ספר שמות מסתיים ברגע השיא של השראת השכינה במשכן העדות: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". בכך באה לסיומה המלאכה הגדולה של הקמת המשכן שאותה תיאר הכתוב בפרוטרוט, החל בציווי המפורט וכלה בביצוע הדקדקני, הכול "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה".
התורה עוד תשוב ותתאר את היום הגדול הזה של הקמת המשכן בהמשך, הן בספר ויקרא בתיאור ימי המילואים והיום השמיני (בפרשות צו ושמיני) והן בספר במדבר בתיאור חנוכת המשכן וקרבנות הנשיאים (בפרשת נשא). ביום זה גם יתרחש אסון גדול עם מותם של נדב ואביהוא בני אהרן.
עיון בפרשת שמיני יגלה שתכלית התגלות כבוד ה' הייתה להיראות אל כל העם, כפי שאומר משה (ויקרא ט, ו): "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'". על מנת להשיג זאת היו צריכים להיכנס אל אוהל מועד משה ואהרן יחדיו (שם, כג): "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם". משה לבדו לא יכול היה להיכנס אל אהל מועד, כי על מנת להשרות את כבוד ה' על כל העם הוא היה זקוק לאהרן.
ברם, בפרשתנו התורה חותמת את ספר שמות בנקודה קודמת לכך, במציאות זמנית. היא מדגישה שבשעת הקמתו הגיע המשכן למדרגה הגבוהה ביותר של "כְּבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן", אך מעירה שמשהו כאן חסר, ובעצם זהו איננו המצב הרצוי: "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". בהשראת שכינה בעוצמה כזו אין משה יכול להיכנס פנימה, ולמעשה במצב כזה אין המשכן ממלא את ייעודו.
מדוע חשוב היה למקרא בסיומו של ספר שמות "לצלם" את המצב הזמני שבו כבוד ה' מלא את המשכן ולא להמשיך לביטויו המלא, בהשראת השכינה על כל העם?
חיתום הגאולה
התשובה לכך היא שבהשראת השכינה במשכן מסתיימים למעשה שני תהליכים. התהליך הראשון, הפשוט יותר, הוא תהליך "הגלות והגאולה" המייחד את ספר שמות. כך כתב הרמב"ן בהקדמתו לספר שמות, כי רק כאשר "כבוד ה' מלא את המשכן" נשלמה גאולתם של ישראל באופן מלא. ספר שמות מלווה גם את נבואתו של משה רבנו, למן ההתגלות הראשונה במעמד הסנה, שבה היה משה טירון לנבואה, דרך מעמד הר סיני וההתגלות בנקרת הצור ועד "כבוד ה' מלא את המשכן".
ניתן לראות סימוכין סגנוניים לכך שסופו של ספר שמות מתייחס לתחילתו. תחילתו של הספר ברשימה – "ואלה שמות בני ישראל", וסיומו ברשימה – "אלה פקודי המשכן". בתחילת הספר מנו ישראל שבעים נפש, ובסיומו התורה מציינת את מספרם "לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים". גם הביטוי "ולא יכל משה לבוא… וכבוד ה' מלא את המשכן" מרמז, אולי, אל מעשיה של יוכבד אמו: "ולא יכלה עוד הצפינו".
אך בולט בעיקר הפסוק האחרון: "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם". הכינוי "בית ישראל" מדגיש את התהליך אשר עבר עם ישראל. ממשפחה של כמה בתי אב – "את יעקב איש וביתו", "וילך איש מבית לוי" – הפך ישראל לעם שלם הנקרא מעתה "בית ישראל" (אמנם ביטוי זה הופיע לראשונה כבר בירידת המן, בפרק ט"ז פס' ל"א, אך הפסוק שם מתייחס לכל תקופת המדבר ועל כן לא מן הנמנע לשייך אותו לנקודת זמן מאוחרת יותר, ואדרבה, אפשר שהבחירה בביטוי זה אכן רומזת על איחורו).
השלמה לבריאה
אך ספר שמות מסיים גם תהליך שני, עמוק יותר, והוא סיומה של בריאת העולם. הקב"ה ברא את העולם על מנת שיוכל להשרות שכינתו בו, ועל מנת כן בחר באברהם ובזרעו, הוציאם ממצרים, נתן להם את התורה וציווה אותם לבנות משכן. "כבוד ה' מלא את המשכן" הוא השלמה של בריאת העולם והוא סיום של הספרים בראשית־שמות המהווים שני חלקים של סיפור אחד (וראה הקדמת הנצי"ב לספר שמות).
ניתן למצוא סימוכין סגנוניים לכך שסופו של ספר שמות מתייחס לתחילת ספר בראשית. ידועה ההשוואה בין מלאכת המשכן לבריאת העולם. מלבד זאת, הפסוקים האחרונים של ספר שמות עוסקים במסעות ישראל במדבר, והפסוק האחרון מתייחס לחלוקה בין היום ובין הלילה: "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם". חלוקה זו בוודאי מזכירה לנו את היום הראשון לבריאה: "וַיִּקְרָא אֱ־לֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה", כאומרת: זוהי תכלית החלוקה בין יום ללילה. על דרך הרמז, גם הביטוי המיוחד "בית ישראל" רומז באותיותיו למילה "בראשית".
אך סגירת המעגל העיקרית היא זו: בראשית הכול הייתה "רוּחַ אֱ־לֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" – רוח א־לוהים כביכול ריחפה וחיפשה לה מקום מנוחה בעולם, ועתה הנה נמצא לה מקום: "וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן".
תם ונשלם ספר שמות, השבח לאדון כל הנשמות. תודה לאכסניה המכובדת של מוסף "שבת" על הכבוד שחלקה לי בהצעה לכתיבת הטור. תודה גם לכל המגיבים והמאירים. זו הייתה לי חוויה נעימה ומאתגרת. היו ברוכים.
משהו שחייך אותי בפרשה
"וַיְכַל משֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה… וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד".
