הכוח חוזר: פלגי הקנאים בציבור החרדי מרימים ראש

עשרות מפלגות, מאות מועמדים ועשרות אלפי פעילים נערכים לתחילת חודש ניסן, תשעה באפריל. חגיגת הבחירות מגיעה לשיא במגזר החרדי. אלפי פעילים יעשו הכול כדי להטות את הכף לזכותם: הם ישכנעו אנשים לצאת מהבית, יפקחו על מערך ההסעות, ישכנעו להצביע למועמד הנכון ולכל הפחות לגוש החרדי וישקיעו לא מעט כסף בכלי התקשורת – גם כאלו המוחרמים בשאר ימות השנה – כדי להביא את דברי גדולי ישראל, המזרזים את הציבור לצאת להצביע.

המאמצים הללו מקיפים כמעט את כולם, כמעט – כי יש אחרים. מעטים אך עקשניים, מאות פעילי בחירות ירושלמים יעשו בדיוק להפך: הם ירכזו את הקמפיין, את פעילי השטח, את שלטי החוצות והפרסום כדי לקדם מטרה שונה בתכלית – אל תצאו להצביע. השתתפות בבחירות היא איסור חמור, השקול לשלוש העבירות שבגינן ייהרג ואל יעבור, והיא מעניקה את האישור ההלכתי לציונים לבצע את זממם. ואנחנו הרי יודעים מה הם זוממים. בחסידות סאטמר, המרכזת את המאמצים הללו, נהוג אף לשלם אלף שקלים לכל צעיר חרדי שמפקיד את תעודת הזהות ביום הבוחר.

השנה החליטו בסאטמר להעלות הילוך. בחסידות, שמרכזה בניו יורק, הבינו שהבחירות הללו הן שעת כושר כדי להרחיב את גבולות החרדים האנטי־ציונים והם ישתמשו בנשק הקל של מנהיגי החסידות: הכסף. חסידות סאטמר, על שני פלגיה, היא הגדולה בעולם ואף העשירה. האדמו"ר רבי יואליש מסאטמר, מי ששם אותה על מסלול ההתנגדות הישיר למדינת ישראל, שלח את חסידיו להקים עסקים ולצבור הון, כזה שיהפוך את חצרו לבעלת כוח הרבה מעבר לגבולותיה.

ביום הבוחר השנה הם עורכים כנס ענק בניו יורק, שבו יאספו כסף עבור ראשי הישיבות המשתתפים בו. לכנס הם הזמינו את ראשי הישיבות ואת רבני "הפלג הירושלמי", שהנהיגו בעבר את "דגל התורה" – ובשנים האחרונות נדחקו הצידה. בבחירות הקודמות הם לא הצביעו לכנסת, ובסאטמר נחושים לוודא שגם הפעם, חרף חסרונו של המנהיג הרב אוירבך, אנשי "הפלג הירושלמי" לא ישתתפו בבחירות בישראל. בכנס, הם מבטיחים, יגויסו לא פחות מארבעים מיליון דולר, ואלה יחולקו בין משתתפיו – אלו שישהו בתאריכי הכנס, הנופלים על יום הבחירות, בניו יורק הרחוקה. גורם בחסידות אומר במפורש: "זו התשובה שלנו לבחירות בישראל, הם לא משתתפים בבחירות ומתנתקים מתקציבים, המטרה שלנו היא לעזור להם".

 

יאיר לפיד והז'יטונים

עד לפני כמה שנים היה נראה כי זהו מאבק אבוד. הרכבת יצאה מהתחנה. במשך עשרות שנים התקוטטו רבני הקנאים עם עובדת קיומה ושגשוגה של ישראל, אך עם הזמן נאלצו להשלים עם העובדה שהיא כאן – ולא הולכת לשום מקום. רבני "היישוב הישן" בירושלים, שכבר כמעט מאה שנה מאוגדים תחת "העדה החרדית לכל מקהלות האשכנזים" – או בקיצור "העדה" – החלו לקבל את העובדה שהם הפסידו, והחלו לפתח דגם אנטי־ציוני אחר. אפילו סאטמר, שממקום מושב אדמו"ריה בני יורק דאגה לוודא כל העת שהגחלת האנטי־ציונית בוערת בירושלים, מצאה לה נושאים אחרים לעסוק בהם: מאבק נגד פגעי הטכנולוגיה, מלחמה נגד מגמות הפתיחות השונות ואפילו מסע (שמומן בעשרות מיליוני שקלים) להצלתם של ילדי צרפת משמד.

בזה אחר זה עזבו קהילות גדולות את כנפי "העדה החרדית" והצטרפו לזרם רבני המיינסטרים: חסידות בעלזא הייתה הסנונית, קהילת "המתמידים" של לייב'ל מינצברג אחריה ועוד. היה נראה שלזרם הקנאי ההונגרי התקיף אין הרבה יותר מה להציע. טובי בחוריו פנו ללמוד בישיבות הזרם הכללי, מאה שערים התקשתה בייצור עצמי של רבנים ומורי הוראה, ורבנים מרכזיים יובאו מבחוץ. כמעט לא נותר דבר.

ההתעוררות הקנאית של השנים האחרונות הגיעה בהפתעה גמורה לכל המעורבים. הקמפיינים הצבעוניים של "אסור להשתתף" בוודאי לא היו הגורם, אבל כמה גורמים אחרים בהחלט חברו יחד והפכו את האופציה הקנאית האנטי־ציונית מפעם לרלוונטית עבור קבוצות חדשות. מהצד הליטאי היו אלו כאמור רבני הפלג הירושלמי שהפסיקו להצביע והחלו לתמוך בגלוי בהקמת מוסדות "על טהרת הקודש" – שם קוד למוסדות פטור שאינם נוטלים תקציבים ממשרד החינוך. מהצד החסידי רבנים ומשפיעים החלו מזהים את "הקנאות" כדרך פשוטה להתמודד עם האינטרנט ועם מהפכת המידע, הצטרפו חצרות חסידיות קטנות שלא מצאו לאינטרסים שלהן מקום באגודת ישראל – ואפילו יאיר לפיד תרם את חלקו. כן, הפוליטיקאי האנטי־חרדי שאיים לרסק את עולם הישיבות הזכיר לרבים ממנהיגיו שאסור לשים את כל הז'יטונים על יד אחת; ששיתוף הפעולה עם מוסדות המדינה מכיל בתוכו איום עתידי – והוא עלול לפרוץ בכל רגע. כשאנחנו עצמאיים, גורסת העמדה הקנאית התועלתנית (יש גם עמדה קנאית מהותית, אבל קרנה ירדה), אף אחד לא יכול לאיים עלינו בשלילת תקציבים. ולכלא? נלך בשמחה. בימים אלו, אגב, מתמודדות הקהילות הקנאיות בלונדון עם רצונן של הרשויות לכפות לימודי ליבה וחינוך מיני – ואפילו להטב"י – חרף העצמאות הכלכלית של המוסדות, כך שנראה שאפילו האופציה העצמאית אינה "מצילה מהגזירות".

אך דווקא הרגע הזה, שלו חיכו הקנאים שבעים שנה, מצא את "העדה החרדית" במשבר הנהגה חמור שמאיים לפצל את הגוף הוותיק וגורם לנתק עז בין ראשיה בירושלים. גם בניו יורק, שם מתגוררים שני פרנסיה העיקרים של "העדה", האחים האדמו"רים מסאטמר, השלום אינו שורר. האחים הרבנים אהרן ("האהרויני") וזלמן לייב ("הזלויני") לבית טייטלבוים מצויים ביריבות מרה, אינם מחליפים מילה ואף מנהלים מלחמה מכוערת, שמשפיעה באופן ישיר ומיידי על הנעשה בישראל.

 

הבריטים, כוללים וכספי חלוקה

אז רגע לפני שאנחנו צוללים פנימה, הנה כמה פרטים חשובים שיעזרו לזכור על מי אנחנו מדברים. "העדה החרדית", "רבני היישוב הישן" או "נטורי קרתא" (ביטוי שגוי) הם שמות קוד מקובלים בתקשורת הישראלית כדי לתאר את הזרם החרדי הקיצוני שמימין לזרם המרכזי – זה שנוטל חלק בבחירות, נוטל תקציבים מהמדינה וחבר ברוב המוסדות הציוניים (למעט קק"ל והסוכנות).

"העדה החרדית" הוא גוף שהוקם בתחילת שנות העשרים כדי לאגד את קהילות החסידים, הליטאים והספרדים, לספק להם שירותי דת ואף אורגן קהילתי. בהקמתו נטלו חלק אקדמאים חרדים שהיגרו מאירופה, שנשאבו דווקא לזרם האנטי־ציוני, ואלו ביססו אותו כבר מההתחלה על פי מודל קהילתי מתקדם יותר מזה שהיה נהוג עד אז – כוללים וכספי חלוקה. לצד המבנה הארגוני המודרני, היה ברור כי התנאי ההכרחי לחברות בעדה החרדית הוא ניתוק חד משמעי מהציונים, שזה מקרוב באו.

רבני "העדה" אף דרשו מהבריטים שלא להיכלל במוסדות "הבית הלאומי" וקיבלו אפשרות יציאה. כמה רבני מושבות, כאלו שהיו מזוהים עם "אגודת ישראל", מיאנו לצאת ממוסדות "הבית הלאומי" כדי לא לאבד את עבודתם, ופנו לעזרת רבני הגולה שיסייעו להם מול רבני הישוב הישן המחמירים. הייתה זו אולי המחלוקת הראשונה והמשמעותית בין רבני היישוב הישן לרבני היישוב החדש, והיא הסעירה מאוד את החרדים בישראל.

שווה להתעכב על סיפור המחלוקת הזו, שגרסה אקטואלית שלו נוכחת גם היום. רבני היישוב הישן התבצרו בעמדתם שעל רבני המושבות לפרוש, והשאלה נשלחה למנהיג הכלל חרדי הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי בליטא. ר' חיים עוזר נטה להחמיר, וכתב לרב אלמוני יחסית שעלה לא מכבר לארץ – הרב אברהם ישעיהו קרליץ, "החזון איש", שהתגורר בבני ברק – שיקבל את ההחלטה. ר' חיים עוזר שלח את השאלה גם לרב אלחנן וסרמן בברנוביץ', וזה אימץ את העמדה הקנאית של רבני ירושלים, וניהל התכתבות ענפה עם החזון איש (רק חציה שרד).

בדיון הזה בירר החזון איש את עמדותיו בנוגע לפשרנות מול החילונים, לצורך בשיתוף פעולה עם הממסד ולחוסר התוחלת של צעדים הצהרתיים בלבד – שבאים על חשבון הישגים בשטח. הרב וסרמן זעם, אך עמדתו לא התקבלה. החזון איש הניח כאן, בין השאר, את היסודות להתנהלות החרדית של רבני היישוב החדש – ששונה מאוד מזו של רבני ירושלים. לימים יצופו טענות דומות על שאלת ההתייצבות בלשכת הגיוס (שלא על מנת להתגייס, אלא על מנת לדחות גיוס). בעוד רבני "העדה החרדית" יתנגדו באופן אוטומטי להתייצבות, הרבנים הליטאים – יורשי החזון איש והרב וסרמן – יתפלגו ביניהם ואף ינהלו על כך מאבק ציבורי.

דמותו של הרב וסרמן, יש להזכיר, שרדה בזיכרון החרדי בעיקר בזכות המנהיג הליטאי הרב שך, שרומם אותה על פני אחרים בני תקופתו יחד עם עמדותיו הקנאיות, הלעומתיות יותר מאלו של החזון איש.

 

הנוער המשיך הלאה

אך המחלוקת הזו לא הייתה גט הכריתות בין חרדי היישוב הישן והחדש. הרב איסר זלמן מלצר, איש היישוב החדש, כיהן כראש ישיבת "עץ חיים" הירושלמית והרב מבריסק היה בדרכו לארץ. עליית האדמו"רים אחרי מלחמת העולם השנייה, הקמת המדינה, החינוך העצמאי והמפלגות החרדיות, רשת בתי החינוך "בית יעקב" לבנות, המעבר לשפה העברית וההתיישבות בערים מעורבות החלו להרחיק בין הציבורים השונים.

אחרי פטירתו של הרב מבריסק ב־1959 נפרם הקשר האחרון, והפילוג בין החרדים בארץ הפך לעובדה קיימת. במשך העשורים הראשונים ההנהגה הרבנית עוד שיתפה פעולה, בעיקר במאבקים ציבוריים על השבת בירושלים, נגד היכל שלמה והרבנות הראשית (דמות אחת מאוד הציקה לרבנים – הרב י"ל מיימון, קרובם של הרבנים הליטאים והחסידים בחו"ל, שהוחרם על ידי יורשיהם בארץ), נגד ניתוחי מתים ו"חיטוטי שכבי" – חפירות ארכיאולוגיות באתרי קבורה קדמונים. אך עד שנות השבעים, נקודת הזינוק החרדית, הנתק הושלם. עולם רבני נפרד ועצמאי, וזרמי חינוך מנותקים. מעל הכול היה זה האינטרס הפוליטי, שחיבר ומחבר אפילו בין ליטאים וחב"דניקים, שהיה הפוך לגמרי.

בנקודה הזו החל תהליך הניוון של "העדה החרדית". בסוף שנות השבעים נפטר גאב"ד "העדה" מאז תחילת שנות החמישים, רבי יואליש מסאטמר – שהיה אחד האדמו"רים המוערכים בעולם הרבני, על אף המחלוקות העזות עם הזרם החרדי המרכזי ועם הרבי מחב"ד. מחליפו היה הרב יצחק יעקב ווייס – פוסק חשוב, אך פחות תוקפני ולעומתי כלפי הזרם המרכזי. הוא היה מיודד עם הרב שלמה זלמן אוירבך, ונחשב פוסק כלל חרדי. הנוער הירושלמי, מצידו, החל עוזב את ישיבות מאה שערים לטובת הישיבות הליטאיות שנחשבו כאיי מצוינות תורניים. הסנוניות הראשונות היו קול תורה, חברון ומיר, אך עד מהרה הצטרפו גם פוניבז', סלבודקה ואפילו גרודנה לרשימה.

ירושלמי שעזב – לא חזר. שנים ארוכות אחר כך יבינו רבני "העדה החרדית" כי הנוער שנטש נדד הלאה, הרב שך הפך למנהיגו והבולטות בעולם התורה הפכה ליעדו. האידיאולוגיה הקנאית, יחד עם נבואות הזעם על אודות הגורל הצפוי למדינה הציונית, פחות דיברו לנוער – שהביט בעיניים כלות בהישגי מלחמת ששת הימים ובבנייתה של ישראל. ואם לא די בכך, גם בגזרה החסידית החלו להיפרם הקצוות: בעלזא, חצר מרכזית וחשובה, העניקה גט כריתות לעדה, כשהיא מקימה ועד כשרות אלטרנטיבי בשם "מחזיקי הדת" – על שם המפלגה החרדית הראשונה מאוסטרו־הונגריה. "העדה" יצאה למאבק ברבי הצעיר מבעלזא (היום ותיק האדמו"רים החיים) ואף גייסה לחרם עליו את הרב שמואל וואזנר, ללא הועיל. העדה הייתה הספינה הטובעת שכולם בורחים ממנה.

המצב הזה אפשר לקבוצות קיצוניות כמו "נטורי קרתא" מיסודם של ר' עמרם בלוי ור' אהרן קצנלבוגן לטלטל אותה עוד ועוד, מבלי שאף מבוגר אחראי יוכל לשלוט בנעשה. האלמנט הזה של קבוצות קיצוניות הגוררות את "העדה החרדית" למאבקי קצה הפך להיות מאפיין מוכר, שמשפיע עד היום. אך הדמות שניצלה את הפרצה הזו באופן המשמעותי ביותר היה רב ירושלמי, מתלמידי החזון איש אך קנאי מאוד, בשם רבי דוד שמידל, נשיא "אתרא קדישא". "השר לענייני כבוד המת" כפי שהוא מכונה, בן 85 היום – אך עדיין פעיל ומושך בחוטים. עוד נגיע אליו, ולמהומה שחולל בעדה החרדית בעשור האחרון. בימים אלו של חלל מנהיגותי, הוא החל לבסס את השפעתו וכוחו.

 

בריסק נכנסו לעדה

בשנות השבעים לעדה החרדית היו בעיות גדולות יותר. מי שהופיעו אז, והחלו להשליט סדר בעניינים, היו שניים: גרשון שטמר ויוסף שיינברגר. המהלך הראשון שהוביל שטמר בעדה החרדית, עוד בשנות השישים, היה הדחתו של הרב עמרם בלוי מהעדה החרדית, בעקבות נישואיו לגיורת רות בן דוד (גיבורת פרשת יוסל'ה שוחמכר). בלוי, הטרבל־מייקר הנצחי של העדה, מצא את עצמו בחוץ אמנם – אבל את הקו הקנאי שהוביל ירש שטמר. הוא נקט קו קיצוני אידיאולוגי שנועד לבדל את העדה מהשאר – ולהציע אלטרנטיבה לזרם המרכזי. כניסת החרדים לממשלת בגין, והכספים הייחודיים שהחלו לזרום למוסדות החרדיים – מהלך שהיה עשוי להכות את "העדה" מכת מוות – לא הבהילו אותו. הוא הקים את "קרן ההצלה" שאליה הזרימו עשירי סאטמר כסף, והזהיר בעצמו רבנים שהעזו רק להיפגש עם רבנים מהזרם המרכזי.

מי שלקח כסף מהמדינה – עף מיד. הוא אמנם גרם להרחקתם של חסידי בעלזא, אך עשה זאת תוך פילוג ובחישה בנעשה בתוך בעלזא ובהמשך אפילו בנעשה בתוך ויז'ניץ, והכניס תחת כנפי "העדה החרדית", גם אם לא באופן רשמי, את הנכס החשוב ביותר: קהילות בריסק, בראשות בנו הגדול של הרב מבריסק, יוסף דב, ראש הישיבה בירושלים. בריסק, שראתה במשך שנים את הרב שך בתור בחיר תלמידי האב, נאלצה להתרחק ממנו עם הוראתו על כניסה לממשלת ישראל. סיפור משפחתי עגום שכלל היתר מאה רבנים לרב מלכיאל קוטלר הצעיר, שנישא לבתו של הרב מיכל פיינשטיין (חתן הרב מבריסק) ובסוף נשא אישה שנייה, מיצב את בני המשפחה בקו האש של הרב שך – והם התרחקו. "העדה החרדית" קלטה אותם בחום, ועד היום ראשי ישיבות בריסק מסונפים לחוגי העדה החרדית, על אף הבידול האידיאולוגי.

עם זאת, גולת הכותרת של פעילותו של שטמר נגעה להתמקצעות גוף הכשרות של "העדה" – בד"ץ העדה החרדית. בית הדין אמנם ירד בכוחו, בעיקר עם הקמת בתי דין חרדיים פרטיים המזוהים עם הזרם המרכזי, אך הכשרות צברה כוח ותאוצה, האפילה על שאר ספקי הכשרות והשיגה מעמד של מונופול – מעמד שעליו היא שומרת עד היום. הבד"ץ, עסק המגלגל מיליוני שקלים בשנה וחולש בכוחו על החברות הגדולות במשק, איפשר את קיום המוסדות. שטמר, יקה במוצאו – כמו לא מעט ממייסדי "העדה החרדית" – הכניס רציונליזציה במערכת. גם יורשו הרב גבריאל פפנהיים, יו"ר ועד הכשרות של העדה החרדית היום (גם הוא יקה), המשיך את המגמה הזו ואף הגיע להסדר תקדימי מול רשות המיסים והאוצר המאפשר את קיומו העצמאי של הבד"ץ.

לעומתו של שטמר, יוסף שיינברגר – יליד ירושלים והוגה דעות פופולרי בחוגי העדה שכיהן כמזכיר – השקיע בקשר עקיף ובתיאום מול רבני הזרם המרכזי ועסקניו, בעיקר עם מנחם פרוש, שאביו משה היה בין מייסדי העדה החרדית וחבר בהנהלתה עד שהודח (נכדו של שיינברגר הוא יו"ר זק"א יהודה משי זהב, שהדליק משואה בהר הרצל ונודה מאז מחוגי הקנאים). התיאום הזה אפשר לעדה להתבסס בעולם החדש, ולקיים כיאות את מוסדותיה. כעת היה ברור מי לנו ומי לצרינו, מי "לוקח כסף" או "משתתף בבחירות האסורות" ומי סר למרות חברי בית הדין. הגאב"ד שהחליף את הרב וייס – הרב משה אריה פריינד, חסיד סאטמר ונאמן לקו הקנאי – שיתף עם שטמר פעולה. כאשר מוסדות החינוך הירושלמיים "חיי עולם" כרעו תחת הנטל ולקחו כסף מהמדינה – הם התנתקו מהם והקימו את "מוסדות הרמ"א" ("חיי עולם המקורית") שהעניקו חינוך ירושלמי לפי הקו ההונגרי־קנאי, והשלימו את ההתמודדות עם משברי העשורים שקדמו לבואם.

 

שיתוף פעולה עם העיריה

למשבר הבא, שעמד באוויר כבר שנים, "העדה החרדית" הגיעה מוכנה. ר' לייב'ל מינצברג היה תלמיד חכם צעיר וכריזמטי. שנים לפני שהקים את "מתמידים", קהילה ירושלמית צעירה של בוגרי ישיבות ליטאיות, הוא כיהן כרב בעדה החרדית אך סולק ממנה. שיעוריו, שנמסרו ביידיש הירושלמית אך היו מתובלים בתורתם של הרבנים הליטאים, הרחיבו את מעגל השפעתו. הוא הקים סביבו קהילה, מוסדות ובתי מדרש – ומשום שקיבל הקצאת שטח למוסדותיו מהעירייה, נכנס בין הכוונות של הנהלת "העדה".

פרישת "המתמידים" ("קהל עדת ירושלים" בשמה הרשמי) הייתה כואבת מאד לרבנים: בקהילה היה דור העתיד, אלו שהוריהם חיכו בבוא העת שייטלו את ההנהגה הרבנית והתורנית, שהידלדלה כל העת, לאחר שהוכשרו במוסדות התורה הגדולים של הזרם המרכזי.
שטמר הבין שהברֵרה היא לוותר על "המתמידים" – או להכיל אותם ולוותר על הקו הקנאי. הוא העדיף את הקו הקנאי והמתמידים עזבו. כתגובת נגד הוא הקים את "תפארת ירושלים" ובהמשך את "קהל פרושים", צעירי הירושלמים שקיבלו את מרות העדה החרדית, בראשות הרב יהושע דוד טורצ'ין. הקמת "פרושים" נועדה אף להתמודד עם סחף הצעירים הליטאים אל החסידויות הירושלמיות.

"המתמידים" התפלגו בבוא העת, בעקבות סכסוך משפחתי חמור בבית הרב מינצברג. נכדו, בכיר בקהילה אז שמאז נטש את העולם החרדי, האשים את סבו שתקף אותו מינית וקיבל את גיבוי הוריו ודודיו. קסמו של מינצברג ירד עם השנים, והוא נפטר לאחרונה כשהוא בנתק מחלק הארי של בני משפחתו.

השנה אף הורשעו כמה מראשי "מתמידים" בעבר בכך שרשמו באופן פיקטיבי ילדים למשפחות קנאיות במוסדותיהם, וקיבלו עבורם תקציב מהמדינה – עברה על החוק, אך יותר מכך שימוש באידאולוגיה הקנאית של "העדה החרדית" נגד העקרונות שעליהם שילמה מחיר כל השנים.

מבחינה אידיאולוגית היה שטמר זה שהוביל בעדינות את "העדה" מקנאות נוסח רבי יואליש לקו המרכזי בה היום. "העדה החרדית" של רבי יואליש ראתה את עצמה כמתחרה של המדינה, כמי שמציבה לה אלטרנטיבה יהודית רעיונית ואף מחכה למפלתה – בתקווה שבלי אסון "ליהודים". הגישה הקנאית האחרת, שלעיתים נשענת על אותם מקורות תורניים, מתייחסת לקיומה של מדינת ישראל כעובדה קיימת ולתפקידה של "העדה החרדית" להיות אמנם קול מחאה וזעקה על מה שהיא מחוללת – אך בעיקר לדאוג לחרדים שבחרו שלא להסתופף בצילה של המדינה. הגישה הזו מתונה יותר, והובילה את "העדה" לשתף פעולה דה פקטו עם העירייה, המשטרה, ובהמשך רשויות המס.

בשלב יותר מאוחר "העדה" אף העניקה את כשרותה לחברות ציוניות ואף כאלה ששייכות לקיבוצים, סמל הציונות החילונית. כל אחד מהצעדים של שטמר נתקל בהתנגדות עזה מצד "נטורי קרתא" – בלוי, קצנלבויגן ותלמידיהם, שאף עיינו אותו אישית. הוא הדף אותם בקלות, ובאופן שיטתי דאג שלא יגיעו לעמדות השפעה בתוך "העדה" וכך לא יערערו אותה מבפנים. בימיו היה הקו הקלאסי של "העדה" נחלתם של גורמים אופוזיציוניים שרחשו מבחוץ – כמו משה הירש, "השר לענייני יהודים" וידידו של יאסר ערפאת, והרב משה דב בֶּר בֶּק הרב משה דב בעק האמריקאי (תלמידיו מפגינים לצד ארגונים אנטי־ישראלים, ואף נפגשו עם נשיא איראן. עמדתו גורסת כי אסור להתגורר בישראל) . בתחילת העשור הקודם הם חיזקו את מעמדם בעדה החרדית בהדרגה, ועם פרוץ סכסוך הירושה בסאטמר הם חוללו מפץ קטן שהזניק אותם מחדש לעמדת השפעה – אך ערער את יציבות "העדה החרדית" באופן משמעותי.

 

הסב חגג את המדינה, הנכד מחרים

אך לפני כן, הצמיחה המפתיעה של "העדה החרדית" הגיעה בכלל מכיוון אחר: הקהילות החסידיות הירושלמיות, שהחלו צומחות לממדים ענקיים, מבית כנסת במרתף קטן בסמטאות של מאה שערים למוסדות ענק ובנייני פאר. מי שחתום על המהפכה הזו הלך לעולמו שנים רבות בטרם פרצה – ר' אהרן ראטה, רב "שומרי אמונים". ראטה היה רב צעיר בעיירה סאטמר, שריכז סביבו תלמידים צעירים. זעמו של הרב המקומי, לימים האדמו"ר מסאטמר, יצא עליו והוא הזהיר את תלמידיו להתרחק ממנו – מה שגרם לו לגלות לירושלים, ולהקים בה את קהילתו. צחוק הגורל הוא שדווקא ההרחקה הזו העניקה לימים את הכוח לניניו של רבי יואליש לחזור לעמדת השפעה בישראל.

מענפי תלמידיו של ר' אהרן – המכונים רב אהרל'ך על שם רבם – התפתחו חצרות חסידיות רבות: חצר שומרי אמונים של בנו, שממנה התפתחו כמה חצרות, והגדולות ממנה – חצר "תולדות אהרן" של תלמידו וחתנו אברהם יצחק קאהן שהפכה עם השנים להיות החצר הגדולה בעדה החרדית, ו"תולדות אברהם יצחק" שהתפלגה ממנה. לצדן פועלות קהילות ברסלב בראשות הרב יעקב מאיר שכטר, אחד הרבנים המשפיעים ביישוב הישן, "משכנות הרועים", "דושינסקיא" בראשות בנו של הגאב"ד הקודם, ועוד. החצרות הללו, שחלקן נהיו לחסידיות תוך כדי תנועה, גדלו במהירות. הדור הצעיר עבר לבית שמש ולבית"ר עילית, ושם התרחב ובנה מוסדות עצמאיים ומגוונים, כולם תחת "העדה החרדית".

הפריחה הזו הפכה את "העדה" מחדש לגורם משפיע ורלוונטי, אך הציפה את המתחים הפנימיים שרחשו מתחת לפני השטח. לכך יש להוסיף כי חצרות חסידיות נוספות שאינן שייכות לעדה החרדית ופרחו בחו"ל – בעיקר בארה"ב, באנטוורפן ובלונדון – הגדילו את העתודה הקנאית. החצרות החסידיות בחו"ל, באופן כללי, מזוהות עם הקו הקנאי, אף ששורשיהן בחסידויות "אגודת ישראל". חסידי חו"ל מחזקים את "העדה" גם כלכלית וגם אנושית – הם מתחתנים זה עם זה, לומדים זה במוסדותיו של זה ומקיימים קשר רציף, הרבה יותר מכל קהילה חרדית אחרת בארץ. כך למשל חצר טאהש, ויז'ניץ מונסי, סקווירא ופשעווארסק.

לכל המתואר התווספו שני גורמים חיצוניים: הסכסוך הליטאי הביא את אנשי "הפלג הירושלמי" לחבור טקטית לעדה החרדית ולסאטמר במאבק נגד חוק הגיוס, ובהמשך למלחמה על "החינוך הטהור", תוך שהם נהנים מכספי "שקל הטהור" – מוסד דומה לקרן ההצלה של שטמר, שנועד לסייע כלכלית למוסדות שלא נוטלים כסף מהמדינה. החיבור הוא טקטי בלבד, וקרוב יותר לפלג הסאטמרי הזאלויני. האדמו"ר האהרויני, לעומת אחיו, הדגיש את ההבדלים העקרוניים בין "הפלג הירושלמי" לקהילות "העדה", ואת העובדה שתלמידי הרב אוירבך לא נעשו לקנאים וזו רק הסיטואציה הפוליטית הנוכחית.

למרות ההבדל הזה, בסאטמר ובעדה החרדית מקבלים בחיוב את שיתוף הפעולה עם הפלג הירושלמי, ואת התרחבות הקו הלעומתי לתוך ישיבות הזרם המרכזי. הגורם החיצוני השני הוא חסידי – רבנים חסידיים רבים, אדמו"רים ומשפיעים, רואים בקו הקנאי הישן את התשובה לאתגרי המאה ה־21 ולשיח האנטי־חרדי. כך הם למשל האדמו"רים בוהוש, רחמסטריווקא, פינסק קרלין, טשערנוביל, סלאנים, חוג חתם סופר ועוד.

כולם, בצורה כזו או אחרת, היו חלק מהזרם המרכזי ובשנים האחרונות נוטות לקנאות בעיקר בכל הקשור להצבעה, לשימוש בשפה העברית או לזיהוי פומבי עם אגודת ישראל ומועצת גדולי התורה שלה. בבוהוש, לדוגמה, המעבר משמעותי: סבו של האדמו"ר הנוכחי היה חוגג את יום העצמאות בבית הכנסת הגדול בתל אביב, והנכד דורש מחסידיו שלא ליטול תקציב מהמדינה ומשתתף בכנסי "העדה החרדית". זו קנאות חדשה, ומקורה אינו ברבני "העדה החרדית". אם התהליך הזה ימשיך להבשיל הוא עלול להקיף עשרות אלפי חסידים בקהילות רבות. כאשר בוחנים את החלטת "מועצת גדולי התורה" של אגודת ישראל נגד חוק הגיוס, ואת ההקצנה שהיא עוטה לאור ההתפתחויות הללו – ניתן להבין את האיום המרכזי שמדריך את ראשיה.

 

הסכסוך סביב מתחם גולובנציץ

העדה החרדית, אם כן, קיבלה חיזוק מפתיע. אך היא עצמה, כבר בסוף עידן שטמר, נקלעה למשבר אמיתי. הגאב"ד הנוכחי, הרב יצחק טוביה וייס, הובא מאנטוורפן למלא את מקום קודמו הדומיננטי, הרב ישראל משה דושינסקיא. בואו עורר התרגשות רבה בישראל, וקבלות פנים בהשתתפות עשרות אלפי מבוגרים וילדים נערכו בירושלים, בבית שמש ובבני ברק. לתפקיד הראב"ד, השני בחשיבותו בעדה החרדית, מונה באותה שנה הרב משה שטרנבוך, שקרוב יותר לזרם המרכזי. הוא החליף את הפוסק הרב ישראל יעקב פישר. הרב וייס הובא כמועמד פשרה על ידי שטמר, ותוך התנגדות הגורמים הקנאים בעדה. הרב שטרנבוך, עוף מוזר בעדה החרדית מרגע שמונה, ראה את מינויו כעלבון. שכן השניים למדו יחד אצל הרב משה שניידר בלונדון ושטרנבוך נחשב לעילוי ובכיר ממנו. צחוק הגורל הוא שהגאב"ד חבר בסוף לקנאים שהתנגדו למינויו, למורת רוחו של שטמר.

בתחילה הכול זרם על מי מנוחות, אך עד מהרה הרעיד מתחם בנייה ברמת בית שמש את יסודות "העדה". "מתחם גולובנציץ", על שם הקבלן הבונה, לא קיבל את ההכשר של "אתרא קדישא" – ארגון עצמאי של ר' דוד שמידל הכפוף לבית הדין של "העדה" וממונה לפקח על קברי הקדמונים – ופעילי הארגון החלו להפגין נגד הבנייה במתחם, בטענה כי במקום נמצאים מערות קבורה. בניגוד להפגנות העבר בכביש 6, בטבריה או ביפו, שלא נגעו לאינטרסים של "העדה" – הפעם היו המשקיעים והרוכשים אנשי הקהילה, בעיקר אנשי "דושינסקיא". הם מצידם פנו לרב שטרנבוך, שהתיר את הבנייה ופסק שמערות הקבורה אינן קברי ישראל. הגאב"ד הרב וייס, שהתקרב כאן בארץ לחוגים הקיצוניים בעדה, צידד בשמידל. מלחמת עולם פרצה.

כיום, במבט לאחור, רואים בעדה החרדית את שורש הפילוג שנים רבות לפני ההתפרצות הזו, אך בפועל – היא זו שריכזה כל אחד מהצדדים במחנה משלו, והוציאה את התסיסה הפנימית לאור עולם. הראב"ד איים בהתפטרות מתפקידו, וזכה למחאות אלימות מצד הצעירים הקיצוניים. שמידל מצידו הידק את ההתנגדות, ושני האחים היריבים מסאטמר התייצבו משני צידי המתרס, מתדלקים את היריבות שעלולה למוטט את המבנה. יורשו של שטמר, פפנהיים – מנהל כלכלי בחסד עליון שנחשב ליו"ר הכול יכול, זוהה עם צד הראב"ד. בנו של הפעיל הוותיק יואליש קרויס, דוד, מחה נגד הראב"ד והתקבל בהמשך בבית הגאב"ד.

חתימות רבני כל אחד מהצדדים על פשקווילים שונים – כלי התקשורת הנפוץ במאה שערים – מיקמו כל אחד על מחנהו ועל דגלו. הקהילות הפורשות אף החלו לערער על בלעדיות כשרות הבד"ץ, והקימו שחיטה נפרדת ואף קו יינות אלטרנטיבי. "העדה החרדית" גילתה מהר מאוד כי ניסיון העושר והפיתוח המהיר קשה לא פחות מניסיון העוני, שבו נצרפו עשרות שנים.

 

השואפים לירושה

במשך כמה שנים קרעה המחלוקת את "העדה החרדית" ולא איפשרה לה להתנהל באופן תקין. בשנים האחרונות הושגה רגיעה, מונו חברים חדשים להנהלה והנהלת בית הדין סידרה כך שרבני כל צד לא ישבו באותם הרכבים שבהם יושבים יריביהם, אך הרגיעה הזו יחסית בלבד. המחלוקת עדיין מפעפעת, וכל רב מרכזי בעדה החרדית ממוקם באחד הקצוות. "הממלכתיים", אלו שיושבים על הגדר, מואשמים מפעם לפעם במתינות ופשרנות, בעוד רבני הצד שכנגד מואשמים בהקצנה סרת טעם. הרב המרכזי במחנה הגאב"ד הוא תלמידו הרב יהושע רוזנברגר, רב "קרית הרמ"א" בבית שמש, שנחשב לאחד הקנאים ביותר – אך בעל השפעה רבה. הוא מכהן כחבר הבד"ץ, ושמו נקשר כמי ששואף לכס הגאב"ד. בנו של האדמו"ר מסאטמר הזאלויני, רב החסידים בירושלים, שותף לרב רוזנברגר בהובלת המחנה הקנאי.

מהצד השני ניצב הראב"ד הרב שטרנבוך, שכיום נחשב לדמות שנויה במחלוקת בעדה החרדית, רב קהילת הגר"א בהר־נוף הבורגנית שבשנים האחרונות אף הקים ישיבה ליטאית המשויכת לזרם המרכזי. האדמו"רים מתולדות אהרן ודושינסקיא מצדדים במנהיגותו, בעוד האדמו"ר מתולדות אברהם יצחק, והשאר, יושבים על הגדר. הרב טורצ'ין, רב "עדת פרושים", משתדל שלא ליטול חלק במריבה, אך רבים מתלמידיו משמשים בתפקידי מפתח במחנה הגאב"ד. בשביל המצטרפים החדשים שגילו את הקנאות, המריבות הללו חסרות תוחלת.

ההבדלים הדקים בשאלות הקנאות בין הזרמים לא משמעותיים לאלו שמחפשים בסך הכול מפלט מפני "האיומים" שבחוץ. רבנים משפיעים כמו הרב סנדר ארלנגר מבני ברק או המשפיע הרב גמליאל רבינוביץ' מירושלים, אנשי "העדה" מזה שנים, ניסו בעבר לדלג מעל משוכת המחלוקת הזו, אך מכיוון שמי שמתדלק אותה נמצא מעבר לים, וכל עוד האחים מסאטמר שוטמים זה את זה, דינה של המריבה להמשיך ולהתקיים.

המבחן הגדול אפוא יהיה אחרי עידן הנהגתו של הגאב"ד הרב וייס, בן ה־92. הרב וייס ממעט להופיע בבית הדין, וכמעט לא יוצא את ביתו. ביום שימנו לו יורש, יבוא לידי ביטוי הכוח שצבר כל אחד מהמחנות – המתון והלעומתי. בעבר פתרו בעדה משברים שכאלה במינוי דמות מבחוץ, אך לא בטוח שכעת זה יצליח – ולא בטוח שיש כזו בנמצא. במקרה כזה העדה החרדית עלולה למצוא את עצמה במשבר ניהול ואולי לעמוד בפני פיצול. דווקא בימים שבהם זוכות העמדות הקנאיות לעדנה בזרם המרכזי – אין מי שיקלוט ויעדכן מחדש את דרכה והתנהלותה של העדה.