ספר איוב, אחד המופלאים ביותר בספרות העולמית, אינו אלא רב־שיח על משמעות הרע והסבל. ברשימתי הקודמת לא נכנסתי לתיאורו או לניתוחו של הספר. התעכבתי רק על חלק ממנו הקשור עם סיפור המסגרת, ובו מסופרת ההתערבות המיוחדת שבין הקב"ה לשטן. במפגש המתרחש שם ביניהם משמיע הקב"ה את שבחו של האדם: "השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ, איש תם וישר ירא א־להים וסר מרע?" )איוב א, ח(, שואל הקב"ה. השטן מתנגד: "החנם ירא איוב א־להים?" (שם, ט). זהו בסיס ההתערבות. לכאורה הם מתווכחים רק על יושרו וצדקותו של איוב. אולם אם נתעמק במהות ההתערבות, ניווכח שהם מתערבים על משהו יסודי הרבה יותר: האדם. הקב"ה מאמין באדם ונותן בו אמון: האדם מסוגל להתנהגות אידיאלית, לעבודת ה' לשמה. האדם מסוגל לאהוב, למרות הייסורים, לעבוד את הקב"ה למרות שאין הוא מקבל שכר, להיות צדיק למרות שרע לו.
ההתערבות הזאת מבטאת דרמה מוזרה המשתרעת על פני ההיסטוריה האנושית כולה. הקב"ה מאמין שהאדם מסוגל למעשי חסד ואהבה. כנגדו מהמר השטן, אך גם רבים אחרים איתו – פילוסופים, סוציולוגים ופסיכולוגים, ולא מעט מומחים נוספים – שהאדם הוא חיה או מכונה אגואיסטית. כל מקצוע בונה הסבר משלו למעשי החסד שהאדם עושה. בתוכם מסתתרים אינטרסים כלכליים, פסיכולוגיים וכדומה. עובדות אלו הופכות את בני האדם לדמויות אגואיסטיות הפועלות מתוך אינטרסים ואף למטה מזה. "החינם יעשה האדם מעשה חסד?", שואל כל שטן מתלמד מודרני. וכנגדם מהמר הקב"ה על האדם. ואפילו אם רק אדם אחד הגיע למדרגה הזאת, הוא הוכיח שהדבר אפשרי. חשוב שנשים לב לכך שספר איוב הוא ספר יהודי בכך שהגיבור איוב הוא אדם. הוא איננו אל ההופך לבן־אנוש והמסוגל למעשי חסד בגלל היותו אלוה. איוב הוא אדם המסוגל למעשי חסד, בגלל שהוא אדם!
החיים שלאחר המוות
כעת, מבקש אני להביא בפניכם קטע מספר איוב, כדי שתעזרו לי לפענח אותו. עסקנו קודם בפתיחה של הספר, אך ספר איוב ממשיך ומתאר לנו מכלול של דיונים וויכוחים של איוב ורעיו אשר מתווכחים על גורלם של כל גיבורי הספר: שלושת הראשונים הם אליפז התימני, בלדד השוחי וצופר הנעמתי, ואליהם מתווסף חכם רביעי, אליהוא בן ברכאל הבוזי. עתה מבקש אני מכם עזרה בפיענוח הקטע הבא המעורר אצלי שאלה (איוב יט, כה־כז):
וַאֲנִי יָדַעְתִּי גֹּאֲלִי חָי, וְאַחֲרוֹן עַל עָפָר יָקוּם.
וְאַחַר עוֹרִי נִקְּפוּ זֹאת, וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱ־לוֹהַּ.
אֲשֶׁר אֲנִי אֶחֱזֶה לִּי וְעֵינַי רָאוּ וְלֹא זָר כָּלוּ כִלְיֹתַי בְּחֵקִי.
אנא – קראו את הטקסט הזה ונסו להבין על איזה נושא הוא מדבר, וזאת מבלי להיעזר בשום פירוש. רק לאחר מכן קראו בפירושים ונסו לומר – האומנם הם מתאימים לפשט הכתובים? אנא כתבו לי את דעתכם, ואולי נצליח ללמוד משהו, חכם יותר.
אם תעיינו בפרשנים, הקלאסיים והמודרניים, תראו שהם הלכו בכיוונים שונים, אך לעניות דעתי מופיע כאן באופן ברור הרעיון שהפתרון לטרגדיות ולסבל קשור עם החיים שלאחר המוות, והדבר מתקשר עם רעיונות הנפוצים במסורת היהודית. אחת המסורות הפרשניות גם מסבירה כך את דברי החכם הרביעי, אליהוא, המובאים בהמשך הספר, בהקשר של הניצחון על המוות. הביטוי "מבשרי אחזה אל־וה" הפך להיות אחת האמרות שליוו את המסורת היהודית במשך הדורות. האם אתם מסכימים לדעתי?
עדותו של השטן
כדי לסיים את הדיון על איוב, רוצה אני להביא בפניכם רעיון נוסף בהקשר זה, שבעיניי הוא לא פחות מאשר קפיצה אל מעבר לאבסורד. בפרשת האזינו ובמיוחד בפרשת וילך נפגשים אנו עם האבסורד שבהיסטוריה. הקב"ה מלמד אותנו שאנו חייבים ללמוד את השירה במלואה, מפני שיגיע יום שבו אנו נחיה חיים כה איומים ואומללים עד שנֹאמר: "על כי אין א־לוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה". הסבל יהיה כזה שהעם ישאל "האמנם א־לוהים מצוי בקרבנו", או בנוסח יותר כוללני: האמנם א־להים קיים? התורה ציוותה אותנו ללמוד את שירת האזינו, המסיימת את התורה. היא באה ללמד אותנו שבתוך תוכו של הרוע מסתתרת הגאולה העתידה לבוא. סיומה של התורה הוא עדות שאנחנו מצווים שלא לאבד את התקווה גם בזמנים הקשים ביותר.
נראה לי שהמאורעות הקשים של המאה ה־20 הציבו בפנינו הבנה חדשה, פרדוקסלית, לכך. רגילים אנו לומר שבחירת ישראל נלמדת מכך שהקב"ה התגלה בהר סיני, ובחר את העם שהוא אוהב, את עם הסגולה, ונתן לו את התורה. אולם לדאבוננו יש בהיסטוריה גם דרך איומה אחרת ללמוד על כך. אילו היה מופיע השטן ואילו הייתי יודע שזה השטן, והוא היה מצביע עלינו כאויב המרכזי שלו, הייתי יודע שעם סגולה אנו – העם שהשטן מכריז עליו כאויבו. וכך נוצר פרדוקס, ההופך אותנו לעם א־לוהים. היו במשך השנים אנטישמים, שונאי ישראל, שועלים קטנים מחבלי כרמים, אבל השטן הופיע בנאציזם, ואמר במפורש: אתם אויביי. ומכאן אנו לומדים את העובדה שעם ישראל הוא העם הנבחר, וזאת דרך עדותו של השטן העומד באושוויץ, ומכריח אותנו ללמוד לראות מעבר לעיניים של מלאך המוות את המשמעות של בחירתו בנו כאויב. זהו מה שאני מכנה הקפיצה אל מעבר לאבסורד, אותה חייבים אנו תמיד לזכור.
