באמצע החורף האחרון התכנסו במלון "גלי צאנז" שעל חוף העיר נתניה צירי אגודת ישראל ומנהיגיה. עיתוי הוועידה היה הפעם קשה במיוחד: בחודשים שקדמו לכן חטפו החסידים, הזרם החרדי המיוצג באגודת ישראל, מכה קשה – הם הפסידו בבחירות המקומיות, הצטמצמו בכוחם ורשמו תבוסות מול הליטאים והספרדים, שהתאחדו לציר משותף. התבוסה הצורבת ביותר הייתה בירושלים, שם רצו החסידים נגד הליטאים, ועל אף שברשימה המשותפת הם היו ביתרון, החסידים סיימו את המרוץ בתוצאה של 6:3, שהפכה לסיסמת הניצחון הליטאית – "שש שלוש".
להבדיל מהליטאים והספרדים, אצל החסידים הפגיעה הייתה אישית וקהילתית: מי שעמדו בראש המערכה הם גדולי האדמו"רים החסידיים החיים בישראל. הם אלו שבחרו את השליחים, הם אלו שהנפיקו את ההוראות והם המריצו את חסידיהם בשורה של כינוסים לצאת ולהוכיח את כוחם. ההפסד הוא פגיעה בכבוד האדמו"ר, וההשפלה מעוררת זעם מהמקום הדתי והאישי שבין החסיד לרבו. בתווך עומדים כמובן העסקנים, המתווכים בין הפוליטיקה הארצית לבית האדמו"ר – ובעיקר שני סגני השר שעומדים בראש, מאיר פרוש ויעקב ליצמן.
בחודשים שלפני ההפסד ניסו שניהם לפרוט על נימי הפטריוטיות החסידית נגד "המתנגדים". פרוש, שמוצאו ממשפחת מתנגדים ידועה מתלמידי הגר"א (כפי שמעיד שמו), הוקלט אומר בכינוס חסידי סגור כי "אוי ואבוי לציבור שלנו החסידי אם להם (לליטאים, א"ב) יהיה משהו יותר משלנו". הסיסמה שנטבעה בימי המגיד ממזריץ' שלפיה "יד החסידים על העליונה" שימשה להניע חסידים לקלפיות, ובגור דיברו על "קומנדו מיוחד" שישטוף את השטח. זה לא עזר. החסידים הפסידו, וההפסד הצורב עמד בחלל הוועידה, ונראה על פניהם של כל אחד ואחד מצירי "אגודה" שהשתתפו בכינוס. האדמו"רים, שהתכבדו בפתיחת הוועידה, התייחסו למשימה "לאחד את החסידים", אך סימני השאלה הופנו אל הנציגים, שהוזמנו לפאנל סוער במיוחד לאחר ארוחת הערב של יום פתיחת הוועידה.
הנציגים פרשו בפני המשתתפים הסברים שונים להפסדים, הם האריכו בחישובים ובמלל, והטביעו את המשתתפים בטרחנות דקדקנית. רק כשהגיע תורו של סגן השר מאיר פרוש, יו"ר סיעת "שלומי אמונים" באגודת ישראל ומי שנחשב לנציג החסידויות הקטנות במפלגה, הוא אמר את מה שחשבו רבים מהנוכחים בחדר, ולא העזו להעלות על דל שפתם. "צריך לומר את האמת", אמר פרוש לצירי אגודה, "לא נערכנו מספיק לעוצמה שיש לדגל התורה, והיא – ברכת מרן הגר"ח קנייבסקי". פרוש מנה סיבות נוספות, אך זו הייתה הבולטת שבהן – ואף עוררה כותרות בהתאם. לו היה שר ההיסטוריה נוכח בחדר, הוא היה מחייך בסיפוק – הנציגים החסידים מלינים שאין להם את הצדיק, את הברכה הנכונה. דווקא הליטאים, שם לא היה בעבר לצדיק ולברכתו מעמד רציני, הכריעו במגרש החסידי.
נקודת השבר הזו שבה מצא את עצמו העולם החסידי – נקודת שבר פוליטית, ולאו דווקא כלכלית או אידיאולוגית – היא שעת כושר נהדרת לבחון את השינויים שעוברים על הזרם החרדי שלפחות מבחינה חיצונית נראה הכי חרדי שיש. לצורך כך מוטב אולי לפתוח עם השאלה שהניח בפנינו פרוש: איך ייתכן שהעולם החסידי, המשופע במאות צדיקים ומקובלים, מצא את עצמו ללא צדיק משמעותי וגדול שיתמודד מול כוחו של הצדיק הליטאי?
סוף "מועדון ה־100"
בעוד שלושה שבועות יחול יום השנה הרביעי למותו של הרב שמואל הלוי וואזנר, מגדולי הפוסקים החרדים שהלך לעולמו באביב 2015. אפשר בהחלט לומר שהעדר דמות בסדר הגודל של הרב וואזנר ברחוב החסידי פורם את המכנה המשותף החזק בין כל החסידים. שנה אחריו הלך לעולמו האדמו"ר מערלוי, דור חמישי לחתם סופר ומי שמאז שנות השמונים נטל חלק פעיל מאוד בפוליטיקה החרדית. מספר החסידים בקהילת ערלוי, כמו בקהילות "שבט הלוי" של הרב וואזנר, זניחה לעומת החסידויות הגדולות, אך עדיין הם היו אלו שהניחו את היסודות לזהות הכלל חסידית.
אמנם הרב וואזנר לא הצביע מעולם, והוא אף מזוהה מסורתית עם הקהילות האנטי־ציוניות, אך זהותו כרב־על לחסידים, שכוחו אף מעבר לגבולות הזרם, ריחפה מעל הכול. הפעם היחידה שבה קרא להצביע הייתה בתשמ"ט, כשהליטאים והחסידים התגוששו ביניהם. מאז הוא לא התעסק בפוליטיקה, אך הפוליטיקאים החסידיים שיחרו לפתחו תדיר.
לרב וואזנר היו כמה מאפיינים נוספים שהפכו את דמותו לחד פעמית בנוף הרבני במחצית השנייה של המאה העשרים. הרב וואזנר השתייך לקבוצת "גדולי הדור" שהגיעו לשיבה טובה והפכו למנהיגים של שני דורות, "מועדון ה־100", אם תרצו. זהו מועדון יוקרתי וסגור של רבנים חרדים מהשורה הראשונה, רבני על, שדי בחתימתם על "קול קורא" או בהחלטתם כדי לשנות את נוהגי החברה החרדית כולה. על המועדון הזה נמנו הרבנים עובדיה יוסף, מיכל יהודה לפקוביץ', יוסף שלום אלישיב ואהרון לייב שטיינמן.
בתוך הקבוצה הזו הרב וואזנר חותם את תופעת "פוסקי הדור" – מנהיגים חרדים שהגיעו לתפקידם מתוקף היותם פוסקי הלכות. הרבנים עובדיה ואלישיב היו כאלה, והרב וואזנר הוא האחרון שבהם. הרב וואזנר אף שילב בין זהות חסידית לבין היותו תלמיד של החזון איש, ופוסק הלכתי ברוח רבו. במובן הזה הוא ותלמידיו חתומים על מהפכת ההלכתיות ברחוב החסידי. המאפיין האחרון, שאינו פחות חשוב בהקשר של התפוררות הזהות החסידית, קשור לעובדה שכאמור – הרב וואזנר היה איש "העדה החרדית" וחוגי היישוב הישן בירושלים (בנו כיהן כרב חסידי סאטמר בלונדון, והוא אף הפך בשנותיו האחרונות לדודם של האדמו"רים מתולדות אהרן ותולדות אברהם יצחק), אך סמכותו הייתה מוחלטת אצל כל החסידויות, גם אלו של הזרם המרכזי ואגודת ישראל. במובן הזה צריך להדגיש את ההבדל בין דמותו של הרב מערלוי, שהיה מעורב באופן אישי בפוליטיקה, ונטל חלק פעיל בכל החלטה, להנהגתו השקטה של הרב וואזנר, שהתרחק כמו מאש מנושאים שבקונפליקט פוליטי, אך דמותו ריחפה מעל הציבור החסידי הכללי.
אין זה אומר שאם הרב וואזנר היה חי היה בכוחו כדי להאפיל על הרב קנייבסקי, אך אין ספק שמאז שהסתלק לא נמצא לו מחליף בעולם החסידי לדמות גדול דור, וכך החסידים שאינם מחמשת החסידויות הגדולות הרגישו פחות מחויבים לזהותם האגודאית. החברה החסידית, להבדיל מהליטאים והספרדים, בנויה קהילות קהילות, כאשר הזהות הכלל חסידית רופפת ולעיתים לא קיימת. הבדחן הפולני העתיק מספר כי בשנות חייו של "החפץ חיים" הליטאי הוא היה לרב המשפיע ביותר בפולין החסידית. כיצד? "תשאל לו לחסיד", ממשיך הבדחן, "מי הרב הקדוש ביותר אחרי הרבי האישי שלו – וכולם יסכימו שזהו החפץ חיים. הווה אומר: החפץ חיים הוא הגדול האמיתי של פולין!". כיוצא בדבר אתה אומר בהשפעתו של הרב קנייבסקי, המאפילה לעיתים על סמכותם הקהילתית של האדמו"רים הגדולים.
אך זהו סימפטום לתופעות עומק משמעותיות הרבה יותר. שינויים נוספים עברו על הקהל החסידי בעשור האחרון, הנוגעים לתמורות ההנהגה. התמורות הללו מקבלות בסופו של דבר את ביטוין המובהק בקלפי, אבל ברור שהן משפיעות הרבה מעבר לכך. למרות התופעות הללו, ועל אף המשבר של אגודת ישראל, צריך לומר שבכל הנוגע לכוח הכלכלי של הקהילות החסידיות ואף להתפתחות הרוחנית והאידיאולוגית – מצבן טוב מתמיד. הדבר הזה קשור למבנה הקהילתי האוטונומי של החסידים, לפריחה האדירה של "המשפיעים", שאט אט נוטלים סמכויות הנהגה, ואף לכוחם של פוסקי ההלכה החסידיים – יסודות שהניח הרב וואזנר, ומפירותיהן נהנים אף הליטאים וקהילות דתיות שאינן חרדיות.
שליט יחיד ב"המודיע"
הריכוז החסידי הגדול בעולם הוא בניו יורק. אף שיש שם נציגות לבני החסידויות של אגודת ישראל – רוב החסידים משתייכים לחצרות שאינן אגודאיות, המתאפיינות בקו קנאי ואנטי ציוני ומזוהות עם "העדה החרדית" בירושלים. בראשן כמובן שני פלגי חסידות סאטמר, שכל אחת מהן גדולה מכל חסידות אחרת. חמש החסידויות האגודאיות הגדולות הן גור, בעלזא, ויז'ניץ – בעיקר שתי החצרות הגדולות, שבראשן האחים הרבנים ישראל ומנדל, וצאנז. לצד האדמו"רים הללו פועלים רבים נוספים: סלונים, קרלין, בויאן, סדיגורא, ביאלה, ספינקא, נדבורנא, לעלוב ועוד – אך מבחינה מספרית וכלכלית הן החסידויות הגדולות והחשובות בזרם החסידי המרכזי בישראל.
האדמו"ר רבי יעקב אלתר מגור הוא המוכר והמדובר מבין כולם, בין השאר בזכות נציגו סגן השר יעקב ליצמן. האדמו"ר מגור הוא אדם תקיף, ונחשב כמי שמנהל את חצרו בקשיחות. גור היא החצר הגדולה והעשירה בישראל, אך היא תוססת תככים ופילוגים פנימיים כמו חצר מלוכה קטנה באירופה של ימי הביניים. מספר השערוריות שגור הנוכחית מספקת, רשימת החסידים שאינם סרים למרותו של הרבי ותקנות שנויות במחלוקת שמנפיקים "מחנכי" החסידות הוציאו לה שם שלילי בעולם החסידי, החרדי והישראלי. משום כך, למשל, על אף שכוחו של האדמו"ר מגור גדול מאוד – הוא לא נחשב לסמכות רבנית מעבר לחצרו שלו, שבה הוא שולט מאז שנות התשעים. בדבר הזה הוא יוצא דופן מאדמו"רי גור שלפניו, שהיו מנהיגים כלל חרדים ובוודאי כלל חסידיים, ואף שונה משאר האדמו"רים החסידיים הגדולים שמצודתם פרוסה מעבר לקהילתם.
האדמו"ר, שמדי כמה שנים עושה ארגון מחדש בצמרת נאמניו ומדיח את חלקם, מתמודד אף עם שאלת ירושה קשה – המתיחות בין כמה מבניו מטילה חשש למלחמת היום־שאחרי. מבחוץ, יש לומר, מחכים בני דודיו (בניו של האדמו"ר הקודם והאהוב בחצר – ה"פני מנחם") לשעת הכושר. עתידה של החצר אחרי עידן הרבי הנוכחי לוט בערפל, אך בינתיים הוא כמעט שליט יחיד בסיעה המרכזית של אגודת ישראל ובעיתון "המודיע".
לאדמו"ר מגור רגישות רבה לנושאי השבת, ונאמנו יצחק גולדקנופף עומד בראשות "ועדת הרבנים למען השבת". הוא נחשב כאחד מאלה שביססו את ההתיישבות החרדית המאורגנת בערים שאינן חרדיות, בין השאר בערד, באשדוד ובחצור הגלילית – מגמה שבה החל אביו, האדמו"ר ה"לב שמחה". מראהו הדור, הופעותיו הציבוריות מוקפדות ומדודות בדקות. הוא סובל ממחלה כבר שנים, מה שמקשה עליו לעיתים לתפקד כרבי פעיל עבור חסידיו. הוא ובני משפחתו שומרים עליה בסוד, ופשרה לא נהיר אפילו לבכירים בגור.
המשבר מול בני דודיו, בעיקר הבכיר שבהם הרב שאול אלתר, הנחשב לאחד מראשי הישיבות החריפים היום, נוגע אף לכמה החלטות שקיבל. המוכרת שבהן היא הפסקת לימוד הגמרא בעיון בישיבות גור. לגור, ששורשיה בבית היוצר הקוצקאי הלמדני והתובעני, היסטוריה מרשימה בהעמדת תלמידי חכמים חריפים הנושאים ונותנים במלחמתה של תורה. האדמו"ר מגור, אולי כחלק ממאבקי השליטה מול בני ה"פני מנחם" – ששימש גם הוא ראש ישיבה במשך שנות ההנהגה של אחיו – הורה להפסיק עם לימוד העיון, וכך שינה את דרכה של החסידות. ההחלטה הזו יוצרת מצב פרדוקסלי שלפיו בישיבות הליטאיות מתפלפלים בדברי השפת אמת על מסכתות הש"ס, בעוד חסידיו שלו מסתפקים בדרשותיו על התורה. אך כך החליט הרב'ה.
הראשונים לרכוש השכלה
לא רחוק מבית המדרש של האדמו"ר מגור מתגורר האדמו"ר שהוא אולי ההפך הגמור: הרב יששכר דב רוקח מבעלזא, העומד בראש החסידות השנייה בגודלה בישראל ומכונה בפי חסידיו "הרב" (או בהגייה החסידית: "הרוב"). בעלזא היא חצר שמחה ומתפתחת, ומנהיגותו של האדמו"ר מתונה ורגישה. בשנים האחרונות שקוע האדמו"ר בדכדוך קל, שבא לידי ביטוי בתקופות ממושכות שבהן הוא שוהה בדירת מנוחה בטלזסטון מבלי לקבל את חסידיו. על אף זאת, גישתו הפייסנית והמקרבת נשמרת בעוז – חסידי בעלזא הם הראשונים לרכוש השכלה אקדמית, וההנחיה של הרב היא לא להיקלע לקשיים כלכליים ולהישאר ללמוד בכולל, אלא לצאת בזריזות לשוק העבודה. כבכל חסידות גדולה, ישנם לא מעט דיינים ופוסקי הלכה המופקדים על תחומי אחריות שונים. יש לה גם ביטאון – "המחנה החרדי", היוצא מדי שבוע, ארגון תשובה בשם המטעה "צוהר", ופתיחות רבה מאשר בחסידויות אחרות כלפי מצטרפים חדשים.
האדמו"ר נועד לגדולות מגיל קטן, והוכתר לתפקידו בתור "ינוקא", אבל מהר מאוד נקלע למריבה עם "העדה החרדית" – שממנה פרש, עם הרב וואזנר – עקב הקמת גוף הכשרות "מחזיקי הדת"; עם חמיו, האדמו"ר הקודם מויז'ניץ שהיה נשיא מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, עקב עריקתו לליטאים בדגל התורה; ועם בן דודו ממכנובקא, שחולק איתו שם משפחה וקשר לשושלת בעלזא. הוא ידע לריב, אך גם להתפייס – ובשנים האחרונות שם כמעט את כל המריבות מאחוריו, לא לפני שהעמיד על תילה חצר משגשגת וחזקה בישראל ובעולם. אחריו, בבוא העת, עתיד לרשת את התפקיד בנו היחיד, אהרן, שלקראת ימיו כרבי מסדר לו אביו את הדרך.
הבאים בתור להנהגה הם האחים הרבנים שרולצ'ה ומנדלי – רבי ישראל ורבי מנחם מנדל לבית הגר, שני בניו של בעל ה"ישועות משה" מויז'ניץ, שהשבוע מלאו שבע שנים למותו. רבי ישראל, שמגיל קטן נועד להיות יורשו של אביו, הורחק מהחצר במשך שנים במה שהיה אחד הסיפורים הטראגיים בקורות החסידים בישראל – אך לבסוף חזר, וקיבל את החצר לידיו. אחיו מנדלי, שבמשך שנות גלותו של אחיו גיבש סביבו נאמנים, הסתפק בחצר קטנה יותר בעיר, ויחד הם צלחו את מבחן הירושה מבלי שתפרוץ מריבה. אות השלום החסידי סחף אחריו אדמו"רים רבים, שבעקבות השניים שמו מאחוריהם יריבויות מרות ועתיקות. רבי ישראל, הגדול שבין אדמו"רי ויז'ניץ (יש למעלה מ־15 חצרות ויז'ניץ שונות בעולם), מאופיין בהנהגה קנאית יותר וקרוב לחוגי גיסיו האדמו"רים מסאטמר וסקווירא, שאליהם התקרב בשנות גלותו מעל שולחן אביו. הוא חבר מועצת גדולי התורה, אך לבקשתו ומטוב ליבו גם אחיו מנדלי נמנה על שולחן המחליטים.
בשנתיים האחרונות מנדלי בחר בקו שונה בהנהגת חצרו: הוא דרש מחסידיו נאמנות עיוורת, הגובלת בהשתטות עצמית, וחילק אותם ל"שוואנצים" (זנבות) ול"באטשים" (בעלי בית). את הבאטשים הלא צייתנים הוא קרא לסלק, חרף תחנוניהם, בכפוף לרשימות שפרסם, ומהנותרים הוא דורש להתמסר לדרכו עוד ועוד. לטובתם של החסידים השוואנצים הוא אף הלחין שיר ביידיש שמילותיו הן "השיטה הקדושה של הישועות משה הקדוש היא להיות שוואנצונעס". נציג ויז'ניץ בכנסת היוצאת, ח"כ מוזס, קידם פעם את חבריו לישיבת הסיעה בשיר הזה. רבי מנדלי מויז'ניץ חבר אף הוא במועצת גדולי התורה, אך לא הגיע לכינוסיה מאז מונה למזכירה יעקב ולצר, שעל אף נאמנותו הרבה לרבו סולק מהחסידות בשיאה של סערת השוואנצונעס.
האדמו"ר החמישי, שאף אירח את ועידת אגודת ישראל, הוא האדמו"ר צבי אלימלך הלברשטאם מצאנז. צאנז, אולי בגלל שמרכזיה מצויים מחוץ למרכזים החרדים הגדולים (נתניה, טבריה), מתונה יותר. במוסדות החסידות לומדים תלמידים מכל חלקי הציבור החרדי, ביניהם גם אחוזים גבוהים יחסית של ספרדים חרדים, וכן ליטאים ומתחזקים. ראשי עסקניה היו בין מקימי ש"ס, ולאדמו"ר עצמו קשר אישי עם השר אריה דרעי. צאנז אף מפעילה את בית החולים לניאדו, ולה נכסים בעיר וברחבי הארץ.
למרות המתינות הזו, האדמו"ר מצוי מזה שנים בסכסוכים משפטיים עם כמה מחסידיו, דבר שאינו אופייני לאדמו"רים אחרים, ואף מצוי ביריבות עזה עם אחיו – שעומד בראש חצר קטנה בברוקלין. אחד מגדולי תלמידי החכמים של החסידות, הפוסק הרב אשר וייס, שאחיו הוא גיסו של האדמו"ר, נמצא גם הוא בנתק מרבו. לצאנז השפעה רבה בעיר נתניה, ובישיבות החסידות בכל הארץ לומדים חסידים רבים מחצרות נוספות. האדמו"ר הנוכחי דואג להדגיש את האתוס התורני והלמדני שהוא מבקש להנחיל.
חמשת האדמו"רים הללו מהווים את שדרת ההנהגה בזרם המרכזי של החסידים, דרך מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. הם נחלקים ביניהם בשאלות של ימין ושמאל, מתינות מול הקצנה ויחס למדינת ישראל, אך הם לרוב משתפים פעולה באופן יעיל. לצדם פועלים עשרות אדמו"רים של חצרות קטנות, המונות אלפי חסידים, קהילות חב"ד וברסלב ועוד מאות אדמו"רים העומדים בראשות קהילות קטנות. אדמו"ר נוסף ומשפיע מאד בשנים האחרונות הוא האדמו"ר מסלונים (חצרו בוודאי גדולה יותר מזו של רבי מנדלי מויז'ניץ), שמעבר להיותו קול תקיף במועצת גדולי התורה מוביל קו חרדי־ישיבתי לעומתי למגמות ההשתלבות בעולם החסידי. החצר שבראשה הוא עומד אינה גדולה, אך ההערכה העצומה שלה הוא זוכה מעמיתיו האדמו"רים, כמו גם מראשי הישיבות הליטאים ואף מרבני "הפלג הירושלמי", הופכת אותו למנהיג חסידי בולט בהווה, ולפוטנציאל משמעותי בעתיד.
מאז נסיקתו של הרב שך, חזר "גדול הדור" הליטאי למוביל המגזר החרדי כולו בשאלות ציבוריות, והאדמו"רים החסידיים יישרו קו. עם פרוץ הסכסוך הליטאי, ההגמוניה הליטאית נשברה והחסידים החזירו לעצמם מעט משליטת העבר. כאשר עלו בשנים הללו סוגיות ציבוריות כמו עבודות הרכבת בשבת, תמיכה בחוק הגיוס, תואר שני לנשים חרדיות ואפילו מינוי נציג חרדי בוועדה למינוי הדיינים – ההחלטה החסידית דרסה את ההחלטה הליטאית, והפכה להכרעה של כולם. סביר להניח שכעת, ככל שתתבסס מנהיגות בית הרב קנייבסקי, המטוטלת תנוע שנית.
לא קוראים תיגר
אך כל אלו הם העולם הישן. האדמו"רים הוותיקים והחסידויות הגדולות, מועצת גדולי התורה ואפילו ראשי הישיבות החסידיות הכלליות שבהן לומדים רבני העתיד (כמו טשיבין, חזון נחום, ישיבת חכמי לובלין, נועם התורה או נזר התורה בעבר) הם המוסדות הוותיקים. בשטח צמחו בעשור האחרון תופעות חדשות ומנהיגי ציבור אחרים שסוחפים את השטח ומדברים אל הצעירים.
המורשת החזקה ביותר של הרב וואזנר, שחרשה חריש עמוק בלב עולם התורה החסידי, הייתה הדרישה להצמיח דור פוסקי הלכה חסידיים. אולי זו שיטה אלטרנטיבית ללימוד הישיבתי הליטאי ואולי זו בכלל מסורת שאותה ירש מהחזון איש והנחיל לתלמידיו. כך או כך, הדבר הפך לסיפור הצלחה. דור שלם של פוסקים חסידיים הכותבים ודורשים הלכה צמח מתוך הקהילות החסידיות והרחיב את השפעתו אל מעבר לגבולות הזרם – ואף אל הליטאים המשתאים. הרב מרדכי גרוס אמנם נמנה בין תלמידיו של הרב וואזנר, אך נחשב לבר פלוגתא שלו מזה שנים רבות. אחרים שימרו את מסורת רבם, אך התפתחו לכיוונים ולקהילות משל עצמם.
בין בכירי תלמידיו שהפכו לפוסקים בעלי שם אפשר למנות את הרב משה שאול קליין, אב בית הדין של חסידות ויז'ניץ ורב שכונת אור החיים בבני ברק; הרב שמואל אליעזר שטרן, רב אזור מערב בני ברק וראש רשת בתי הוראה; הרב שלמה זלמן אולמן, אב בית דין בבית הדין מודיעין עילית; הרב משה שטיין שאף ערך את ספרי רבו ורבנים נוספים. פוסקים משמעותיים נוספים הם הרב משה יהודה לייב לנדא, רבה של העיר בני ברק ומרבני חב"ד; הדיין הרב מנחם מנדל שפרן, איש חסידות גור; הרב שמואל דוד גרוס מאשדוד, גם הוא חסיד גור – אך מנאמניו של הרבי; הרב יקותיאל פרקש, איש חב"ד; האחים הרבנים דירנפלד מבעלזא ועוד רבים.
פוסקי ההלכה החסידיים לא קוראים תיגר, בדרך כלל, על מנהיגותו של האדמו"ר. על אף שמאז ומעולם נגעה אחת הביקורות של המתנגדים ביחס לחסידים להקפדתם בהלכה – למשל בעניין איחור שעת תפילה, ויתור על תחנון או נהגים נוספים, הביקורת מוצנעת. לעומת זאת, הם מפתחים הנהגה אחרת – כזו שנשענת על הדגם ההלכתי הפורמלי הליטאי ואפילו מהדקת אותו. הם נערצים על ידי הצעירים החסידיים, מה שהופך אותם למנהיגים בפועל ולדמויות לחיקוי, והעובדה שהם לא מתייצבים תמיד מאחורי האינטרסים של האדמו"ר או החצר שוברת לעיתים את סמכותו של הרבי. בבחירות, למשל, נייר לקמוס שכבר עשינו בו שימוש – רובם מילאו את פיהם מים. זה נובע מכך שרבים מהם קשורים בדרך זו או אחרת לקהילות הקנאים והעדה החרדית, ושרבים משומעי לקחם משתייכים לחסידויות האנטי־ציוניות. הם פשוט "לא נכנסים לזה", ולא רותמים את השפעתם לטובת ההנהגה הוותיקה.
חסידות אינסטנט
אך התופעה המסעירה עוד יותר, שבאמת מכה בשטח החסידי, היא צמיחתו של מנהיג חסידי מדגם חדש־ישן: "המשפיע". אלו דרשנים ו"עובדי השם" מפורסמים שעושים להם נפשות, אולי לפי האידיאל החסידי הרומנטי מראשית ימי התנועה. קשה לומר האם הראשון היה הרבי מטאלנא או האדמו"ר מאמשינוב, או שבכלל המשפיע רבי צבי מאיר זילברברג הירושלמי (חסיד גור מבית הוריו, חסיד אמשינוב על פי עצמו, אך משפיע שאלפים נוהרים לפתחו) היה זה שהפך את התופעה הזו למה שהיא היום.
אחת הדוגמאות המאלפות למשפיע שכזה הוא הרב אלימלך בידרמן, "ר' מיילך", הבולט ביותר מבין המשפיעים. ר' מיילך הוא בן ונכד לאדמו"רי לעלוב. אחיו ובני דודו מכהנים באדמו"רות קלאסית, אך הוא מגיל צעיר בחר אחרת. הוא למד בישיבת פוניבז' בבני ברק, ונישא לבתו של הרבי מזוטשקא – שהלך לעולמו בתחילת החודש שעבר. הוא החל למסור שיחות חיזוק לפני כמעט עשרים שנה לקבוצה שרוב משתתפיה בכלל היו ליטאים (תלמידי ישיבת סלבודקה בבני ברק). כישרונו בלט, וחיש הפך לכוכב. אלפים התאגדו סביבו, והם נוהרים אחריו לכל מקום ברחבי הארץ, מדי שבוע מודפס קונטרס מדברי תורתו בשם "באר הפרשה", ומופץ בכל הריכוזים החרדים.
שמות נוספים של "משפיעים" בולטים הם הרב מרדכי זילבר, הרב אברהם צבי קלוגר, המקובל הרב יצחק מאיר מורגנשטרן והרב משה וולפסון. גם צעירים ציונים דתיים תלמידי ישיבות גבוהות מוצאים את עצמם מסתופפים בצל משפיעים שכאלו, על אף הניגודים האידיאולוגיים המובהקים – דבר שמתרחש פחות אצל הרבנים הספרדים החרדים, ולא מתרחש כלל אצל הרבנים וראשי הישיבות הליטאים, והאדמו"רים החסידיים.
לכאורה זהו תהליך מבורך – כפי שהופעת בית רוזין טלטלה את הממסד החסידי באמצע המאה ה־19, וגררה בהמשך את מחלוקת צאנז־סאדיגורה, כך מרעננים המשפיעים את הנוף החסידי. כבר לא מדובר באדמו"רים מרוחקים ומנותקים הפוגשים את חסידם פעם בשנה, מסתגרים מאחורי פרוכות ורכבי פאר וחצרם מתנהלת כמו קואופרטיב עצום. רבי חביב, נעים ונגיש, שמלהיב את הנשמה ומציע עזרה רוחנית מול משברי המילניום שפוקדים את הצעירים החרדים. אין אשמה, אין מחויבות ואין כללים. חסידות אינסטנט. בפועל, מבשר דור "המשפיעים" המתחדש את האיום הגדול על החסידים: ברגע שהצעיר החסידי נוטש את הקהילה, התפרק המנגנון שמעניק לו את הצרכים הקהילתיים – הכלכליים והרוחניים – שהיה בכנפיה, גם אם היא מעט מקובעת וחסרת ברק.
"המשפיעים", כמו כוכב טלוויזיה שקפץ לפוליטיקה, מפתים בעדכניות ובנגישות, אך מותירים בסופו של דבר את הנוהה אחריהם לבדו, כמו הליטאי והספרדי, וללא החממה החסידית המגוננת שהפכה עם השנים להיות אחד היסודות המרכזיים בקיומה של החסידות – ומבלי לייצר דגם חסידי בר קיימא, המתקיים מעבר לניגונים ולדברי התורה הנרגשים. לא פלא אפוא שבקהילות ברסלב וחב"ד, שמסיבות אידיאולוגיות אינן מכתירות רבי בראשן, התופעה מרימה ראש.
יש לסייג ולומר כי "משפיעים" ברסלבים פעלו כבר עשרות שנים (מוהרא"ש מיבנאל או הרב קניג מצפת היו כאלה בראשית דרכם), אבל הם פעלו בשוליים – מבלי להשפיע על הזרם המרכזי החרדי. הרבנים עדין שטיינזלץ ויצחק גינזבורג החב"דיים אמנם לא פונים לקהל חרדי (למרות שיש להם השפעה מסוימת), אבל "משפיעים" כמו הרבנים זלמן גופין וחיים שלום דייטש בהחלט "עושים נפשות" אף מחוץ לקהל הצעירים החב"דיים הסרים ללקחם. מעמדו של דייטש, למשל, חזק מחוץ לגבולות חב"ד הרבה יותר מאשר בבית פנימה. מנגד יש לומר כי רבים מהמשפיעים הללו מאגדים בסופו של דבר את מעריציהם בקהילות באותו מודל ותיק של החסידויות הגדולות, וחלקם – גם אם לא כולם – מכוונים ליצירת חצר, מוסדות חינוך ובתי מדרשות בארץ ובעולם. כפי שמראה מקרה קהילת "שובו בנים", לא כולם עוברים היטב את מבחן ההתמסדות – ויש לכך משמעות רבה כשהם הופכים לדמויות מפתח בשאלות ציבוריות.
בשולי תופעת "המשפיעים" הזו, שבבסיסה היא רצינית ואמיתית, צומחות בשנים האחרונות תופעות קצה מוגזמות הרבה יותר: האדמו"ר ממישקולץ, הרבי ממז'יבוז' או כוכבים אחרים משיגים לעצמם חשיפה תקשורתית ואוספים סביבם קהילות משולי המגזר ואולי ממגזרים אחרים, ומציגים את עצמם כאדמו"רים ורבנים רציניים. קהל היעד הם אנשי עסקים ופוליטיקאים, והמניע הכלכלי דומיננטי.
לרוב התופעות הללו שוליות מכדי שידאיגו את הממסד החסידי, והצבעוניות שהן מוסיפות מעוררות שמחה והנאה, אך מדי פעם הן חורגות מהמקובל ומעוררות את זעם הממסד. כזה היה למשל "אדמו"ר מלטה" – תימהוני מזוקן שקיים אירועים המוניים בישראל, עד שנחשף ונעלם, או הזמר הפופולרי ליפא שמעלצר, שבמשך תקופה ניסה לנהל סביבו קהילה בעלת מאפיינים חסידיים. לרוב התופעות הללו נעלמות כלעומת שבאו, מבלי לייצר השפעה של ממש.
תקווה לשבר הפנימי
במוצאי שמחת תורה האחרון נאם האדמו"ר מבעלזא בפני חסידיו, ודיבר בפניהם על החשיבות שיש בפרנסה בכבוד, ועל כך שמי שלא מצליח לכלכל את משפחתו בשבתו על התורה – יֵצא לשוק התעסוקה. כמה שבועות לאחר מכן נכנסו אליו חסידים וסיפרו שאחד המו"צים בחסידות, הרב קרניאול, דרש בפני החסידים עם המסר ההפוך: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ובתורה אתה עמל. הרב קרניאול, יש לומר, הוא בן של איל הון שוויצרי שהעמיד את ילדיו על התורה, ודאג לכל מחסורם. לפי עדויות החסידים, פניו של הרבי התכרכמו והוא זעק מדם ליבו – הרב קרניאול הוא זה שמורה כך? דווקא הוא שלא ידע דאגה כלכלית מימיו? הדברים אופייניים לדרכו המתונה של האדמו"ר מבעלזא, הנוקט גישה פרגמטית ביחס להתמודדות עם בעיות העוני והנשירה. במועצת גדולי התורה נחשבים הוא והאדמו"רים מקרלין וצאנז למתונים, האדמו"רים מסלונים וויז'ניץ לקיצוניים, והאדמו"ר מגור בתווך.
הסיפור הזה, שהוא אחד מיני רבים, ממחיש את האתגרים המשמעותיים שעומדים בפני החסידים בשנים הקרובות. מאז חקיקת חוק טל בתחילת העשור הקודם, וקיצוצי הקצבאות של נתניהו שהגיעו אחר כך, פונים מאות ואלפי צעירים חרדים לאקדמיה, לשוק התעסוקה הלא חרדי ולמסלולים המקצועיים בצבא. היציאה הזו מכילה בתוכה איום על עתידה של החברה החרדית כפי שנראתה בעשורים האחרונים. אם מצרפים לזה את הגישה לאינטרנט ולסמארטפונים, את הרשתות החברתיות ואת כלי התקשורת החרדים העצמאיים, האתגר גדול. בתווך עומדת בעיית העוני המכבידה עולה על המגזר, ותופעת הנשירה שצוברת תאוצה.
כדי להתמודד עם האתגרים הללו החסידים כבר אינם יכולים להישען על איתנותן של הקהילות ועל הנאמנות לרבי. בתקופות הקשות של העם היהודי מאז הופעת החסידות היו שם החסידים לעודד, להרים ולהציע תקווה – האם יצליחו להציע תקווה גם בעת השבר שלהם? גם אם אני בטוח שכן, אין לי מושג כיצד היא תיראה.
