פרק ח בספר ויקרא, החותם את פרשת צו, עוסק בשבעת ימי המילואים. בפרק מתוארות פעולות אשר חזרו על עצמן בכל אחד משבעת ימי המילואים, ובאמצעותן אהרן ובניו הוקדשו לתפקידם ככוהנים במשכן.
לאורך הפרק, תשע פעמים מוזכרת הקביעה כי כל מה שנעשה בימי המילואים תואם באופן מדויק את צו הא־ל למשה: "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה". ואכן, משה צוּוה בשמות כט לקיים את שבעת ימי המילואים על מכלול פרטיהם. אולם, אם מטרת האזכור היא רק להציג את הדמיון בין הצו לבין הביצוע, די היה באזכור אחד של הצו המקדים. זאת ועוד, אם הדגש הוא רק על הזיקה בין הצו לבין הביצוע, לא נדרשת חזרה על שמו של משה בכל פעם, וניתן היה להסתפק בניסוח מקוצר, כגון: כאשר ציווה ה'. מה המשמעות העולה מן האזכור החוזר של הצו הא־לוהי למשה?
חריגה מן הסדר
הקורא המכיר את הפרקים הקודמים של ספר ויקרא ישים לב שבפרק זה חלים כמה שינויים בעלי משמעות בכללי ההקרבה. לדוגמה, בפרקים הקודמים הוצגה חלוקת תפקידים ברורה בין הכוהנים לאדם המקריב. הכוהנים היו אלה שאמונים על תפקידים כגון הקטרת חלקי הקרבן, זריקה והזאה של הדם או שרפת שיירי הקרבן מחוץ למחנה. לעומת זאת, בפרק ח אהרן ובניו מוצגים כבעלים של הקרבן, וזאת בין השאר על ידי סמיכת ידיהם על ראש פר החטאת, איל העולה ואיל המילואים.
נוסף לכך, בפרק זה משה נוטל את תפקידו של הכהן והוא אשר מטפל בדם הקרבן (ח, טו). גם הטיפול בבשר על המזבח ומחוץ למחנה, המסור בדרך כלל לכוהנים, נעשה על ידי משה. לדוגמה: "וַיִּקַּח אֶת כָּל הַחֵלֶב… וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה הַמִּזְבֵּחָה. וְאֶת הַפָּר וְאֶת עֹרוֹ וְאֶת בְּשָׂרוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (טז־יז).
לאור זאת נראה כי החזרה הרבה על הקביעה שמשה עושה הכול כפי שצווה נועדה למנוע תהיות וערעורים על הפעולות שננקטות בימי המילואים. החזרה מדגישה שכל הפעולות נובעות מציווי מיוחד שהוטל על משה, המצדיק את החריגות מן הסדר המקובל.
אך לא נסתפק בהסבר זה. אם נשים לב לטיב השינויים שחלים בימי המילואים, נבחין בכך שהם מביאים לשינוי בהגדרת תפקיד הכוהנים, במשכן בכלל ובתהליך ההקרבה בפרט. כך, לדוגמה, ישנן פעולות המדמות את אהרן ובניו לחלק מן המשכן וכליו: משה מושח בשמן המשחה הן את המשכן וכליו והן את אהרן. בהמשך, משה מרחיב את הפעולה כשהוא מזה על אהרן ועל בניו את שמן המשחה. הזאה זו משלבת בתוכה גם את דם הקרבנות. נתינת דם כבר תוארה קודם לכן (כג־כד), ושם נאמר כי בניגוד לקרבנות אחרים, דם איל המילואים לא ניתן רק על המזבח אלא אף על איברים מגופם של אהרן ובניו. ייתכן שאף העובדה שאהרן ובניו מצווים שלא לצאת מפתח אוהל מועד מציגה אותם כחלק אינטגרלי מהמשכן, ולו לזמן מוגבל.
היפוך חוזר
שני משחקי לשון תורמים אף הם לערעור הגדרת התפקיד של אהרן ובניו במשכן: קר"ב בבניין הפעיל מציין בדרך כלל את ריטואל ההקרבה עצמו, אולם בפרקנו הוא נוגע לכוהנים ומבטא קִרבה: "וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת". בכך נדמים בני אהרון, גם אם בדמיון לשוני בלבד, לקרבן עצמו. בדומה, לא ברור מן הכתוב האם אהרן ובניו או רק מה שהונח בידיהם מונפים כקרבנות על ידי משה: "וּמִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' לָקַח חַלַּת מַצָּה אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד… וַיִּתֵּן אֶת הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וַיָּנֶף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'".
על בסיס זאת ניתן להציע סיבה נוספת לאזכור החוזר של מקור הציווי למשה בפסוקים אלה. ההיפוך מן ההגדרות המקובלות, שבמסגרתו הכוהנים משמשים כבעלי הקרבן, כקרבן ואף כעין המשכן עצמו, נועד ליצור היררכיה ברורה ולקבע את הסדר שמתוקפו הם עובדים במשכן. כיצד? ההיפוך החוזר מונע מן הכוהנים להתגדר בתפקידם במשכן ולבלבל בין התפקיד לבין המהות. בלבול כזה עשוי לגרום להם לתפיסה עצמית שגויה שתפגע ביחסם לא־ל ולעם. ייחוד הפעולות של ימי המילואים מבהיר שהכוהנים מהווים חלק מתהליך ההקרבה ופונקציה נדרשת בתוכו, ואין להם, כשלעצמם, יתרון כלשהו על אחרים. בכך מודגשת מערכת היחסים הסמכותית בין הא־ל והאדם שמתוקפה פועלים הכוהנים במשכן.
תשע החזרות על הקביעה שלפיה הפעולות הן תולדה של צו ה' למשה חותמות את העיקרון הזה ומבהירות: כל שנעשה בימים האלה מעיד על היות הכוהנים חלק מן התהליך ולא פסגתו. בראש המערכת עומד לעולם הא־ל. העיקרון המובע באמצעות תוכן הפרק וניסוחו מגדיר מערכת יחסים עקרונית שמהווה תשתית לפעילות המשכן החל מימי המילואים והלאה.
*
ויקרא ח עוסק בימי המילואים, שבהם מוקדשים אהרן ובניו לתפקיד הכוהנים במשכן. בהקשר זה המונח "מילואים" מתבאר כהקדשה לתפקיד מיוחד. אולם למונח '"מילואים" יש גם מובן שני. בהקשרים אחרים, כגון אבני האפוד והחושן, משמעו של המונח הוא שיבוץ בחלל והשלמתו: "אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן" (שמות כה, ז). בהשאלה, ניתן לומר כי הכוהנים נדרשים להפנים את ההכרה בכך שהם מוצבים בתפקיד הנדרש להם במקומם המדויק בתוך ההיררכיה, וממלאים את החלל שבין העם והא־ל שבלעדיהם היה נותר ריק. הכהונה אינה תכלית בפני עצמה אלא היא צורך בתוך מערכת היחסים שבין העם וה' שאותו הם ממלאים. •
