שנת 1501 הייתה שנה גורלית בדברי ימיה של איראן ובדברי ימי האסלאם בכלל. באותה שנה השתלטה השושלת השיעית הצפווית על איראן והכריזה על האסלאם השיעי־אמאמי (תרי־עשרי) כדת המדינה. בכך התייחדה איראן מיתר המדינות במרחב הן בגבולותיה הפוליטיים והן בגוון הדתי־מוסלמי שלה. המיעוטים באיראן הוכפפו לשיעה אשר בקווים כלליים דמתה לאסלאם הסוני ביחסו לבני "עמי הספר" (יהודים, נוצרים ואחרים).
השיעה, כמו הסונה, התפלמסה עם היהדות, בדרך כלל תוך שימוש בכתבים המקודשים ליהדות. טיעון מרכזי אחד היה כי התורה תקפה הייתה לזמן מוגבל וכי היא התבטלה לנוכח התגלויות מאוחרות ומושלמות יותר, שמעל כולן האסלאם. טיעון אחר הוא כי התורה, או חלקים ממנה, עברו זיוף ושינוי, וחלקים ממנה הושמטו, אחרים הוספו אליה, וכפי שהיא כעת היא איננה ראויה להיחשב אלוהית במלואה. טיעון שלישי היה כי התנ"ך מכיל נבואות החוזות את הופעת האסלאם והמרמזות על נביא האסלאם וגדולתו. כך, למשל, הובן הפסוק "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן" בפולמוס השיעי והסוני כמכוון לשלוש התגלויות: יהדות (סיני), נצרות (שעיר) ואסלאם (הר פארן).
פולמוסנים שיעים זיהו אמונות שיעיות ייחודיות בכתבי הקודש היהודיים. הבטחת הקב"ה לאברהם "ולישמעאל שמעתיך… שנים עשר נשיאים יוליד" הובנה על ידי שיעים כמכוונת לשנים עשר האמאמים השיעים, צאצאי מוחמד, הנתפסים בשיעה התרי־עשרית כיורשיו להנהגת עולם האסלאם. פולמוסנים שיעים היו ייחודיים גם בהסתייעותם ב"נבואת הילד", טקסט יהודי ימי־ביניימי הכתוב ברובו ארמית, והמספר על תולדותיו של הילד נחמן אשר התנבא מספר פעמים לפני מותו. נבואות אלו הובנו על ידי שיעים כמעידות על עליית האסלאם וניצחונו.
חשוב מכך, השיעה, כמו הסונה, תפסה את "עמי הספר" תחת האסלאם כבני חסות, הראויים לחסות ("ד'מה") האסלאם ולאוטנומיה קהילתית בתמורה להכרתם בשלטון האסלאם ועליונותו. הכרתם זאת מצאה את ביטויה במגבלות שהוטלו עליהם, ובכלן: תשלום מס גולגולת ("ג'זיה"), לבוש ייחודי, שלעיתים כלל ענידת טלאי או סימן היכר אחר כלשהו על בגדיהם, איסור על תפיסת משרות שררה על מוסלמים, איסור רכיבה על סוסים, איסור בניית בתים הגבוהים מבתי המוסלמים, איסור בניית בתי תפילה חדשים ועוד. ראוי לציין כי מגבלות אלו ואחרות יושמו ברמות משתנות של רצינות ועוצמה מתקופה לתקופה, ולעיתים אף התעלמו מחלקן.
עם זאת, השיעה מתייחדת ביחסה ל"עמי הספר" במספר היבטים. ראשית, בהתבסס על פסוק מהקוראן (28:9), ואולי בהשפעת הדת הזורואסטרית שרווחה באיראן עד הגעת האסלאם, גורסת השיעה בדרך כלל ש"עמי הספר", ובכללם יהודים, טמאים. ראיית היהודי כטמא השליכה, כמובן, על יכולתו להשתלב בחברה, והפכה אותו למבודד ומנודה חברתית. שנית, פסוק קוראני (5:5) אשר התיר למוסלמים ליהנות ממאכליהם של "עמי הספר" הובן בשיעה כמתייחס למאכלים מסוימים בלבד (חומרי גלם דוגמת ירקות וזרעים), ובהמות ששחטו היו אסורות לשיעי. שלישית, ההיתר של אותו פסוק קוראני (5:5) לגברים מוסלמים לשאת נשים מ"עמי הספר" הוגבל בדרך כלל בשיעה לסוג נישואין מסוים, כזה הנתפס נחות במעמדו והוגבל לזמן קצוב. רביעית, במקרה שבו יהודי שנפטר הותיר אחריו הן צאצאים יהודים והן כאלו שהתאסלמו, הירושה תינתן ליורשיו המוסלמים בלבד. חוק ירושה זה עודד את הצאצאים היהודים למהר ולהתאסלם כדי לזכות לפחות בנתח מהירושה, ובמילים אחרות – החוק עודד התאסלמות ופיצל בכך את הקהילה.
לחץ מבחוץ ומבפנים
כל האמור עד כה משקף את היחס התיאורטי ליהודים וליהדות, אך מה היה מצבם של היהודים בפועל? החברה האיראנית הייתה חברה שבה לדת מקום חשוב בקביעת זהותו של אדם, זיקתו הקהילתית והמעמד החוקי והחברתי שלו, לפחות עד לסוף המאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים. בשל כך היו לתפיסות הדתיות השלכות על הריאליה של חיי היהודים באיראן.
העדויות הלא־רבות שנשתמרו מעידות בדרך כלל שיהודי איראן במאות השש־עשרה עד ראשית המאה העשרים סבלו מגזרות שונות, גם אם לא בהכרח בצורה רציפה ואחידה בכל רחבי איראן. במהלך המאה השבע־עשרה סבלו היהודים ממספר גלי רדיפות, אשר כללו לעיתים הצקות והטרדות שונות, מאסר, עינויים, הרס בתי כנסת, השחתת ספרי קודש ובשיאם אף המרה כפויה לאסלאם. היו שסירבו להתאסלם, דוגמת רבי אבא בשנת 1620, והושלכו טרף לכלבים. אחרים ניהלו חיי אנוסים, כמוסלמים בגלוי ויהודים בסתר, למשך שנים. פרקטיקה זו היא בעלת שורשים הן בעולם היהודי (אסתר המלכה שהסתירה את זהותה) והן בשיעה (הסתרת האמונה לנוכח רדיפות, "תקיה").
בראשית המאה התשע־עשרה סבלו עדיין היהודים מרדיפות, השפלות, רציחות ועלילות דם שהובילו לעיתים למעשי טבח. אינוס לאסלאם אירע במספר מקרים, והבולט בהם הוא המרת יהודי קהילת יהודי משהד לאסלאם בשנת 1839. בעשורים הבאים המשיכו מרבית חברי הקהילה לדבוק ביהדותם בסתר, אך הופיעו כשיעים בציבור, ביקרו במסגדים, תרמו לצורכי הכלל המוסלמי ואף עלו לרגל למכה.
שינוי במעמדם של יהודים ומיעוטים אחרים החל במהלך המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, בעיקר בשל מעורבות גוברת של בריטניה ורוסיה ואף של אישים וגופים יהודיים מערב־אירופיים בענייניה של איראן. לחץ משולב זה נשא פרי וב־1873 הכריז השאה האיראני בפומבי שהיהודים הם חברים שווים בחברה, והשווה בכך את מעמדם הפוליטי לאוכלוסייה השיעית. במקרים שונים בשנים הבאות אמנם ביקש השאה להגן על היהודים מפני עוולות והצקות, אך בד בבד ניתן לזהות מגמה הפוכה: יהודי, גם אם לכאורה היה שווה לאחר 1873 ליתר האוכלוסייה, תמיד נתפס בן הקהילה היהודית ולא אינדיבידואל פרטי; יהודים גם המשיכו לשלם את הג'זיה, המס המוטל עליהם בשל עצם אי השתייכותם לאסלאם; ועדיין חלק מהחברה המוסלמית (אם לא כולה) המשיך לראות ביהודים נחותים, ולהתייחס אליהם בהתאם. ברמה הפוליטית השתפר מעמד היהודים במידת מה, אך ברמה החברתית והדתית מעמדם לא השתנה על פי רוב.
איראן הילכה על חבל דק בניסיון לרצות שני מוקדי לחץ: מחד לחץ חיצוני שקרא לשפר את מצב היהודים, ומאידך לחץ של מספר גורמים מקומיים שלא לבטל את הד'מה האסלאמית. כתוצאה מכך זכו היהודים בשיפורים מעטים בלבד במצבם. ויכוחים מרים ליוו את המהפכה החוקתית (1906־1911): היו שתמכו באידיאולוגיה החדשה של הלאומיות האיראנית וקראו להכליל את המיעוטים הדתיים בלאום האיראני, והיו אחרים שדחו אותה והתעקשו שיש לדבוק בגישת הד'מה למיעוטים הדתיים. כך או אחרת, סעיפים שוויוניים בחוקה סתרו אחרים, ובפועל רדיפות והטרדות כנגד היהודים נמשכו, כמו בכרמאנשאה ב־1909.
מודרניזציה ומהפכה
מפנה משמעותי במצב היהודים חל בתקופה הפהלווית (1979־1925). איראן החלה עוברת מודרניזציה מואצת, המבוססת על אידיאולוגיה של לאומיות חילונית. תקנות מפלות נגד היהודים בוטלו, הם נקראו לשרת בצבא, למדו בבתי ספר ממשלתיים והורשו לגור בכל מקום. אלא שהקמת מדינת ישראל התסיסה אלמנטים שיעיים אנטי־יהודיים, רדיו איראן שידר כתבות אנטישמיות והעיתונות ברובה הייתה אנטי־ישראלית ואנטי־יהודית.
ההכרה של איראן ב־1950 דה־פקטו במדינת ישראל שיפרה את תדמית היהודים בעיני החברה, והשנים מאמצע שנות השישים עד למהפכה בסוף שנות השבעים היו במובנים רבים "תור זהב" עבור היהודים: הקהילה השתלבה בחלון ההזדמנויות של רפורמות "המהפכה הלבנה" של השאה, וחברי קהילה עשו חיל מבחינה כלכלית, נהנו מחופש תרבותי ודתי כמעט מוחלט וזכו לביטחון חסר תקדים. שיעור היהודים שהשתלבו בפעילות מדעית ואחרת עלה על אחוז היהודים בתוך כלל החברה. כך, למשל, ב־1976 היו באיראן 600 רופאים יהודים, כלומר כשישה אחוזים מכלל הרופאים, בעוד שמספרית היוו היהודים רק כרבע אחוז מכלל האוכלוסייה.
שינוי משמעותי החל עם המהפכה באיראן ב־1979. סעיף 13 בחוקת הרפובליקה האסלאמית מכיר ביהודים ואחרים כמיעוטים דתיים, והסעיף שאחריו אף מחייב את הממשלה והמוסלמים לנהוג במתינות, בצדק ואף בשוויון כלפי הלא־מוסלמים ולשמור על זכויות האדם שלהם – כל עוד אינם פועלים נגד האסלאם והרפובליקה. סעיפים אלו בעלי הנטיות השוויוניות עומדים במידת מה בסתירה לסעיף 19 הקובע כי הקריטריונים הבאים לא יהוו בסיס להעדפת אזרח אחד על פני משנהו: מוצא אתני או שבטי, צבע, גזע או שפה. שני אלמנטים חסרים בסעיף זה: מינו של האזרח (גבר או אישה) וכן דתו (מוסלמי או לא־מוסלמי). במילים אחרות, ניתן להבין סעיף זה באופן כזה שמין ודת עשויים להוות בסיס להעדפת אזרח אחד על משנהו. סתירה זו בין הסעיפים השונים משקפת חילוקי דעות באוכלוסייה עצמה ובקרב תומכי המהפכה ביחס ליהודים.
דוגמה אחרת למתח בחברה היא שבעוד שבחלקים בחברה החלו מתעלמים מתפיסות שיעיות כמו טומאת בני המיעוטים, הרי שבציבורים מסוימים תפיסות אלו עדיין רווחות. בנוסף, במשך שנים התנהל מאבק באשר לגובה כופר הנפש הראוי עבור פגיעה בבני המיעוטים הדתיים. השריעה גרסה בדרך כלל כי גובה כופר הנפש של בני מיעוטים דתיים נמוך מזה הניתן למוסלמים, ורק ב־2003/4 הוא הושווה לזה של מוסלמים.
אנשי הדת אוחזים ברסן השלטון, ולמרות היותם מחויבים רשמית לאידיאולוגיה השיעית הם מונעים ופועלים גם, ולעיתים בעיקר, מגורמים אחרים. חלקם משתמשים ביהודים לקידום מאבקי כוח ואינטרסים ברמה הלאומית־הפנימית והבינלאומית. כך, למשל, נוכחות היהודים מאפשרת לאיראן המדינה להציג את עצמה כסובלנית למיעוטים, ובכך לזכות בדימוי חיובי. סובלנות כלפי היהודים מבית מודגשת לעיתים כדי להמחיש כי מדיניות איראן כלפי ישראל היא עניינית ואין לה דבר עם אנטישמיות.
חוששים מן העתיד
תמונת המצב העכשווית של היהודים באיראן מורכבת ומגוונת: מחד, השלטון האיראני ידע לעיתים להחמיר עם היהודים, כמו בהאשמת אחדים מהם בריגול, או בכך שלעיתים הטלוויזיה הממלכתית מבלבלת בין הציונות ליהדות. חוק הירושה השיעי, שעל פיו יהודי שהתאסלם זוכה בכל ירושתו של אביו על חשבון יתר היורשים היהודים, הינו רשמית בתוקף, וכתיבה אנטישמית נפוצה למדיי. מאידך, ליהודים נציג בפרלמנט, ראשי היהודים באיראן לא חששו לבקר את הכחשת השואה של הנשיא לשעבר אחמדינז'אד, קברי מרדכי ואסתר צוינו רשמית כאתרי מורשת לאומית ב־2008, השלטונות מעלימים עין מביקורי יהודים איראנים בישראל, ולפחות חלק מיהודי איראן רואים באיראן מקום נוח כלכלית וחברתית להמשך חייהם. כך או אחרת, חזרתו של האסלאם תחת שרביטו של ח'מיני והאייתוללות באיראן גרמה לאיראנים רבים, ובכללם מרבית יהודי איראן, לעזוב בהדרגה את מולדתם.
נציגי המשטר האסלאמי באיראן מזכירים מפעם לפעם כי אין להם דבר נגד יהודים, וכי הם מתנגדים לציונות בלבד. ואולם, סקירת יחס השיעה והאיראנים ליהודי איראן מצביעה על כך ש"עשו שונא ליעקב" הרבה לפני הופעת הציונות. מצד שני, הרדיפות לא הצטמצמו ליהודים בלבד, ומיעוטים אחרים סבלו מהן גם כן. במילים אחרות, אין לפנינו תמיד שנאת "יעקב" דווקא, אלא שנאת האחר באשר הוא.
זאת ועוד, לכאורה נרדפו יהודים על ידי שיעים מסיבות הנעוצות במורשת הדתית השיעית, ובמיוחד בתקופות שבהן יד אנשי הדת על העליונה באיראן. מאידך, אין עובדה זאת נכונה תמיד, ולעיתים הסיבות לרדיפות היו פוליטיות, כלכליות וחברתיות. יתרה מזאת, לעיתים היו אלו אנשי דת שיעים שהגנו על יהודים והצילו את חייהם. עובדה אחרונה זאת מותירה פתח של תקווה במערכת הסבוכה של יחסי שיעים ויהודים.
