן איש חי", יחד עם הרב מרדכי אליהו. היריבות הזו הייתה טראומתית עבור האב: מאז שהיה נער, כך חש, נרדף על ידי חסידי ה"בן איש חי", ועד לבגרותו. הרב יצחק נסים, הרב בן ציון אבא שאול והרב יהודה צדקה, יחד עם רוב רבני ישיבת "פורת יוסף" – האליטה הרבנית הירושלמית – מעולם לא קיבלו את דעותיו של הרב עובדיה, ולבסוף בנו הוא זה שחוזר ומצדד בהם, ואף תוקף את אביו. אך הרב יצחק היה בן נאמן לאביו. עד היום, ובמשך שנים רבות, שיעוריו של הרב יצחק גדושים בסיפורים על אביו הרב ועל שיטתו, וכמה פעמים הוא אף נטל את עטו להילחם בחולקים עליו, באופן חריף אף יותר מזה שהעז אביו.
במשך השנים ניהל הרב יצחק יוסף תכתובות תורניות עם רוב החולקים על דעתו של אביו: תלמידי ה"בן איש חי" הרב מרדכי אליהו, הרב יעקב חיים סופר, הרב צדקה והרב אבא שאול; הרב מאיר מאזוז, הרב משה הלוי ורבני "כסא רחמים", שניהלו מלחמת נוסחאות רבת שנים מול הרב יוסף האב והבן, ואף התעקשו לקיים את מנהגי תוניס גם כשאינם תואמים לדעת השולחן ערוך; הרבנים המרוקאים ובראשם הרב שלום משאש שאחזו במנהג מרוקו; הרב רצאבי ושולחן הערוך האלטרנטיבי ליהודי תימן שחיבר, הרב יעקב הלל העומד בראש "חברת אהבת שלום" ונחשב כמי שפוסק כדעת המקובלים ועוד. מאף אחד מהם הוא לא חסך את ביקורתו, ובכך אף מיצב את עצמו כממשיכו המרכזי של אביו.
לכל אחד מהם סידור משלו
נכון היום לומר שהרב יצחק יוסף הוא הרב הספרדי המשפיע ביותר בארץ ובעולם. הוא מכהן במשרת הראשון לציון, ומשום כך אינו עומד בראש מועצת חכמי התורה ואף לא מזדהה בפומבי עם ש"ס, אך הוא קרוב מאוד לאריה דרעי יו"ר המפלגה, וברור שעם תום התפקיד ייטול את ההנהגה אף באופן רשמי. בדומה לאביו, השפעתו על עולם הישיבות הספרדי מוגבלת, אך היום אין לכך משמעות רבה – הוא עצמו עומד בראשות שתי ישיבות, חזון עובדיה ואוהל יוסף, והוא אהוב מאוד על השטח הספרדי. זיהויו עם אביו יחד עם גלימת הראשון לציון מביאים אליו גלי הערצה. אפילו אביו הרב עובדיה יוסף, שהיה דמות חריגה בהיסטוריה הרבנית, לא נהנה מקונצנזוס והסכמה כזו רחבה.
בדומה לרוב הרבנים הספרדים, השפעתו אינה מוגבלת לגבולות המגזר החרדי: ספריו מופיעים באוצרי הישיבות הדתיות ובבתי כנסת בכל העולם, והוא מקיים קשרים של כבוד עם האדמו"רים והרבנים הליטאים. ההסכמה הרחבה שלה הוא זוכה הביאה אותו למתן מעט את דרכו התקיפה, ולא לחדד את עטו כפי שאהב בעבר. בשנים האחרונות הוא נקלע למתיחות מול עמיתו הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו, שכמובן שלא נהנה מהילה רבנית כמו של מקבילו הספרדי (פער בעל שורשים היסטוריים). לפני כחודש חשף העיתונאי מנדי גרוזמן כי הוא אף גנז הקדמה לאחד מספריו החדשים, שבה השתלח באחיו הרב דוד מאחר שלדבריו הוא "החניף לתלמידי כסא רחמים". ההקדמה לא הודפסה בסופו של דבר, אך דבר המכתב התפרסם. נקודת המחלוקת, אגב, היא השאלה מה מברכים על במבה – נושא שהראשון לציון הרבה לעסוק בו, ובעבר הזכיר אותו רבות בשיעוריו.
אך הרב יצחק יוסף הוא יחיד מבין הרבנים הספרדים הבכירים שנחשב לתלמידו של הרב עובדיה. השאר נחשבים לכאלו שעוד בחייו אתגרו את דרכו ושיטתו, ואחר פטירתו העזו לדרוש לעצמם את המקום שלא זכו לו בחייו. בשבועות האחרונים שאלתי כמה תלמידי חכמים ספרדים, עיתונאים, חוקרים ובני ישיבה מי לדעתם חמשת הרבנים הספרדים המובילים כיום את העולם התורני. להפתעתי, ארבעה שמות חזרו כמעט תמיד. הראשון היה הרב יצחק יוסף, ומיד אחריו בן הפלוגתא שלו – שאף עומד בראש מפלגה מתחרה לש"ס, הרב מאיר מאזוז, ראש ישיבת "כסא רחמים".
הרב מאזוז עסק במשך שנים בהכשרת מאות ואלפי תלמידים לתפקידי הוראה ודת. במשך השנים התפתחה אליטה הלכתית סביב הרב מאזוז וישיבת כסא רחמים, שהתאספה סביב הירחון "אור תורה" – שם ניהלו את האופוזיציה התורנית־הלכתית לרב עובדיה (ירחוני התגובה היו אור תורה וקול סיני הוותיק). אחד הכוכבים בחבורה הזו היה הרב משה לוי, שחיבר סדרת ספרים ונפטר בגיל צעיר (הרב עובדיה השתתף בהלווייתו והספידו בדמעות), והיא הצליחה לייצר השפעה תורנית בעיקר דרך סידור "איש מצליח", שהיווה איום ישיר על סידורי "יחווה דעת" וסידורים נוספים שצייתו להוראת הרב יוסף.
ככלל, דברי ימי המחלוקות בצמרת הרבנית הספרדית הם דברי ימי הסידורים המודפסים לכל שיטה ורב. זר לו ייקלע לבית כנסת ספרדי, לא ידע דבר על עמדות הרבנים והגבאים, שלא יאמרו מילה מחשש לפגיעה בכבוד הרבנים. אבל אם תעיף מבט במדף הסידורים תוכל להבחין מיד: יחווה דעת ו"למען שמו באהבה" לספרדים ההולכים אחר מרן, "איש מצליח" לתלמידי הרב מאזוז, "עבודת השם" הפופולרי המשלב בין שניהם, סידורי "מנהג אבותינו" השונים לעדות מרוקו, "עוד יוסף חי" ו"תפילת החדש" לתלמידי ה"בן איש חי" ורבני בגדד, "בית תפילה" לספרדים הליטאים ועוד ועוד. בשני העשורים האחרונים מרבים רבנים ספרדים להדפיס סידורים על פי מנהגים שונים, בהבינם את ההשפעה המכרעת שיש לכך על המנהג שמשתרש בציבור בסופו של דבר.
השפעת הרב מאזוז ותלמידיו גדולה מאוד ברחוב הספרדי, החרדי ושאינו. אמנם הניסיונות הפוליטיים שלו כשלו, אבל ניכר שהציבור עושה את ההפרדה בין המישור הפוליטי־מפלגתי לזה ההלכתי והתורני. מדי שבוע הוא מפיץ את העלון "בית נאמן" (נאמ"ן היא חתימת שמו מגיל צעיר) שכולו מדבריו שלו עצמו – כולל הערות השוליים שאותן הוא מוסיף לדברי השיעור הנדפסים. לפי עמדתו, שאותה הביע בפומבי כמה פעמים, ישנה הפרדה בין הפוליטי לתורני – וניכר כי עמדתו השפיעה אפילו על מועצת חכמי התורה של ש"ס, שראשיה מקיימים איתו קשרים תורניים ענפים ומזכירה אף שיגר אליו בקשה לתמיכה בש"ס בבחירות הקרובות.
הבורר בין מסיקה לדגן
הרב מאזוז והרב יצחק יוסף, כאמור, אינם מיודדים, אך המחלוקת ביניהם אינה מבוססת על סכסוך אישי. היריבות בין הראשון לציון הנוכחי לזה שלפניו, הרב שלמה משה עמאר המכהן כרבה של ירושלים, נוגעת הרבה יותר לאישי מאשר לציבורי. למעשה, הרב עמאר יכול להיחשב בצדק כגדול תלמידיו של הרב עובדיה יוסף. על אף שהוא מרוקאי, ועל אף שקיבל את הכשרתו אצל הרב יעקב רוזנטל, אב"ד חיפה (מי שעל פי השמועות חבר לרב שלמה גורן בחתימה על פסק הדין בעניין האח והאחות בשנות השבעים), הוא התקרב לרב עובדיה יוסף והתיישר עם עמדותיו ההלכתיות.
בשו"ת "שמע שלמה" שכתב הוא הגן בשיטתיות על פסיקותיו של הרב עובדיה, ואף ניצב לימינו מול הרב מרדכי אליהו בפולמוס הוותיק סביב כשרותן של עוגיות פפושדו בפסח. הרב עובדיה התיר לאכלן, ומצא את עצמו בדעת יחיד. הרב עמאר היה היחיד שהגן על עמדתו, חרף מתקפות של לא מעט רבנים שטענו כי הוא "מכשיר חמץ בפסח". כאשר הרב עמאר מצידו מצא את עצמו מותקף על ידי הרבנים הליטאים והביטאון "יתד נאמן" סביב גיורי צה"ל ובית הדין לגיור, הרב עובדיה היה זה שהעניק לו את חסותו.
אך האידיליה הזו נגמרה לקראת סוף חייו של הרב עובדיה יוסף. הרב עמאר ניסה להאריך את כהונתו, חרף רצונו של הרב עובדיה יוסף למנות לתפקיד את אחד מבניו. המהלך נכשל והרב עמאר פנה לשתף פעולה עם הרב דוד סתיו, ולאחר מכן תמך במועמדותו של הרב ציון בוארון – נגד הרב יצחק יוסף שנבחר בסוף. הרב עובדיה נפגע אנושות מתלמידו, ובין הרב עמאר והרב יצחק יוסף – שניהם מחותנים ולהם נכדים משותפים – התפתחה יריבות עמוקה. כמה פיוסים נערכו בין השניים, אבל הדם הרע עודנו עומד. כך או כך, השפעתו של הרב עמאר רבה בציבור הרחב הרבה יותר מאשר בין בני הישיבות החרדים־ספרדים, על אף שללא ספק הוא אחת הדמויות הרבניות המשפיעות בעדות המזרח.
אך אם השפעתם של השלושה היא בעיקר אצל הספרדים, הרי שהשפעתו של הרב דוד אבוחצירא, נכדו של הבבא סאלי המתגורר בנהריה, פורצת אפילו את גבולות העדה. ייתכן שרבי דוד, כפי שהוא מכונה בקרב מעריציו, היה צריך להיות ראשון ברשימה. אך מנהיגותו הרבנית שונה באופייה: הוא אינו מנהיג הלכתי, ואף לא מנהיג פוליטי. את חצרו אמנם פוקדים עשרות אלפי בני אדם, בהם אנשי עסקים, פוליטיקאים, רבנים מכל הקשת ואף אדמו"רים חסידיים, אבל הנהגתו דומה למודל הרב המקובל הצפון אפריקאי – ומבוססת על ברכות ועצות, מבלי להתוות עמדה ברורה בנושאים שבמחלוקת. יהיו שיאמרו שמשום כך השפעתו גדולה יותר. במובנים רבים ההשפעה הזו עומדת בניגוד לעוד אחת מהעמדות התקיפות שהביע הרב יוסף בימי חייו.
כיום רבי דוד נחשב למרכזי שבין רבני המשפחה, לצד אחיינו רבי פנחס מבאר שבע. ביטוי להשפעתו הרבה היה רק לאחרונה, כאשר יוסי דגן וגרשון מסיקה פנו אליו כדי שיברור ביניהם בשאלה מי יהיה ראש מועצת שומרון. מבין רבני השומרון ומרכז הרב הם העדיפו אותו, אך הוא הפנה אותם אל הרב שמואל אליהו, שפסק בסופו של דבר לטובתו של דגן. אפשר לשוות לדמותו מין סמכות של אדמו"ר חסידי, החופף בכנפיו על עדת מאמיניו, והוא פחות מזוהה עם דגם הרב הספרדי המוכר, ששואב את סמכותו מדרכו ההלכתית או מהישיבה שהוא עומד בראשה.
ארבעת המנהיגים הללו הם בין הבכירים שבעולם הרבני, אך הם לא לבד. כבר בחייו של הרב עובדיה החלו לפרוח מחדש דמויות רבניות אחרות, ששואבות את סמכותן מתפקידים שונים בתכלית. רבני "מרביצי", שניסו לפתח דגם ישיבתי־ליטאי אך ספרדי, אמנם לא נחלו הצלחה פוליטית – אך בעולם הישיבתי החרדי כוחם היה רב. כך היו רבני משפחת טולדנו, הרב יהודה עדס ראש ישיבת "קול יעקב" בירושלים והרב אליהו ציון סופר מרכסים. בשנים עברו הם התעסקו במאבק ברב עובדיה, אך עם השנים הם התמקדו בהכשרה פנימית. הישיבות שהקימו הכשירו דור של אברכים ספרדים, שבתורו הקים לו רשתות חינוך לבנים ולבנות, ישיבות קטנות ואף ריכוזי מגורים בדגם ליטאי.
הדור השני של אותם רבני "מרביצי" דילג על משוכות עבר, ולא בכדי: חששם של בני הדור הראשון היה מפניו של הרב עובדיה, ומדאגה שמא הוא יסית את בני התורה נגד ההנהגה הליטאית ויסיט אותם מהדרך הישיבתית. השנים הוכיחו שזה לא קרה, והראו לרב עובדיה שאף החניכים הספרדים הליטאים מוצאים את דרכם חזרה לדרך הוריהם, וכך הפכה המריבה למיותרת. בנו של הרב יהודה עדס, הרב יעקב, מגלם זאת בעצמו: על אף שחונך כליטאי, ועל אף שעיקר עיסוקו בקבלה, הוא נחשב ממעריצי הרב עובדיה ואף עורך עצרות תפילה על קברו בשכונת סנהדריה בירושלים.
לצדם של הרבנים הללו, התווסף הדור הבא של רבני "פורת יוסף" ותלמידיהם: הרב משה צדקה העומד בראש הישיבה היום, הרב יהודה כהן ראש ישיבת "יקירי ירושלים" ורבנים נוספים. הקו שלהם ישיבתי יותר, אך מתון. הם משמרים את התפיסה ההלכתית הבגדדית, אך הישיבות שלהם גדושות בתלמידיו הרוחניים של הרב עובדיה – בעיקר בני הפריפריה ובני העדות הצפון אפריקאיות, יוצאי מערכת החינוך של ש"ס. לראשי הישיבות הללו יש לצרף את הרבנים הירושלמים הוותיקים – הדרשנים ופוסקי ההלכה, דוגמת הרב יעקב שיכנזי והרב בנציון מוצפי. השפעתם ברחוב אדירה, ולשיעוריהם נוהרים אלפים. למרות שפעמים רבות הם מחזיקים בעמדות לא ציוניות, אפילו כאלו המתנגדות להצבעה לכנסת מטעמים אידיאולוגיים (חלקם עדיין מאנשי "העדה החרדית הספרדית" המזוהה עם היישוב הישן), הם לא ינהלו מאבק פומבי נגד ש"ס ונגד רבניה. שומעי לקחם, בוודאי הצעירים שבהם, כבר לא מרגישים את החובה לבחור – אפשר גם וגם.
בחירתו של אריה דרעי להציב בראש מועצת החכמים של ש"ס את חכם שלום כהן, ראש ישיבת פורת יוסף, משקפת את השינוי הזה בשטח. בשביל בני התורה של ש"ס, ובשביל ראשי הישיבות הליטאים, חכם שלום הוא ראש ישיבה במובן הקלאסי. סמכותו כראש ישיבה, המתפלפל בשער עם צורבים צעירים, איתנה בקרב הגרעין הקשה של בני התורה, שהיום מונה מאות אלפי מצביעים חרדים.
בשביל "העם שבשדות", הכינוי הרווח בש"ס לספרדים שאינם חניכי הישיבות החרדיות, עומדת ש"ס בקשרי פעולה ותיאום עם מאות רבני ערים, שכונות, דרשנים ופוסקי הלכה, שעליהם נשען "השטח של ש"ס". מאז הבחירות האחרונות, אז התפלגה אליטת התנועה בין סיעת ש"ס וסיעתו של אלי ישי, עמלו חברי מועצת חכמי התורה (הרב משה מאיה, הרב ראובן אלבז, הרב שלמה בעדני והרב דוד יוסף) לחזק את השטח מול הרבנים הללו, מתוך הבנה כי סמכות רבנית אחת בציבור הספרדי היא לא דבר שיתגבש בשנים הקרובות, והסכמה רבנית כללית תהיה יעילה הרבה יותר.
אפשר לומר בזהירות כי העולם הספרדי התגבר על השפעתו של הרב עובדיה יוסף, מאז הסתלק למנוחת עולמים. הרבנים הספרדים היום שוב לא חדורים באותה חרדה קמאית שליוותה את הרב יוסף מגיל צעיר, והובילה אותו שוב ושוב לצאת למאבקים מול אלו שמעליו – ומול תלמידיו. המוסדות התורניים הספרדיים הם בני קיימא, לא כמו בימיו של הרב יוסף, ואלו שעומדים בראשם עושים את עבודתם נאמנה.
יהיו שיאמרו שטוב יותר כך, כאשר המריבות מתנהלות בשוליים והצמרת התורנית לא מנהלת את קרבותיה בפומבי – אבל לא בטוח שזה נכון. דאגתו של הרב יוסף הביאה איתה רוח מהפכנית והפיחה חיים במבנים הישנים, רוח שאותה אפילו בניו לא עמלים לשמר. בשוליים ישנו "איגוד בני תורה ספרדים" שחבר לרבני "הפלג הירושלמי" במאבקי השקפה כנגד "מזימות גיוס" לצעירים חרדים, אבל למעט אפיזודות חולפות – לרוב ההנהגה הרבנית נוח לנוח על זרי הדפנה, הג'ובים והכיבודים שאותם השיגה להם המהפכה הדתית של ש"ס. אף אחד ברחוב הספרדי לא מחפש לעצמו הרב עובדיה חדש.
