פומפיות, מחבתות, סירים, מגהצי פחם. פחי אשפה. חלונות. מלאכים, מלכים וליצנים. קירות. פרפרים וציידי פרפרים, ציפורים ואנשים עם ראשי ציפורים. אימומים. גולות זכוכית, מגדלי בשמים, תפוחים חצויים, פתיליות, עששיות, צעצועים, סוסי עץ, כיסאות, פרחים. כל אלה, ועוד רבים אחרים, היו בני הלוויה של יוסל ברגנר כל ימיו. אבל מאחוריהם הסתתרו ברל בס ומוטל הכנר, ואבריימל'ה מלמד, ותינוקות של בית רבן שפניהם פני מלאך וכולם, כמו יוסל עצמו, אומרים "זיסקייט", מתיקות שרק מי שטעם מן העולם "ההוא", של העיירה היהודית, יוכל לחוש את טעמה הטוב.
יוסל ברגנר שהלך לבית עולמו לפני שנתיים זקן ושבע ימים דָבַר כמה שפות. אבל בכולן הוא דיבר יהודית, ביידיש. יוסל לא היה אדם דתי. רחוק מכך. אבל לא היה יהודי כמוהו. לא רק שמו ה"גלותי", יוסל, אלא כל הווייתו אמרה יהדות. ההומור, העיניים הממזריות, חכמת החיים, ואפילו התלונות או הטרוניה (ולא אחת החוצפה) כלפי שמיא.
פתיחה יהודית לחיים
בשונה מהרבה אמנים אחרים שגדלו במזרח אירופה, ברגנר גדל בבית שהמסורת הייתה ממנו והלאה. אביו, המשורר היידי הנודע מלך ראוויטש, היה חסיד מובהק של שפינוזה ואף הקדיש לו כמה מחזורי שירה (שמקצתם תורגמו לעברית בידיו האמונות של א"ד שפיר). בזיכרונותיו, "עיקר שכחתי" (שנכתבו בשיתוף פעולה עם רות בונדי המופלאה), מספר ברגנר כי מטעמים אידיאולוגיים סירב אביו לערוך לו ברית מילה, תופעה שגם במשפחות המתפקרות של אותם ימים הייתה מחזה נדיר למדי. רק איומו של הסבא כי אם לא יעשה כן ייחשב בעיניו כמת הביא לכניעת האבא, ויוסל נימול בהיותו בן שנה. "אבל בר מצווה כבר לא עשה לי", הוסיף בגאווה.
כל רדימנו [=העיירה בגליציה שבה התגורר באותה תקופה] ידעה על פרשת ברית המילה. היו מרימים לי את השמלה [=שאותה לבשו גם הבנים הקטנים באותה תקופה] לראות אם אני באמת יהודי… כשהייתי בן חמש בערך לקח לי סבא מלמד. שמו היה אדון וייס. היות שלא לבשתי ארבע כנפות, הייתי צריך לנשק את הציציות של המלמד. הוא לא היה נקי במיוחד. אני זוכר את הריח הרע שעלה מארבע הכנפות שלו. הוא לימד אותי 'מודה אני' [ויוסל ממלמל את התפילה במבטא אשכנזי].
עם נקודת פתיחה יהודית זו, לא מלהיבה במיוחד, יצא יוסל לדרך חייו. למרות כל אלה, מסתבר שגם האב היה נטוע עמוק בהווי העיירה היהודית. באחד משיריו, "משפחת ראוויטש", הוא מתאר את אמו הכורעת ללדת, ואת רב הקהילה המריץ מכתב לרבי מבעלז שיעתיר רחמים בעד "הינדה בת בלימה".
לימים, הותירה השואה את חותמה המר גם בבני המשפחה. האם נספתה בבלז'ץ בשנת 1942, ואילו אחיו הבכור של יוסל שם קץ לחייו בוינה, בשנת 1941, בהיותו בן 28. מלך עצמו נדד על פני תבל עד שקבע את משכנו בקנדה, והקדיש רבים משיריו לתיאור נוראות השואה. באחד מהם, "מחשבות על קבר ישראל", הוא מתאר דו שיח עם חברו שציווה לקבור את גופתו לאחר מיתה.
כך משיב לו מלך ראוויטש:
מן הסתם אתה חי עדיין בעולם שעליו כלח אבד. כי קבר ישראל, מן הדין שהאש תהי מעתה ועד עולמי עד. איך נוכל אפילו גופנו המת להפקיד לנצח בחיק זו אדמה, אשר לא פערה פיה כתהום לכלות בבטן אשה זעמה, זה הצר שריבוא רבבות אחינו קצר באור שמש כקצור שיבולים? איך נטמון בה אלם עמוק מני ים, ולא שמעה זעקה קורעת שחקים? לכן תהי האש אשר בערה בטרבלניקה, בלז'ץ ואושפיצין קבר ישראל לשארית הפליטה מעתה ועד קץ הימין. וכאן ידידי את ידיו נושא: ואיך עשן הגוף להפקיד נוכל ביד שמים? הכי שמים לא אטמו אוזנם כזו אדמה לשווענו בחלל?
הווי העיירה
בהקשרו היהודי־מסורתי, שדה האמנות הישראלית נחלק לשני קטבים. בקוטב אחד, מצויה קבוצת אמנים שנטשה כליל את עולם הסמלים היהודי והתרחקה ממנו מרחק ת"ק פרסה. באלה ניתן לכלול חלק מבני קבוצת האמנים הארצישראלית, ובמיוחד ה"כנענית" (דוגמת יצחק דנציגר ועמוס קינן), ה"שמוצניקים" – אנשי "השומר הצעיר" כיוחנן סימון; וה"מודרניסטים" חברי קבוצת "אופקים חדשים" וממשיכיהם, דוגמת זריצקי, סטימצקי, ארוך, נתון, עוקשי ועוד. חלק ניכר מאמנים אלה הדירו עצמם במתכוון מכל סמל או דימוי שניחוחו יהודי, הן כהתרסה אידיאולוגית הן כניסיון לברוח מהדימוי ה"בצלאלי" הגלותי.
בקוטב השני פעלה קבוצת אמנים, רבים מהם ילידי ה"שטעטל" הגלותי, שלמרות החדשנות שהביאה עמה בהקשרים שונים, המשיכה לעשות שימוש נרחב – בדרכה שלה – בסמלים ודימויים יהודיים, והתכתבה ביצירתה עם המסורת והמורשת היהודית, לטב ולמוטב.
עם בני קבוצה זו נמנו ה"גלותיים" שבבני החבורה. ראשונים שבהם, כל אחד בסגנונו, בצלאל (בוריס) ש"ץ והרמן שטרוק איש "המזרחי", ממשיכי דרכם יוסף בודקו, יעקב שטיינהרדט, מאיר בן אורי ולימים משה'לה ברנשטיין, ולצדם אמנים שנודעו לאו דווקא בהקשר המסורתי, דוגמת מאנה כץ, פינחס ליטבינובסקי, נפתלי בזם, מרסל ינקו, מרדכי ארדון, שלום מוסקוביץ (ה"זייגערמאכר"), ובמידה מסוימת גם ראובן רובין. יוסל ברגנר שייך ללא ספק לקבוצה השנייה. למרות שמשקל המרכיבים היהודיים והדימויים החזותיים המסורתיים בטל בשישים באלפי יצירותיו, לא פעם "קופץ" לו הגֵן היהודי ומטביע את חותמו על יצירותיו.
כך בציורים הרבים שבהם מככבת חבורת ה"כלייזמר" שלו, כך ביצירות ידועות פחות, שבהן ליווה ברגנר טקסטים "יהודיים" מובהקים, וכך כאשר נדרש לאייר – ברישומי ציפורן עדינים, דקים מן הדקים – את ספר המזמורים והפזמונות של ח"נ ביאליק (הוצאת דביר, ת"א תשל"ג). ברקע תיאורו של ביאליק את הכלה המצפה לחתנה ניצבים בתי העיירה היהודית המטים ליפול. "יעקב" של ביאליק ניצב, כראוי למי שמשכים לבית התפילה, עטוף בטליתו, כשמאחוריו ארון קודש, מעין אלה שהיו בעיירה היהודית במזרח אירופה.
גם העיירה שנשקפת מאיוריו לסיפורי י"ל פרץ משקפת את הווי העיירה היהודית של מזרח אירופה, וכך גם הווי צפת, שיוסל חי בה כמה שנים, עד שעקר לרחוב ביל"ו בתל אביב. החופה שמתוארת בחיות יהודית בסיפורו המלבב של פרץ, "מסירות נפש", כשהחתן אוחז בידו מתחת לחופה מטה יער, זכתה לאיור ברגנרי אופייני של יהודים יראים ושלמים, כיאה לבני עיר הקודש צפת.
אכן, באיורים אלה אנוס היה לכאורה המאייר יוסל "על פי הדיבור". היה עליו להיצמד לטקסט שלפניו, כולו ספוג בריח ניחוחה של העיירה היהודית. לעומת זאת, בהקשרים אחרים, "מחייבים" פחות, יכול היה ליתן יותר דרור לכוח דמיונו ולהפליג למחוזות שאינם יהודיים בעליל. כך, לדוגמה, בציור־איור קטן אחד, של שני ילדים הלומדים תורה עם רבם, שלא ברור מתי צויר, באיזה הקשר ולאיזו מטרה.
הרבה תום ושלווה שרויים על ציור זה. לא מלמד עבדקן, חמור סבר, המטיל מרה בתלמידיו, אלא מלמד בשר ודם המרביץ תורה בתלמידיו, המלאכים הקטנים. לימוד מתוק, מתקתק, טבול ב"זיסקייט" – מתיקות מיוחדת, חלק בלתי נפרד בתלמוד התורה של תינוקות של בית רבן, שלא טעמו טעם חטא מימיהם. כידוע, ביטוי למתיקות זו ניתן כבר בפי חז"ל שדרשו את הפסוק "דבש וחלב תחת לשונך" כמכוונים לדברי תורה, ואמרו "שיהיו דברי תורה ערבים בפיך". ועוד הוסיפו בתפילה הנאמרת בכל יום: "והערב נא את דברי תורתך בפינו". המתבונן בציורו של יוסל, יכיר, ידע ויטעם משהו מאותה מתיקות.
היציאה מן הגולה
הוא הדין באיוריו להגדה של פסח, אחד הטקסטים שזכו באמנות היהודית ליותר איורים מכל טקסט אחר. בשנת 1984 נענה יוסל לבקשת הוצאת מסדה, ואייר את הטקסט של ההגדה, כשעל הכתיבה והטרנסליטרציה מופקד זלמן שנור. באיורים אלה יכול היה יוסל לתת פרשנות אמנותית הרבה יותר מודרנית לטקסט שלפניו, אבל הוא בחר להיצמד למסורת.
לצד בני הלוויה הקבועים שלו מיצירתו הענפה, חצאי התפוחים, המלאכים והפומפיות, שילב יוסל באיוריו דמויות יהודיות אופייניות. כך, לדוגמה, בתיאור בני הבית התרים אחר פתותי החמץ שפיזרו בעת בדיקת החמץ (כמובן, אצל יוסל לאור עששית ולא סתם נר!), וכך בתיאור הקידוש וההבדלה. לצד המלאכים ומגדל הבשמים (שתפס מקום של כבוד גם ביצירתו ה"חילונית"), ניצבים יהודים עטורי זקנים ופאות.
תיאור ההגדה שמספר בשעבוד מצרים ובעיקר בנדודי בני ישראל במדבר שיחק לידי האמן. יוסל, שנדד מפולין לאוסטרליה הרחוקה ומשם עלה (בחברת "תאומו", ידידו הטוב "יוסל השני", הסופר יוסל בירשטיין, שגם יצירתו ספוגה בניחוח יהודי, לאו דווקא "דתי", משובח) לארץ ישראל, הרבה לצייר את הגולה ונדודיה. בציוריו הגדולים עשה זאת באמצעות דימוי של כיסאות ריקים העומדים בשורה ארוכה על חוף הים. באיוריו להגדה של פסח שילב את הציפורים הלבנות – המבשרות את קץ הגאולה, ואת הציפור השחורה, המאיימת, המסמלת את השעבוד.
בתיאור החכמים שהיו מסובין כל אותו לילה בבני ברק לא נמנע מתנועות הידיים ה"מדברות", סמל אופייני לשיח יהודי בכלל, ולעולם הלימוד בפרט. כך עשה גם כאשר תיאר באיורו את התַּנאים המתנצחים ביניהם בעניין מספר המכות שלקו המצרים במצרים ועל הים. הידיים המונפות אל על באוויר ממחישות את להט המחלוקת.
החכם שבין ארבעת הבנים לובש אצלו, כמנהגו, כובע ליצן (!) מחודד, משני צדדיו ציפורים צחורות ולפניו ספר, ואילו הרשע – גם הוא עטור בכובע ליצן – מחזיק בידו את הציפור השחורה, המסמלת רוע ורשע. התם נקרע בין הציפור הלבנה והשחורה ואילו ה"שאינו יודע לשאול" נרדם על מקומו בייאוש ואולי אפיסת כוחות. יעקב אבינו, הנאבק עם לבן הארמי, מתואר אצלו כרועה צאן הנודד עם צאנו לארץ המובטחת.
האיור שמתאר את יציאת בני ישראל ממצרים מתכתב בעליל עם כמה מיצירותיו המרשימות ביותר של יוסל המתארות נדודים ובריחה. אך בעוד שבציורי השמן הגדולים הכיסאות הריקים תופסים את מקום האנשים, באיור להגדה שמר יוסל על דמויות האנשים שצועדים בטור ארוך, ובראשם משה רבנו האוחז במטהו.
בהגיעו לברכת השיר, "על גאולתנו ועל פדות נפשנו", לא נמנע יוסל מלתאר את שמחת החוגגים לנוכח "הזבחים והפסחים" השרועים על המזבח ועשנם עולה השמימה. כך עשה גם כשאייר את הפסוק שבשירת ההלל "לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא". ל"מקהלות רבבות עמך בית ישראל" שלו הדביק יוסל את חבורת הכלייזמרים המפורסמת מציורי השמן הרבים שלו, כשנגינת החליל, הכינור והקונטרבס וקול המצלתיים המכות בעוז מלווים אותם.
ראשי הציפורים שעיטרו רבים מציוריו של ברגנר בתקופה מסוימת מתכתבים בעליל עם "הגדת ראשי הציפורים" המפורסמת. יש בהם גם הדהוד של מסורת יהודית קדומה, שנרתעה מציור פני אדם בשל האיסור המקראי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה".
התחקות אחר המוטיבים היהודיים השזורים לכל אורכה ורוחבה של יצירת ברגנר מלמדת מה רב שיעורה, ולמהלך בעקבותיה צפויים גילויים מרתקים ולא פעם משעשעים. יש בה כדי ללמד שגם ביוסל נתקיים מאמר קדמונים: באמת אמרו, ניתן אולי להוציא את יוסל מן השטייטל, אך לא ניתן להוציא את השטייטל מיוסל.
