הָעוֹלָם מָלֵא זְכִירָה וְשִׁכְחָה
כְּמוֹ יָם וְיַבָּשָה, לִפְעָמִים הַזִּכָּרוֹן
הוּא הַיַּבָּשָה הַמֻּצֶּקֶת וְהַקַּיֶּמֶת
וְלִפְעָמִים הַזִּכָּרוֹן הוּא הַיָּם שֶׁמְּכַסֶה הַכֹּל
כְּמוֹ בַּמַּבּוּל, וְהַשִּׁכְחָה הִיא יַבָּשָה מַצִּילָה כְּמוֹ אֲרָרָט
(יהודה עמיחי)
בליבת מגילת אסתר, בפרק ו, מתוארים נדודי השינה של המלך אחשוורוש. פרק זה מהווה נקודת ההיפוך בין שני חלקיה של המגילה. במהלך לילה זה מבקש המלך לפתוח את ספר הזיכרונות לפניו. הכינוי "ספר הזיכרונות" הוא כינוי ייחודי שאינו מופיע בשאר ספרי התנ"ך. יתרה מזאת, במגילת אסתר עצמה הופיע הספר הזה כבר קודם לכן, אבל בשם שונה, "ספר דברי הימים", כנאמר בסיום פרק ב: "ויכתב בספר דברי הימים לפני המלך".
מדוע במרכזה של המגילה מופיע הספר בכינוי "ספר הזיכרונות"? יתר על כן, אף לא ברור מדוע הבאת ספר הזיכרונות עשויה להפיג את נדודי השינה של המלך. קל לשער שהמלך חושש, חושד, חרד וחש שמשהו לא כשורה מתרחש מסביבו. הוא מחפש קצה חוט שיאפשר לו להבין על מה מדובר. אבל מה משמעות פתיחת ספר הזיכרונות בהקשר כזה? לכאורה על המלך לחפש משהו בהווה שיסביר לו את המצב שבו הוא נתון, ולא בעבר, כפי שהוא עושה.
מלבד מזאת, השורש זכ"ר מופיע במגילה בשני פסוקים נוספים. פעם אחת במחצית הראשונה של הספר: "אחר הדברים האלה… זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה" (ב, א); ופעם שנייה במחצית השנייה של הספר: "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" (ט, כח).
נראה אפוא שישנה משמעות מיוחדת לשימוש במושג הזיכרון במגילה. מבחינה ספרותית משמעות זו באה לידי ביטוי בכך ש"ספר הזיכרונות" מופיע בהופעה חריגה ומודגשת בליבת המגילה, והופעה זו מחוזקת באזכור חשוב נוסף של הזיכרון בכל אחת ממחציות המגילה.
חזרה זאת על תימת הזיכרון והדגשתו מפתיעים עוד יותר לנוכח העובדה שהמגילה דווקא מספרת סיפור של שכחה – סיפורו של עם ששכח את עברו ואת שפתו, וגיבוריו נקראים בשמות בבליים; עם ששכח את אלוהיו ואינו מתפלל אליו, גם כאשר הוא קורא לצום; עם ששכח את חגיו, ואינו מזכיר את חג הפסח, גם כשהאירועים המתרגשים עליו מתרחשים בעיצומם של ימי החג; עם ששכח את ארצו ואינו מייחס חשיבות מיוחדת למולדתו, גם כאשר ישנם חלקים ממנו המתגוררים שם, והמנסים, על אף הקשיים המרובים, לחדש את ההתיישבות ביהודה.
כדי להבין את המתח בין השכחה המאפיינת את גיבורי המגילה לבין הדגשת מושג הזיכרון בכתיבתה ננסה לחלץ מן ההופעות השונות של הזיכרון במגילה את מהות היחס לזיכרון ואת תרומתו להבנת המגילה כולה, על רובדי המשמעות המגוונים שלה.
מוטיב שוזר למגילה
כפי שציינו, האזכור הראשון של השורש זכ"ר הוא בפתיחת המגילה: "…זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה". אחשוורוש זוכר וזו בעיה. המלך סובל מזיכרונותיו והסובבים אותו מנסים למצוא לכך פתרון. הזיכרון הוא קושי מעיק. המשימה של הזוכר היא לנסות לטשטש ולהשכיח את הזיכרון הכואב.
כאמור לעיל, גם במחצית השנייה של המגילה מופיע השורש זכ"ר והפעם בנוגע לעם היהודי ולייסוד חגיגות הפורים: "והימים הללו נזכרים ונעשים". זהו רגע דרמטי המגיע בסיום תהליך משמעותי מבחינת העם היהודי. אם לאורך המגילה מתואר עם ששכח, הרי שבסופה מודגש לקוראים שהעם מבין את חשיבות הזיכרון ומבקש שיזכרו בעתיד את אירועי המגילה. המגילה נחתמת בניסיונות חוזרים ונשנים של מרדכי ואסתר לקבע את החג בזיכרונו של העם. יהודי שושן סוף סוף מבינים שצריך לזכור ומתעקשים לנעוץ את זכרם בלוח ההיסטורי־תרבותי של הדורות הבאים.
בכך נוצר תהליך מעניין בנוגע למשמעות הזיכרון. אם בפתיחת המגילה הזיכרון נתפס כבעיה שהיה צריך לפתור, וכדבר שיש להתאמץ על מנת להשקיע אותו בתהום הנשייה, באמצע המגילה, בפרק ו, ברגע של אבדון, של פחד, המלך מתעורר ומבין שזיכרון הוא עניין חשוב ואף מהותי להמשך הקיום. לזיכרון העבר השפעה עצומה על ההווה והעתיד. ואכן, פתיחת ספר הזיכרונות מסמלת את נקודת התפנית, שבה מנערים את המציאות ומהלך האירועים מוסט לכיוון הפוך לגמרי מן הכיוון שאליו הוא נע עד כה. המלך פונה לספר זיכרונותיו על מנת לשאוב כוחות והשראה ואף תובנה לגבי הכיוון שאליו ראוי לפנות במצוקתו. בסיום המגילה מתייחס הזיכרון ליהודים. בפעם הראשונה מבינים סוף סוף היהודים את הסכנה בכך שלא יזכרו אותם וחשים את האימה מאובדן העבר. הם משקיעים מאמץ בהטמעת הזיכרון ומתעקשים עליו.
מעניין לראות שבכל שלושת מופעיו במגילה, לשורש זכ"ר מוצמד השורש עש"ה. בפעם הראשונה נאמר "זכר את ושתי ואת אשר עשתה"; בפעם השנייה, לאחר הבאת ספר הזיכרונות, שואל אחשורוש "מה נעשה יקר וגדולה למרדכי"; ובפעם השלישית, האחרונה, הדבר בולט ביותר, שכן הכתוב מדגיש שימי הפורים "נזכרים ונעשים". ללמדנו, שהזיכרון חייב לבוא עם עשייה פעילה, עם מעורבות, עם הנכחה במציאות, עם השלכות מעשיות לזיכרונות שחשוב להטמיע. נמצא, אם כן, שהזיכרון והעשייה שבעקבותיו מהווים מוטיב ששוזר את המגילה ומהדק את המבנה שלה.
אזכורים לסיפורים מקראיים
ואולם, לא בכך מתמצה היחס לזיכרון במגילת אסתר. אופן כתיבת המגילה מעורר בקורא זיכרונות רבים. חוויית הקריאה של המגילה היא של חיפוש והיזכרות, של ניסיון להבין מהיכן מוכרת שורה כזו או אחרת, או מה אנחנו מצליחים לאתר בתוך תיבת התהודה של המגילה. זוהי יצירה שבה כמעט כל פסוק, ודאי כל תמונה, מהדהדים סיפורים מקראיים קודמים וכל דמות מתכתבת עם דמויות מקראיות קודמות.
לאורך השנים הציעו פרשנים וחוקרים רבים קשרים בין המגילה לבין סיפורי המקרא. כך נמצאו קשרים בין המגילה ובין סיפור אברהם ושרה ולקיחתה של זו האחרונה בידי המלך הזר; מחרוזת סיפורי יוסף ודמותו של יוסף בייחוד; מחרוזת סיפורי שאול ודמותו של שאול; סיפור יציאת מצרים ודמותו של משה; מאבק יעקב ועשו (זכרו את "ויצעק צעקה גדולה ומרה" של עשו ואת "ויזעק זעקה גדולה ומרה" של מרדכי); סיפור פתיחת ספר מלכים א' על אודות אבישג ושיחת בת שבע ונתן עם המלך דוד; סיפור כרם נבות ושאלת אחריותו של המלך; סיפורו של דניאל; תיאור חנוכת המקדש בימי שלמה; ועוד ועוד.
במגילה יש הצפה כמעט בלתי מבוקרת של אזכורים לסיפורים מקראיים. הקורא המיומן והקשוב יכול לנסות לקשור, דרך עיצוב הסיפור, אירועים קודמים רבים ולשזור אותם לתוך המגילה.
האם יש משמעות לסיפור המגילה ללא הזיכרונות? ודאי שכן. שהרי יש כאן סיפור. סיפור טוב. דרמה של סכנה קיומית והצלה. אך הוספת רובדי המשמעות הנובעים מן הקריאה האינטרטקסטואלית שבין מגילת אסתר לסיפורי מקרא אחרים מעניקה פריזמה עשירה יותר לסיפור. מכאן, שעל אף הרובד הגלוי של המגילה, והעלילה הנפרשת על פני השטח, שלפיהם מדובר בעם ששכח את עברו – יש רובד סמוי שרוחש מתחת לכתובים ובו זוכרים כל העת. חווית הקריאה היא של היזכרות. היא דורשת עבודת איתור וניסיון למתוח קווים לאירועי העבר, תוך למידה והקשבה. ניתן לומר שמגילת אסתר הופכת להיות ספר הזיכרונות של העם היהודי.
באופן זה נוצר דיסוננס בין תיאור גיבורי המגילה כמי ששכחו את עברם ורק בתהליך ארוך וכואב מגיעים להבנת חשיבות הזיכרון לבין התהליך שעובר על הקורא את המגילה. הדרמה מונחת במתח בין תוכנה של המגילה, המתאר עם ששכח את עברו, לבין אופן כתיבת המגילה, המעורר בקורא זיכרונות רבים, למן ההתחלה. אופן כתיבת המגילה ותהליך קריאתה לא מאפשרים לשכוח. אנחנו הקוראים זוכרים את העבר ומנסים להתחבר אליו ובכך מתרגלים שוב ושוב את הרעיון שכתיבת ההווה ויצירת סיפור חדש נעשית תדיר דרך עיבוד הזיכרונות הקולקטיביים שלנו.
במהלך הקריאה, הזיכרון הופך להיות פעולה אקטיבית שיש לעשותה. הזכרונות הקמאיים עצמם משתנים ונארגים לתוך הווה המגילה. לזיכרון, כפי שכתב אבי שגיא (הגות יהודית במבחן ההווה, עמ' 185), יש תפקיד פעיל. העבר שב אל ההווה ומתעצב מתוך שיפוט מחודש שלו בהתאם לתבניות הרלוונטיות להווה. זהו תהליך שיבה אל העבר, אבל לא העבר כפי שהיה אלא כפי שהוא מכונן על ידי ההווה והעתיד.
בין התוכן לחווית הקריאה
בכך מהווה המגילה דוגמה נהדרת לעיצוב מחדש של סיפורי העבר וניסיון לארוג פיסות מהם לתוך ההווה כדי להשפיע על העתיד. המגילה אינה "מצטטת" את העבר ואף לא משעתקת אותו. היא משתמשת באוצרות התרבות ובדמויות העבר על מנת ללוש ולייצר את ההווה ולעצב את העתיד. המגילה כמו משוחחת עם גיבוריה, מנסה להבין את מצוקתם בנשיאת צילו הכבד של העבר לכל אשר יפנו, אך מציעה להם ולנו דרך חשובה להתמודד. המגילה זועקת שאי אפשר לשכוח. גם אם לכאורה נתאמץ ונשתקע בהווה, ניאלץ בדרך זו או אחרת להתעמת עם עברנו. הזיכרונות ירדפו אחרינו. מוטב, טוענת המגילה לפי קריאה זו, לפעול באופן מושכל ויצירתי למול העבר ולהפוך אותו חלק מן ההווה והעתיד באופן שיפרה ויעשיר את קיומנו.
בקריאה זו של המגילה, ניתן לומר שהיא מעיזה ומישירה מבט נוקב אל שאלת הזהות, הן של גיבוריה והן של קוראיה. היא מנסה לפענח את דרכי הקיום היהודי ומציעה עיסוק מורכב בנושא הזיכרון והשכחה. בניגוד לגיבורי הסיפור, המגילה עצמה, באופן כתיבתה, אינה מתעלמת מן האתגר שהזיכרון והשכחה מציבים ואינה ממעיטה בערכם. להיפך, היא מנכיחה את ההבטחה הגלומה בהם ואת האפשרויות הרבות שהם מניחים לפתחנו.
קריאת מגילת אסתר, אם כן, מהווה רגע מכונן בנוגע לזיכרון ולשכחה. ישנו מתח בין התוכן המסופר לבין האופן שבו הוא מסופר, בין האירועים המתוארים בשושן על פני השטח לבין חווית הקריאה והדרישה מן הקורא לעמול ולהיזכר בעבר. כך טווה המגילה ביד אמן את המורכבות ביחס לעבר. ישנם חובה וצורך לזכור אותו. אך הזיכרון מחייב עשייה ודינמיות ולישה חוזרת ונשנית לתוך הקיום בהווה ובאתגרי העתיד. כשם שאי אפשר להעתיק את סיפורי המקרא הקדומים באופן פשוט אל המגילה, כך את אירועי העבר אי אפשר באופן פשוט להעתיק כפי שהם לתוך המציאות.
בכך, אגב, שבת זכור, המקדימה תמיד את פורים, מקבלת משמעות חדשה. שבת זכור באה להטמיע בנו את פעולתו של הזיכרון. שבת זו עומדת בניגוד ליהודי המגילה ששכחו, אך גם קוראת לנו לעיין בדקדקנות במגילת אסתר, שבה ההיזכרות הופכת להיות פעולה אקטיבית, יצירתית, סלקטיבית ומשמעותית. שכן פעולת הזיכרון דורשת עבודה רבה. היא מצריכה גם ידיעה וזיכרון של אירועי העבר וגם יציקת משמעות רלוונטית לזיכרונות המשתלבים באירועי ההווה.
בכיוון זה כתב ברל כצלנסון (כתבי ברל כצלנסון, כרך ו', עמ' 389):
שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים עבדים לזיכרוננו, לאבות־אבותינו. קלסתר־פנינו לא היה אז אלא העתק של דורות עברו. ואילו הייתה השכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש? השמרנות האפלה רוצה ליטול מאתנו את כוח השכחה, והפסידו־מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את "האויב". אך לולא נשתמרו בזיכרון האנושות דברים יקרי־ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא הייתה אפשרית כל תנועה מהפכנית; היינו נמקים בדלותנו ובבערותנו, עבדי עולם (כתבי ברל כצלנסון, כרך ו', עמ' 389).
