במאי 2015 קראתי ידיעה בעיתון שבישרה על מותו של ד"ר בעז נוימן, מרצה בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. הידיעה, שכותרתה סיפרה על ההיסטוריון הישראלי "שניסה להבין את הנאצים" ומת בגיל 44 ממחלת הסרטן, תיארה את מחקריו השונים של נוימן ואת תפיסתו את חקר ההיסטוריה, תפיסה שנראתה לי אז, ונראית לי גם היום, מרתקת ומעוררת השראה. בשבועות שלאחר מכן חיפשתי את ספריו של נוימן בחנויות, ורכשתי לי את "נאציזם", ספר מסדרת האוניברסיטה המשודרת, חריג באורכו לעומת מרבית הספרים בסדרה הזו. הכרך העבה הזה, שיצא ב־2007, הוא אחד מספרי ההיסטוריה המעניינים ביותר שקראתי, כמוהו כספריו האחרים של נוימן. כעת, שלוש שנים לאחר מותו, רואה אור "היסטוריות חדשות של הנאציזם", ספר שנוימן שקד עליו בשנותיו האחרונות. לפני שאעסוק בו, אבקש להרחיב מעט על התפיסה ההיסטוריוסופית של בעז נוימן, לגעת בשאלה מה ייחד אותו כהיסטוריון ומה מושך כל כך בכתיבה שלו.
נגד הכתיבה הכרונולוגית
בספר העיון הראשון שלו, "ראיית העולם הנאצית" (ספריית מעריב ואוניברסיטת חיפה, 2002), שמבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, מתאר נוימן בגילוי לב מעין אי־נחת שהוא חש – הוא מניח שרבים אחרים שותפים לתחושה הזו – לנוכח הכתיבה ההיסטורית על השואה. חלק הארי של הכתיבה ההיסטורית הזו, טוען נוימן, מציג כתיבה כרונולוגית: סקירת מהלך האירועים שהובילו לעלייתו של היטלר לשלטון; תיאור הגורמים והתהליכים שהובילו לפתרון הסופי; הצגת השלבים המרכזיים של מלחמת העולם השנייה. אך בסופו של דבר, כותב נוימן, הכרונולוגיה הזו "מותירה את שאלת השאלות על כנה: ובכל זאת, כיצד התרחש הדבר?" ("ראיית העולם הנאצית", עמ' 16). מבעד לנרטיב הסדור, שואל נוימן, מה בכל זאת אִפשר את אושוויץ? הפתרון המעין־דתי, שמסרב להציע פשר ורואה את אושוויץ, כדבריו הידועים של ק. צטניק, כ"פלנטה אחרת", גם הוא אינו מניח את הדעת; תשובה כגון "פלנטה אחרת" פוטרת את ההיסטוריון, ולמעשה כל אדם שעומד לנוכח השואה, מלהבין את שהתרחש, ומתכחשת לנאציזם כתופעה היסטורית, אנושית, קונקרטית.
ולכן, כותב נוימן, "אם אושוויץ בלתי אפשרית לייצוג בתוך נרטיב, הרי שיש לוותר על הנרטיב ולמצוא דרך חלופית". נוימן מנסה לכתוב היסטוריה לא מתוך ממד דיאכרוני, שמציג נרטיב כרונולוגי, אנכי, שמסביר תהליכים היסטוריים, אלא מתוך ממד סינכרוני, שמתאר יחסים מסוימים שפועלים בתוך מערכת אחת, מבלי בהכרח להסביר אותם. הכתיבה הסינכרונית מודעת לכרונולוגיה, אך לרוב מתעלמת ממנה; במקום לדון במוקדם ובמאוחר, היא מנסה ליצור מבנה, לתאר תהליכים ולא בהכרח להסביר אותם. התיאור, בניית המבנה, יספקו מטבע הדברים את ההסבר, אך ההסבר הזה לא נוצר באמצעות הכרונולוגיה אלא באמצעות ההפשטה וההמשגה. הפן הסינכרוני "מאפשר לתאר את הנאציזם שלא בדרך נרטיבית. הוא מעמיד מרכיבים היסטוריים שונים זה ביחס לזה, מותיר על כנם את הפערים ביניהם ואינו מבקש לגשר ביניהם" (עמ' 22).
בספר מאוחר יותר, "להיות ברפובליקת ויימאר" (עם עובד, 2007), משכלל נוימן את התפיסה הזו. בספר הזה מבקש נוימן לכתוב היסטוריה מנקודת מבט פנומנולוגית; הפנומן, על פי הגדרתו של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר בספרו "הוויה וזמן", הוא "מה שמציג את עצמו". שוב מסיט נוימן את המבט אל מעבר לכרונולוגיה הבסיסית, ובמקרה של רפובליקת ויימאר – אותו פרק זמן היסטורי שבין תום מלחמת העולם הראשונה לעליית הנאצים לשלטון – יש לכך משמעות מיוחדת. זאת משום שהיסטוריונים של רפובליקת ויימאר נוטים לקרוא את סיפורה כסיפור שסופו ידוע מראש – עליית הנאציזם – ולמעשה "קראו" את רפובליקת ויימאר מהסוף להתחלה, וניסו להפיק ממנה "מוסר השכל".
במקום זאת, משימתו של ההיסטוריון הפנומנולוגי איננה ליצור נרטיב מסודר שיסביר את התקופה, את שורשיה ואת סופה הבלתי נמנע, אלא לבחון תופעות שונות שרווחו ברפובליקת ויימאר – תרבותיות, מסחריות, תקשורתיות, פוליטיות, ספרותיות – וכך, מתוך ההנחה שההסבר של התופעה מצוי בתיאור שלה, יתאר ההיסטוריון את החוויה של "מה זה להיות" ברפובליקת ויימאר, ובמקרים אחרים, מה זה להיות בגטו, במחנה הריכוז ובמחנה ההשמדה.
מותר להשוות
כמו "נאציזם", גם "היסטוריות חדשות של הנאציזם", שערך אבנר שפירא מתוך כתב יד שהותיר נוימן, מבוסס על סדרת הרצאות שנשא נוימן באוניברסיטה המשודרת בגלי צה"ל. אפשר לראות אותו כמעין ספר המשך ל"נאציזם", אם גם שונה ממנו מאוד. "נאציזם" הוא סקירה ביקורתית ומעמיקה של המגמות המרכזיות בחקר הנאציזם – ניסיון מרתק להאיר את הנושאים העיקריים שמעסיקים את חוקרי הנאציזם והשואה. "היסטוריות חדשות של הנאציזם", לעומת זאת, הוא במובנים רבים ספר רדיקלי יותר, שנכתב, כעדות מחברו, "כמעט ללא כל פרספקטיבה היסטורית", ומציג תפיסות שונות, עכשוויות, של ההיסטוריה של הנאציזם, שייתכן מאוד שלא ישרדו את מבחן הזמן.
בשנים האחרונות פונה חקר הנאציזם לכיוונים חדשים ומסקרנים, שונים מאוד מן הכיוונים הקלאסיים של הדיסציפלינה הזו, ששלטו בכיפה עד שנות התשעים של המאה הקודמת והתבטאו בכתיבתם של היסטוריונים כגון איאן קרשו הבריטי ויהודה באואר הישראלי. בשני העשורים האחרונים חוקרים צעירים פונים לשאלות חדשות, ונוימן מונה כמאפיין עיקרי של הרגישות המחקרית החדשה הזו את העובדה שההיסטוריונים הללו אינם מחויבים עוד לראיית הנאציזם כתופעה שיש להתבונן עליה בצורה מיוחדת, אחרת, יוצאת דופן וייחודית בתולדות האנושות.
אין פירוש הדבר שהשואה לא הייתה מקרה קיצוני של רוע, אך ההיסטוריונים הללו זונחים את הראייה של התופעה הנאצית כתופעה חריגה, שעומדת בפני עצמה ומציגה אמות מידה מיוחדות לה, תופעה שאין להשוות אותה לתופעות היסטוריות אחרות. לא מדובר בניואנס, אלא בפרספקטיבה אחרת להתבונן דרכה על השואה. שכן, כפי שנוימן מפרט בספר, מבטן של ההיסטוריות החדשות הללו, שרואות את הנאציזם כתופעה מבין שלל התופעות האלימות והרצחניות בהיסטוריה, מופנה כעת להיבטים חדשים – שעד כה לא נחקרו – של הבנת השואה: התבוננות על הנאציזם כעל ג'נוסייד, למשל, ובחינתו לאור ג'נוסיידים אחרים שהתרחשו במאה העשרים; ראיית הנאציזם כצורה מסוימת של דיקטטורה ובחינתה לאור הדיקטטורה של סטאלין, למשל; ראיית הפוליטיקה הנאצית כפוליטיקה דתית והנאציזם כדת פוליטית, ועוד ועוד.
ההפריה המחקרית הזו מתאפשרת כאשר הופכת השואה – בזהירות, בעדינות ובחסות הזמן החולף – לאירוע שאפשר להבין אותו גם כעומד בפני עצמו, אך יותר מכך – כעומד ביחס לאירועים אחרים, ובהקשר רחב יותר של המאה העשרים רוויית הדם והמלחמות.
לאומיות פלשתינית ונאציזם
פרקים מעניינים נוספים בספר סובבים סביב יחסם של הנאצים למין ולמיניות, ועוסקים בסוגיות כמו הומוסקסואליות וזנות בגרמניה הנאצית, הפילוסופיה של מרטין היידגר כפילוסופיה נאצית והזיקות המפתיעות בין נאציזם לבין איכות הסביבה. נוימן אף עוסק בהרחבה בנאציזם ובאסלאמיזם – כיוון מחקרי נוסף שהפך לפופולרי בשנים האחרונות על רקע חדירת אל־קעידה ודאעש למערב. הכיוון הזה, שבחלקו חוזר גם אל הקשר בין הלאומיות הפלשתינית לבין הנאציזם – וזכורה היטב ההפרזה של ראש הממשלה נתניהו על השפעתו של חאג' אמין אל חוסייני על הפתרון הסופי – דן בשאלה האם ניתן לראות קשר בין תפיסת העולם הנאצית לבין תפיסה אסלאמיסטית קיצונית. קשר שמבוסס לא רק על העובדה שהאויב הוא אותו אויב, היהודי, אלא גם על היומרה הזהה של שתי התפיסות הללו, "היומרה החובקת־כול להשתלט על כל תחום של הקיום האנושי" (עמ' 139); הנאציזם והאסלאמיזם ביקשו, כל אחד בדרכו, "לממש את הבטחת החירות הרדיקלית" (עמ' 140). נוימן, ייאמר לשבחו, לא ממהר לפסוק ולפשר בין הגישות השונות שהוא מציג; נאמן לשיטתו, הוא מתאר תפיסות מחקריות מגוונות ופורס אותן בפני הקורא בלשון בהירה וצלולה.
הספר אינו חף מפגמים; הפגם העיקרי בו הוא החזרות. כך, למשל, לפחות שלוש פעמים בספר חוזר נוימן על הפרט ההיסטורי, המעניין כשלעצמו, ולפיו את מחנה הריכוז הראשון לא הקימו הגרמנים בשנות השלושים, אלא הבריטים בדרום אפריקה, במהלך מלחמת הבורים בראשית המאה העשרים. המידע הזה אכן מאיר באור אחר את מחנה הריכוז, והופך אותו משיטה נאצית ייחודית לפרקטיקה מערב־אירופית כוללת יותר – אך אין צורך להזכיר אותו שלוש פעמים. אך יש בספר גם דיונים שכבר הופיעו בספרו של נוימן "ראיית העולם הנאצית".
בפרק שכותרתו "האם הנאצים היו ירוקים, ואם כן – מה זה משנה", מציג נוימן את הכיוון המחקרי העכשווי שעוסק באיכות הסביבה בגרמניה הנאצית, ובחקיקה הפרוגרסיבית יחסית של הנאצים בתחום הזה, שהקדימה בשנים רבות את מדינות אירופה האחרות. אך ביחס לשאלה המופיעה בכותרת הפרק – מה זה משנה – פוסק נוימן כי אכן "הנאצים היו, בלא ספק, 'אדומים' מדם הרבה יותר מ'ירוקים'", ומעלה את הסברה שהדיון בנאצים ובאיכות הסביבה אינו אלא דיון אופנתי ואנקדוטלי; לבסוף הוא טוען כי "מבחינה מתודולוגית איני רואה בקיומו של הדיון תרומה משמעותית לחקר הנאציזם" (עמ' 172). אך הפרק לא מסתיים כאן: נוימן פונה לעסוק בהיבט אחר, מופשט יותר, של נאציזם ואיכות סביבה, שמבוסס ישירות על עבודתו שלו – השימוש בפרדיגמה של האקולוגיה בכל מה שקשור להבנת השואה. זו תפיסה מעניינת, שאין כאן המקום להאריך בה – נוימן דן בה בהרחבה – דא עקא, היא נדונה בהרחבה בעבודת הדוקטורט שלו, ובספר שהופיע בעקבותיה. וכך, הפרק הזה כולו נע בין האנקדוטלי לבין הממוחזר, ועדיף היה לוותר עליו.
למרות הפגמים הללו, "היסטוריות חדשות של הנאציזם" הוא ספר מרתק, שמעמיק את המפנה – שבעז נוימן הוא מן הדמויות הבולטות בו בישראל – מעיסוק בשואה לעיסוק בנאציזם. לא תמיד הספר קל לעיכול, במיוחד עבור הקורא הישראלי האמון על סוג מאוד מסוים של זיכרון השואה. נוימן מודע להקשר המקומי ולקהל שאליו הוא פונה, ומפעם לפעם מסייג וממתן תפיסות מחקריות מסוימות, שבעולם לא־ישראלי מתקבלות יותר בהבנה. במובן הזה, ספריו של בעז נוימן, ובמיוחד הספר הזה, הם חלק משיחה רחבה יותר על זיכרון השואה בשנים שיבואו, עם מותם של האנשים שחוו את הזוועות על בשרם. ההבנה שזיכרון השואה בדורות הבאים חייב לעבור שינוי מהותי חוצה מחנות היסטוריוגרפיים ופוליטיים; הכיוונים המחקריים שנוימן מצביע עליהם, בין אם ישרדו במבחן הזמן ובין אם לאו, עשויים לשמש תשתית לחשיבה על השואה בשנים הבאות, חשיבה שבהכרח תלבש אופי שונה מזו שקדמה לה.
היסטוריות חדשות של הנאציזם
בעז נוימן
מודן ומשרד הביטחון,
2019, 281 עמ'
