בעקבות הוויכוח המגזרי והציבורי על צירוף אנשי "עוצמה יהודית" לשורות הבית היהודי והאיחוד הלאומי, התבטאו חלק מנציגי המגזר השונים ואמרו שגם "הצד השני", דהיינו מפלגות השמאל לדורותיהן, עשו את אותו הדבר. אולם האם ההצדקה למעשה כלשהו צריכה לבוא מכך שמישהו אחר עשה זאת?
הג'וקר נכנס לכלא
בתורת המוסר אנו מבחינים בין שתי גישות מנוגדות. המוסר הדאונטולוגי טוען כי לפעולות יש ערך מצד עצמן, ללא קשר לתוצאותיהן. פעולה נמדדת כמוסרית או לא־מוסרית מצד עצמה ולא מצד ההשלכות שלה. ההוגה החשוב ביותר של תורה זו הוא עמנואל קאנט. כדי להדגים את התפיסה ניקח אותה לנקודת הקיצון שלה (כפי שעשו מבקריו של קאנט): אם אנו מסתירים אדם בביתנו ועל דלתנו דופק אדם שרוצה לרצוח אותו ושואל אותנו היכן הוא, עלינו לומר את האמת (כך אמר קאנט!). הסיבה היא שאסור לשקר ויהי מה. לדבריו, איסור זה הוא קטגורי (כלומר ללא יוצאי־דופן) ואוניברסלי (כלומר פועל על כולם).
לעומת המוסר הדאונטולוגי, עומד המוסר התועלתני. תפיסה זו מודדת כל פעולה לפי ההשלכות שלה ותרומתה ל"טוב הכללי". תורה זו פותחה רבות על־ידי הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל. כדי להדגים את התפיסה הזו, נלך גם כאן לנקודת הקיצון ונאמר כי אדם שדוגל בשיטה זו יוכל בנקל להרוג אלף בני־אדם כדי להציל אלף ואחד אחרים.
אעצור כאן לרגע ואציג כיצד תפיסות אלו מתבטאות בעולם הקומיקס, ואקדים להסביר מדוע בחרתי דווקא במדיום זה. הקומיקס הוא מדיום חדש יחסית להצגת סיפור – הוא קיים רק מהמאה ה־19 והפריצה הגדולה שלו הגיעה במאה ה־20. בעוד שבעבר הוא נתפס כילדותי ומטופש (והוא אכן הרוויח ביושר את הסטיגמה הזו, כי כך הוא היה בראשית דרכו), כיום הוא עשיר, מתוחכם ועמוק הרבה יותר. עולם הקומיקס המודרני כבר אינו עוסק רק בגיבורי־על הנלחמים זה בזה ואינו חושש מלעסוק בכל נושא חברתי, דתי, פוליטי וגם פילוסופי. בנוסף, הפופולריות שלו נוסקת בשנים האחרונות: רק בשנה שעברה נמכרו בצפון־אמריקה בלבד יותר ממיליארד חוברות וספרי קומיקס.
מדיום זה מגלם בתוכו איזון נכון בין הספרים המצריכים דמיון ויזואלי מצד הקורא, דבר שקשה כיום לדור הפלאפונים והטאבלטים, ובין הטלוויזיה ששוטפת את עינינו בתמונות בקצב שקשה לנו לעכל. הקומיקס מאפשר למספר להדגים לנו איך הוא "רואה" את העלילה מבחינה ויזואלית ומצד שני מאפשר לקורא לקרוא ולהתקדם בקצב המתאים לו, ובכך אנו מרוויחים את הטוב שבשני העולמות.
לטעמי, המייצג הקיצוני ביותר למוסר דאונטולוגי בעולם הקומיקס הוא באטמן. במשך מאות חוברות ועל־פני עשרות שנים, הוא מסרב שוב ושוב להרוג את אויבו המושבע – הג'וקר, משום ש"באטמן לא הורג". בשם מוסר זה הג'וקר רוצח המוני חפים מפשע, נעצר ונכנס לכלא, בורח ממנו וחוזר חלילה. בכל פעם שמקשים על תפיסת עולמו החד־גונית, באטמן עונה שאסור להרוג ויהי מה. מצד אחד, בחירה זו מאפשרת לכותבים לכתוב עוד ועוד סיפורים על באטמן והג'וקר, ומצד שני ברור לקוראים, ודאי לרובם, שתפיסה זו גורמת רע בעולם.
בקצה השני אפשר למצוא ביטוי קיצוני למוסר תועלתני בדמותו של אוזימנדיאס בנובלת הקומיקס האלמותית Watchmen שנכתבה ב־1986 בידי אלן מור. דמות זו גורמת למוות של שלושה מיליון איש על־מנת לגרום לשלום עולמי. הצגת תפיסות אלו באמצעות קומיקס מאפשרת לנו, הקוראים, לעסוק בשאלות הללו במנותק מהכאן־ועכשיו שמעסיק אותנו כל הזמן, מהפוליטיקאים ומאנשי הציבור שכבר מתויגים אצלנו בצורה מאוד ברורה.
המטרה מקדשת את האמצעים?
ככלל, תפיסה דאונטולוגית חריפה כדוגמת זו של באטמן יכולה להביא אותנו לכדי אבסורד וחורבן, ותפיסה תועלתנית קיצונית יכולה לגרום לנו לזנוח ערכים בסיסיים. ומכאן לפוליטיקה: נראה שהרוב המוחלט של הציונות הדתית אינו מעוניין בחיבור למפלגת "עוצמה יהודית", וכך ניצבת השאלה של המוסר הדאונטולוגי מול התועלתני – האם חיבור כזה הוא מעשה שלא ייעשה בשום פנים ואופן או שבמקרים מסוימים אנו עושים דברים שאיננו רוצים בשביל הטוב הגדול יותר?
נתבונן בדברי חכמים בשתי סוגיות שבהן סוגיה זו עולה. הגמרא (שבת קנא) דנה בשאלה האם מחללים שבת על תינוק חי בן־יומו. כלומר, האם שמירת שבת היא מצווה דאונטולוגית (שומרים שבת ויהי מה) או תועלתנית (בוחנים מה יפיק לנו כמות מקסימלית של שמירת שבת). מכריע רבן שמעון בן גמליאל ש"חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". ניתן רק לדמיין את הכותרות הצועקות בעיתונות המודרנית אילו הדברים היו מתפרסמים היום ואת התגובות האוטומטיות של הארגונים השונים שהיו מעניקים לרשב"ג כינויים כאלו ואחרים.
הסוגיה השנייה היא כתיבת התורה שבעל־פה. מאז מתן־תורה היה ברור לכול שישנה חלוקה דיכוטומית וברורה בין התורה שבכתב לזו שבעל־פה, ו"דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב" משום שהתורה חייבת להיות חיה ונושמת בבתי־המדרש. כל זה השתנה לחלוטין כאשר רבי יהודה הנשיא העלה את המשנה על הכתב. חז"ל הסבירו שדבר זה נעשה בלית בררה כדי ש"לא תשתכח תורה מישראל" בעקבות התגברות השעבוד והגלות. הפסוק שעמד לנגד עיניו של רבי יהודה הנשיא היה "עת לעשות לה' הפרו תורתך". שוב, אנו רואים כאן תפיסה תועלתנית מובהקת שמפירותיה אנו נהנים עד היום.
ישאל השואל: עד היכן נפעל על־פי התפיסה התועלתנית? האם נעשה הכול בשום הטוב הכללי? האם תמיד המטרה מקדשת את האמצעים? גם על זאת ענו חכמים בהציבם לנו שלושה כללים אוניברסליים וקטגוריים – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. חשוב לציין שברבות העיתים גם התפיסה הקטגורית של האיסורים הללו עמדה למבחן המציאות, כפי שניתן לראות בשו"תים השונים לאורך השנים.
נשוב וניזכר בדוגמאות הקיצוניות של קאנט שמסגיר אדם בפני רוצח כדי לא לשקר חס ושלום ובבאטמן שמאפשר רצח שב ונשנה של חפים מפשע כדי לא להרוג אדם אחד, על־מנת לראות שהמוסר הדאונטולוגי אינו רלוונטי כשהדברים באים לעולם המעשה. ראינו שגם חכמינו אינם מחזיקים בתפיסה זו. לעומת זאת, בסוגיה העכשווית חלקים מהציבור הדתי־לאומי מחזיקים לפתע בתפיסה דאונטולוגית בגלל ההיכרות רבת השנים והשנאה היוקדת לכל מה שמעלה ריח "כהניסטי". זו בדיוק הסיבה שחשוב לעסוק בסוגיות אלו במנותק מהיום־יום.
לא לקאנט נשוב
אסיים בדברי הראי"ה קוק שהסתייג מהביטוי הקיצוני של שתי התפיסות הללו. כמו דבריו המפורסמים של הרמב"ם, נראה שהרב קוק דוגל בדרך האמצע בסוגיה. בנוגע לקאנט, כתב הרב קוק בתשובה לרב אלכסנדרוב (בהקשר מעט שונה אך לא מנותק לחלוטין):
לא לקאנט נשוב, כי אם לים סוף, לסיני ולירושלים, לאברהם, למשה, לדוד, לרבי עקיבא ולרבי שמעון בר יוחאי, ולכל אהובינו שהם חיינו ומשוש לבנו עדי עד… כל מה שהיותר חכמים והיותר מעולים יכולים הם לחשוב, כבר נמצא באוצרנו בצורה יותר שלמה, יותר עליונה והעיקר יותר אלקית.
כבר ראינו שדעת חכמים אינה נוחה מתפיסתו של קאנט, אך הרב קוק הסתייג גם מהגישה התועלתנית הקיצונית:
המוסר איננו מתרכז רק במעשים טובים של המובן החברתי בלבד. המוסר הוא ראשית הכל תכונה פנימית עדינה, שוכנת בנשמה – לבקש את הטוב, את הטוב המוחלט, להיות בעצמו טוב, להיות דבק אל הטוב.
כיצד הרב קוק היה פועל בסוגיה הפוליטית דנן? נשאיר לקורא לחשוב על כך.
