מסכת מגילה פותחת במשפט תמוה ביותר: "מגילה נקראת באחד עשר, בשנים עשר, בשלשה עשר, בארבעה עשר, בחמשה עשר, לא פחות ולא יותר". התמיהה על משפט זה כפולה, הן בהיבט הפורמלי והן בהיבט הלוגי. מבחינה פורמלית, מגילת אסתר קובעת תאריכים מוגדרים לפורים: "לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמישה עשר בו בכל שנה ושנה" (ט, כא). כיצד יכולים חכמים מאוחרים לעקור את ההלכה הקדומה הזו ולקבוע ימים נוספים לפורים? אכן, לדעת התלמוד, את כל הזמנים הללו תיקנו אנשי הכנסת הגדולה. ואולם, הדבר לכאורה נסתר מן המגילה עצמה.
קושי נוסף הוא הקושי הלוגי. כיצד נחוג את פורים ונקרא את המגילה בימים י"א, י"ב וי"ג באדר, ימים של קושי וחשש? הלא מקרא המגילה הוא זכר למהפך, לניצחון ולמנוחה, כפי שכתב מרדכי עצמו (ט, כב): "כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב". הניצחון הוכרע רק במעבר מיום י"ג ליום י"ד. ביום י"ג עצמו נערכה מלחמה עקובה מדם, ובימים י"א־י"ב שטפו החרדה וההכנות את העם. כיצד, אם כן, ניתן לקרוא את המגילה בימים הללו?
נדבך נוסף לחג
הפתרון לשתי השאלות נעוץ בשינוי תפיסתי נרחב ועמוק שחכמים ביקשו לעשות ביחס למגילת אסתר ולפורים. התלמוד בתחילת מסכת מגילה מפנה אותנו לפסוק אחד מסוף המגילה, פסוק שמרמז לכך שלקריאת המגילה ישנם תאריכים נוספים: "לקים את ימי הפורים האלה בזמניהם". פסוק זה לקוח מאיגרת שכתבה אסתר המלכה, איגרת מפתיעה שהמניע לכתיבתה לא ברור כלל ועיקר. שכן ממש לפני כתיבת האיגרת הזו מעידה המגילה שחג פורים התקבל כבר בכל תפוצות ישראל: "קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם… להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה". אלא שעיון בדברי האיגרת של אסתר יבאר היטב מדוע היא נכתבה ומה היא ביקשה להוסיף ולחדש ביחס למקרא מגילה ולפורים.
כך מובא באיגרת ששלחה אסתר (ט, כט־לב):
ותכתב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תקף לקים את אגרת הפורים הזאת השנית. וישלח ספרים אל כל היהודים אל שבע ועשרים ומאה מדינה מלכות אחשורוש דברי שלום ואמת. לקים את ימי הפרים האלה בזמניהם כאשר קים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה וכאשר קימו על נפשם ועל זרעם דברי הצמות וזעקתם. ומאמר אסתר קים דברי הפרים האלה ונכתב בספר.
מספר שנים בלתי ידוע לאחר התרחשות האירועים וקבלת החג, אסתר טורחת לכתוב איגרת נוספת. באיגרת זו היא מבקשת להוסיף לחג נדבך נוסף, היבט שהושמט מהזיכרון הלאומי ומהאיגרת של מרדכי. מרדכי ציין באיגרתו שני ימים בלבד לפורים – י"ד ו־ט"ו. אלו ימי המהפך והניצחון. אסתר מבקשת לזכור ולהזכיר פן נוסף, את "דברי הצומות וזעקתם", את ימי הקושי והעינוי, האימה והמלחמה. וכדי לכלול את כל הימים הללו בחג, אסתר מעלימה באיגרת השנייה את התאריכים של פורים ורק סותמת ואומרת: "בזמניהם". מכאן ניתן לומר שכשהתלמוד מפנה אותנו למילה "בזמניהם" כמקור להקדמת הקריאה לימים י"א־י"ג באדר, הוא מלמד אותנו שהמקור להקדמת הקריאה הוא האיגרת של אסתר.
קריאה של צער ושל שמחה
על מנת לסבר את האוזן ברוחב המשמעות של פורים נראה מקור נוסף ממסכת מגילה. התלמוד מביא שתי דעות מנין לומדים שיש לכפול את קריאת המגילה בערב וביום (ד ע"א):
ואמר רבי יהושע בן לוי: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר "א־לוהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דמיה לי"…
אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר "למען יזמרך כבוד ולא ידם ה' א־לוהי לעולם אודך".
רבי יהושע בן לוי מקבל השראה להכפלת מקרא מגילה ממזמור כ"ב בתהילים (מזמור שמקושר במספר מקומות בדברי חז"ל לאסתר המלכה). מזמור זה הינו פרק של זעקה אל ה', קריאה שבאה ממצב של דחק וקושי: "למנצח על אילת השחר מזמור לדוד. אלי אלי למה עזבתני רחוק מישועתי דברי שאגתי. אלוהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי". כפילות קריאת המגילה מבטאת, בעיני רבי יהושע בן לוי, את הזעקה הבלתי פוסקת של עם ישראל, קריאה להתגלות ולהצלה בעולם של הסתר פנים, קריאה מן המרחק, קריאה שנותרת ללא מענה (ובלשונו של רש"י שם: "שהיו זועקין בימי צרתן יום ולילה").
אך רבי חלבו מצטט פסוק שונה בתכלית, ממזמור ל' בתהילים. האווירה של קריאת המגילה לדעתו היא אווירה חגיגית של שמחה והודאה, ובלשון רש"י: "וקריאת מגילה שבח הוא, שמפרסמין את הנס, והכל מקלסין להקדוש ברוך הוא". ניתן לומר ששתי הדעות הללו, של רבי יהושע בן לוי ושל רבי חלבו, מקבילות לשתי האיגרות שראינו בפרק ט' של המגילה – של מרדכי ושל אסתר.
כפילות פנים זו של החג נמצאת במקומות נוספים במסכת, ודי אם נפנה למקור חשוב נוסף אחד. במענה לשאלה מדוע אין אומרים הלל בפורים (יד ע"א) מובאות שלוש תשובות, כאשר שתיים מהן קשורות קשר הדוק לשתי הפנים של החג שפגשנו עד כה. רב נחמן אומר שאין צורך לומר הלל משום שקריאת המגילה שקולה כאמירת הלל – "קריאתה זו הללא", ודי באמירת הלל אחד. מנגד, רבא אומר שאי אפשר לומר הלל משום שאנו עדיין עבדי אחשוורוש – "אכתי עבדי אחשורוש אנן". כלומר סיפור המגילה איננו סוף פסוק ואיננו תיאור שמח וחגיגי של גאולה שלמה.
ימים של גאולה
הבנה עמוקה יותר של חמשת ימי פורים אנו יכולים לקבל לאור המאורעות והמועדים שנקבעו מאז קום המדינה. כולנו חווים ומכירים היטב את המעבר מיום השואה, דרך יום הזיכרון ויום העצמאות, ליום ירושלים. ניתן להקביל ולומר שארבעת המועדים הללו מקבילים לחמשת ימי הפורים:
יום השואה – י"א, י"ב באדר (גלות)
יום הזיכרון – י"ג באדר (מלחמה)
יום העצמאות – י"ד באדר (ניצחון)
יום ירושלים – ט"ו באדר (גאולה שלמה)
בימים י"א ו־י"ב באדר אנו חווים את הגלות, את האימה של חוסר הוודאות ואובדן הביטחון. יום י"ג באדר הוא יום המלחמה שמקביל ליום הזיכרון (וזהו היום של תענית אסתר, שלמעשה איננו הקדמה לפורים אלא חלק מהמסכת השלמה של "ימי הפורים", כשם שיום הזיכרון שלנו הוא חלק מיום העצמאות). יום י"ד הוא יום המנוחה והניצחון, השקול ליום העצמאות, ויום ט"ו, שבו חוגגים את פורים בירושלים ובערים המוקפות חומה, מקביל ליום ירושלים שלנו. יום ט"ו מבטא את הקומה השנייה, את חוסר ההסתפקות של אסתר בניצחון, בהישרדות ובמלחמת אין־ברֵרה. אסתר מבקשת מהמלך שיינתן ליהודים יום נוסף למלחמה דווקא בעיר הבירה, ובכך היא מבטאת את שאיפתה למשהו שהוא מעבר לחיים נורמליים של ביטחון, כלכלה ואיכות חיים. מבט לעבר עתיד של גאולה שלמה ומלאה.
מעתה מסתבר שהפתיחה של המסכת, "מגילה נקראת באחד עשר, בשנים עשר, בשלשה עשר, בארבעה עשר, בחמשה עשר, לא פחות ולא יותר", היא מפתח להבנת מהותו של החג. התאריכים שבהם המגילה נקראת מבטאים את הפנים השונות של קריאת המגילה ושל הזיכרון של פורים. ואולי ההקבלה למועדי אייר איננה מקרית, שכן פורים מבטא את ראשית ימי הבית השני, וחגי אייר את ראשית ימי הבית השלישי. וכאז כן היום, אנו זוכרים את המעבר, את התנועה מהשואה לעצמאות ולשאיפה לקומה נוספת של קדושה, של ירושלים.
