הרב משה שפירא, "רב מוישה" בפי ידידיו ותלמידותיו, היה צדיק מן הסוג ששומעים עליו בסיפורי החסידים. מי שפגש בו דימה כי הוא שב באחת אל ימי הבעש"ט ותלמידיו, אל היכלות קן־ציפור של תפילה וניגון שכולו כיסופים. מעטים ידעו כי במידה רבה עמד האיש העניו הזה מאחורי מהפכת השיבה אל אוצרות החסידות שהתרחשה בחברה הדתית־לאומית בעשורים האחרונים. יחד עם אשתו, רבקה, ייסדו השניים את מרכז "שובה", בית מדרש־נשי־חסידי תוסס בעפרה, ויחד עם בניהם, שחלקם מוכרים, כמו הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן, והרב יצחק שפירא, ראש ישיבת עוד יוסף חי ביצהר, הפכו לדמויות משפיעות על מפת גווניה השונים של ההוויה החסידית המתחדשת.
תנאים המעמידים עולמות
הוא נולד בירושלים בתרצ"ה וגדל בשכונת בית ישראל בשכנות לרב עדין שטיינזלץ, חברו מילדות, שיחד איתו חלם וייסד את מפעל השבת הרוחניות החיונית מן החסידות העתיקה אל הווי החיים הישראלי.
כשהוקם היישוב עפרה עלו הוא ורעייתו בהתלהבות חלוצית לטעת בה את ביתם, והם מבוגרים בכשני עשורים מיתר חברי הגרעין המייסד. בעפרה לימד כשלושים שנה במרכז שובה, ומביתו הצנוע היווה דמות של השראה עבור אלפים. תפילתו ובפרט ברכת הכהנים היו הליבה של חייו עד יומו האחרון, ביום שישי שעבר, ערב שבת פרשת ויקרא.
בשנות החמישים הוא היה שותף יחד עם הרב שטיינזלץ לחבורת שלהבת, שביקשה "לחיות חיים חסידיים מלאים ולהמשיך בכך את עצם החיים החסידיים וכן את התפתחות החסידות". אני זוכרת את ר' מוישה מספר בשובבות: "עדין (במלעיל) ואני תכננו להקים מחתרת שתזרוק בקבוקי מולוטוב על הבריטים כדי שיעזבו את הארץ, והנה, עוד לפני שהספקנו לממש את תוכניותינו הם התקפלו וברחו. עד כדי כך הצלחנו!". אבל המחתרת האמיתית שהקימו יחד היא ככל הנראה הצלחה שגדלה אף מעבר לחלומותיהם. בשל קוצר המקום והזמן לא אוכל להרחיב כאן על אודות החבורה הפלאית ההיא, שהושפעה מהכתבים החסידיים כמו גם מהגותו של ר' הלל צייטלין, קיימה התוועדויות חתרניות בין כותלי האוניברסיטה העברית והפיצה ביטאון בעילום שם שאפילו הפילוסוף ש"ה ברגמן התפעל עמוקות מתוכנו ולא העלה בדעתו שמחבריו הם שני צעירים ירושלמים שאך סיימו את התיכון.
בהמשך חברו ל"שלהבת" גם ר' מאיר רבי, רבקה שפירא ועוד, וללא ספק ניתן לומר כי היא אכן חוללה מהפכה של ממש. זוהי אותה מהפכה שלא רק שהכניסה את לימוד החסידות אל עולם בית המדרש הציוני־דתי והפיחה בו חיות רעננה היונקת ממים עמוקים, אלא אף אחזה בגחלת החסידית שהייתה גנוזה במחוזות החסידות השמרנית, עוררה אותה מתרדמתה ונשאה את בערת השלהבת אל מחוזות ואופקים חדשים.
בעולם הישיבות הציוני דתי יש שכינו אותה "מהפכת הפנימיות". אם כן, ר' מוישה שפירא היה הפנימיות של מהפכת הפנימיות. בעוד הרב שטיינזלץ ובני הדור הבא של מהפכה זאת, הרב שג"ר והרב מנחם פרומן זכר צדיקים לברכה, היו מתווכים בגלוי את הלך הרוח החסידי לעולם הישיבות, ר' משה בלט פחות לעין הציבור. אולי גם מפני שעסק בעיקר בלימוד תורה לנשים.
המשוררת רבקה מרים אמרה לי כי היא מדמה את הדמויות הללו לתנאים, לחכמים קמאיים המעמידים עולמות. דמויות כמעט מיתיות שלכל אחת מהן משנה מובהקת, לכל אחד מעין "הוא היה אומר" של תורת־אמת צרופה וסוערת. וכדרכם של פורצי דרך נודעו גם מחלוקות על דרכם של הרב שג"ר, הרב פרומן והרב שטיינזלץ, ואף ישיבת "שפע" בראשות שלושתם לא האריכה ימים. ר' משה לעומת זאת היה איש השלום, המקדים שלום לכל אדם, כשמאור הפנים שלו כובש וחובק כול. והעולם השיב לו שלום.
הייתה בו גם נועזות, נחרצות, ואף מעין עקשנות איתנה של עמידה על אמת חיה לא מתפשרת. אבל מעל כל אלה הייתה בו איכות של שלום כפרספקטיבה גבוהה הנושאת ומחברת הפכים.
"סבלנו מספיק"
בשנה שבה למדתי בשובה סערה עלינו האינתיפאדה השנייה. בראש השנה פרצו אירועי דמים, והמשיכו אל תוך חודש תשרי של ימים נוראים תרתי משמע. בשבת "שובה" החלו לזלוג השמועות על חטיפת שלושת חיילי צה"ל בהר דב וכן על נסיגת צה"ל מקבר יוסף והירצחו של ר' הלל ליברמן. כאשר יצאה השבת התכנסנו בחדר האוכל. ר' משה, רבקה ויונדב קפלון סיפרו לנו בדמעות את החדשות הקשות. ואז ר' משה ניגש לערוך הבדלה. אני זוכרת כיצד בניגון של דבקות שר את המילים "הנה א־ל ישועתי, אבטח ולא אפחד", מדגיש בקול גדול את ה"ולא אפחד" ואז עוצר, ואומר ספק לנו ספק כלפי שמיא: "אנחנו סבלנו מספיק. איבדנו מספיק. הייתה לנו שואה. היו לנו מלחמות. סבלנו מספיק". וממשיך בניגון את מילות ההבדלה "כי עוזי וזמרת יה ה' ויהי לי לישועה…". אני מתקשה להעביר את הטון המיוחד של הסיפור הזה. לא הייתה זו טרוניה כלפי שמים, אלא אמירה של היאחזות עיקשת באהבת ישראל. ר' משה היה כולו פירוש לפסוק צדיק יסוד עולם, כזה המצדיק את העולם ואת קיומו.
עבורי היה ר' משה איש אריכות האפיים. פעם ספרתי לו על קושי שיש לי עם דמות שממנה נפגעתי מאוד. ביקשתי עצה. הוא הקשיב בכאב, סיפר לי בכנות גדולה על שנה שבה לימד בבית ספר מסוים שבו התלמידים הציקו לו ומיררו את חייו, ואמר בפסקנות "להתרחק כמו מאש". יש אנשים שקרבתם איננה מועילה לנו. אבל, הוסיף ואמר, זה לא סותר את האפשרות לאהוב אותם. ככהן, אמר לי, אני מצווה לברך את עמו ישראל באהבה. לכן לפני שאני עולה לדוכן אני מתכוון לאהוב באמת גם אנשים שפגעו בי. גם אנשים שקשה לי לסלוח להם. ואחרי שהות קצרה הוסיף בחיוך: "אפילו שמעון פרס! אני מתקשה מאוד לסלוח לו על הסכמי אוסלו, אבל אני מברך אותו באהבה אמיתית. עם כל עמו ישראל באהבה".
בשל רגלו הקצרה הייתה הליכתו איטית, נשא את צליעתו באצילות ורוך ששיוו לפסיעותיו מראה של מעין ריחוף־ריקוד טפח מעל הקרקע. ההליכה הזו העמיקה את השהות, שינתה את תפיסת הזמן והמקום. פעמים רבות ליוויתי אותו בחזרה מהשיעור, או כשפגשתי אותו באקראי ביישוב ובדרך מבית הכנסת. היה מקשיב. עונה. מספר סיפור אישי. מדי פעם נעצר, שואף אוויר. מביט אל העולם בפליאה. מרותק אל חן המקום שחי בו ויושביו. אני זוכרת אותו מחווה בידו אל מטע הדובדבנים שבקצה הרחוב שבו גר ואומר בהתפעמות "אה, איזה יופי, כמה שעפרה חמודה".
לפני שנים, כשהתחלתי ללמד בשובה, והייתי צעירה מאוד, ניגש אליי הרב משה בשמחה והתעניין מה אני מלמדת ואיך אני מרגישה. אמרתי לו שאני מפחדת. גם מלדבר בפני אנשים ובעיקר מעצם הדבר: מהמשמעות המבהילה והבלתי מפוענחת עבורי של העיסוק בתורה, ומפוטנציאל ההשפעה על נפשות של אחרים. הרב משה שתק. אחר כך סיפר שכבר חמישים שנה הוא מלמד ומפחד. ולפעמים רועד ממש לפני שהוא נכנס לכיתה. אחר כך צחק את הצחוק הנפלא שלו והוסיף: "טוב מאוד. אם זה הפחד שלך טוב מאוד. ואני מבקש שאם יום אחד תפסיקי לפחד, בבקשה אל תלמדי בשובה".
כמורה היה כולו פליאה וסקרנות. אוטודידקט של תחומי ידע שונים ומגוונים שחברו בשיעוריו למכלול קסום של עבודת תפילה, הודיה, בקשת קרבת א־לוהים ואהבת אדם. היה מזכיר בשיעוריו יצירות קלאסיות, שירי להקות צבאיות, ש"י עגנון, רחל, פנחס שדה, אפלטון ופרויד. ר' משה פקח עבורנו מחדש את כתבי הרב קוק, הכיר לנו את הפנים של היחס למעמקי הנפש ומרחביה שבאורות התשובה ובאורות הקודש, את הנשמה שתמיד מתפללת, את שירת הבריאה, את הצימאון לא־ל חי, וגם את הנשמות של עולם התוהו.
תורת החסידות הייתה בפיו כליקוט מלא מתיקות ויופי של שושנה ועוד שושנה, ובכל אות היו "עולמות ונשמות וא־לוהות". בעיניים צוחקות חזר שוב ושוב על כך שמצבו הטבעי של האדם הוא שמחה. "יש שמחה חיצונית שבאה כתוצאה ממאורע, יש שמחה פנימית שבאה מלבו של האדם, כשהוא מייצר את השמחה… האדם הוא יצור שמח. הדבר הזה נובע מהבריאה. בעצב תלדי בנים, בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך. העצב הוא תולדה של החטא. העצמות היא שמחה".
הוא היה פוסע בכיתה, מנסח בבהירות רעיונות מורכבים, חכם־תם, עמקן וחריף וזקן וילד כאחד. היה קשוב לכל שאלה, לכל הערה, מדגים בתנועות ידיים הנפרשות מעלה ומטה, ככנפי פרפר חופשי, או כאדם המצוי תמיד, כפי שנהג לומר, בין רום לתהום. היה מספר או שומע דבר מצחיק ופורץ בצחוק גדול (היה לו הומור נהדר. המראה שלו כשהוא נקרע מצחוק היה אחד הדברים היותר משמחים שיצא לי לראות, ועם זאת, לא הייתה בו טיפת ציניות).
הוא לימד מתוך לבו, כולו רגישות והתרגשות. מדי פעם היה אוחז בשעון, או במשקפיו, ממעך אותם בין ידיו כמו יוצק אל תוך החפץ את כל כוח ריכוזו החי בדברים, ואנחנו היינו עוצרות את נשמותינו, מתפלאות בכל פעם מחדש כיצד לא נמחצו המשקפיים בכח לפיתתו הנרגשת. לימים הבנתי: כך נגע ר' משה בעולם, בצירוף פלאי של עוצמה, ענווה ורוך, שילוב מעולם האצילות, ולמרות מלוא האור האוהב שהעניק בשטף על כל מי שנקרה בדרכו, הכלים לא היו נשברים.
הייתה לנו חבורת לימוד איתו ב"איש האמונה הבודד". כבר בתחילתה הכריז שמטרת הלימוד להוכיח שהרב סולוביצ'יק טעה: איש האמונה אינו בודד. עבורי זו הייתה חוויה מטלטלת. הוא הצליח בו זמנית להכיר באמפתיה אמיתית בעולמו האקזיסטנציאליסטי המיוסר של הרב סולוביצ'יק, ובכל זאת לטעון שאמונה היא מה שמחבר את האדם לרעהו ולכל היצורים, וכי חוויה עמוקה של אמונה בא־לוהים לא יכולה להותיר את האדם בודד, כלומר שרוי ב"עלמא דפירודא". הרב משה היה איש של עלמא דייחודא.
יכול היה שלא לחטוא
וכך, כאדם שכולו חיבור, גם לא ניתן לתאר משהו מדמותו של הרב משה בלי החיים והיצירה המשותפת שלו עם רבקה. לא פעם סופר לי על מחלוקת מהותית ביניהם ביחס לסיפור גן עדן. רבקה טוענת כי האדם אמור היה לכתחילה לחטוא, ואילו ר' משה טען כי האדם יכול היה שלא לחטוא. המחלוקת מעולם לא יושבה. נותרה בעינה. נטועה בגן העדן המשותף שלהם, ממנו יצאו נהרות והשקו גנים ופרד"סים… כשיעור תמידי על זוגיות שבה מוטען מתח מפרה של שוני מהותי, המסוכך דווקא מתוך כך כסוכת שלום של נשיאת הפכים, כמו השתרגות צמרות עצי הזית והתאנה הנטועים בחצר ביתם בעפרה.
בשנותיו האחרונות כמעט לא דיבר, אבל הוסיף לברך בברכת כהנים, כתמצית צלולה של היותו. השנים הללו סיפרו ביתר שאת את מה שידעת תמיד במחיצתו: שיש נשמה. וכי היא החלק החי שבנו. והשנים הללו סיפרו גם על כיבוד הורים מופלא ומסור של ילדיו, על אהבתה של קהילת עפרה שזכתה לשמוע ברכת כהנים מפיו, עד ימים ספורים לפני שהלך מעמנו, בין ז' באדר יום הסתלקותו של משה רבנו לשבת קודש פרשת ויקרא, בפתחה של תורת כהנים.
הצדיק ר' משה אבד ואין מי שישים את הדברים בתוך הלב. ומי יודע, אולי אכן היה אליהו הנביא, וזכינו לגילוי אליהו ולא ידענו… וכך נאות לנו מילות הפיוט "אשרי מי שנתן לו שלום והחזיר לו שלום, ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום".
ההליכה שלו העמיקה את השהות, שינתה את תפיסת המקום והזמן. הרב משה והרבנית רבקה שפירא
צילום: יהודה הנדלר
