פרשת שמיני: שבירתה היא חיזוקה

הפרקים הפותחים את פרשת שמיני מפליגים בשבחו של הסדר התקין בעבודת המשכן. חשיבותו של הסדר התקין מודגמת על ידי הדגשה חוזרת של צו ה' העומד ביסוד פעולות היום השמיני (ט, ה־ז, י, כא). בניגוד לשבעת הימים הקודמים, ביום השמיני הצו עומד ביסוד פעולות הכהנים התואמות את החוקים שהוצגו בראשית הספר. למעשה הכהנים שבים למקום שיועד להם מלכתחילה בתהליך ההקרבה; פעולות שעשה משה בימים הקודמים נעשות עתה שוב בידי אהרן ובניו הכהנים. כפי שמבהיר משה, עמידה בכללי ההקרבה היא שתאפשר את השראת השכינה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'" (ט, ו). ההשראה בפועל, המתוארת בפסוקים כג־כד, היא אישור לכך שהכול נעשה כפי הנדרש.

סכנת הפרת הסדר

מות נדב ואביהוא, הפותח את פרק י, משקף אף הוא את חשיבות השמירה על סדרי המשכן וחוקיו, אך באמצעות הדגמת ההשלכה של הפרתם. הפסוקים מדגישים שנדב ואביהוא פעלו שלא כפי שצוו ומשום כך מתו: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (י, א). השורש צו"י שהוזכר פעמים רבות בפרקים הקודמים כהדגשה של חשיבות ביצוע הצו הא־לוהי מסמל כעת את הפרתו ואת השלכותיה.

למרות ההבדל התוכני, תיאור מותם של נדב ואביהוא דומה בניסוחו לתיאור השראת השכינה לאחר ביצוע מטלות היום השמיני:

ניסוח זה מציב את בני אהרן במעמד הקרבנות ובכך מדגים את

השינוי מן הסדר המקובל, שהתבטא במעשי הבנים. הדמיון הלשוני בין ט, כד ו־י, ב אף מדגים את הקו הדק העובר בין מילוי החוק והפרתו, ואת התוצאה של סטייה מן המצוּוה. אם הורדת האש בתום קרבנות היום השמיני סימלה את קבלת הפעולות שנעשו על פי הצו ואת הקשר הקרוב שנוצר בין העם והא־ל, הרי שהורדתה לאחר מעשה נדב ואביהוא מסמלת את דחיית מעשיהם שנעשו למרות שלא ציווה אותם ואת סמכותו התקיפה של הא־ל על העם.

תגובתו של אהרן למות בניו מוצגת מיד בפסוק ג, והיא משקפת קבלה של הסדר. אהרן אינו מערער על ההחלטה להמית את בניו ואף לא משנה מסדר יומו בתפקידו בשל האסון שפקד אותו.

חשיבותו של הסדר המקובל מונצחת גם בדרישה התוכפת למות נדב ואביהוא ונאמרת ישירות לאהרן: בפסוקים ט־יא בפרק י נדרשים הכהנים להקפיד על הבדלה בין תחומי החיים השונים ולהתאים את התנהגותם אליהם: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר". מתפקיד הכהנים להנחיל את ההבדלה הזו גם בעם, "וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה". פירוט המאכלות האסורים בפרק יא יכול להתבאר כחלק מכך.

 

חריגה כחלק מהמערכת

למרות הדגש החורז את פרטי מאורעות היום השמיני, משה מגלה שהכהנים שרפו את כל שעיר החטאת על המזבח ולא אכלו את החלק המיועד להם כחוק (י, טז). השינוי שחוללו הכהנים, שינוי שאינו תואם את הפעולות המקדימות שנעשו בדם החטאת (ו, כג; י, יח), לא רק מהווה חריגה מהחוק אלא אף פוגע בהשלמת תהליך ההקרבה: "מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲון הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'" (יז).

חומרת המעשה של הכהנים משתקפת מתגובת משה: "וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר" (טז). ההופעה הקודמת של השורש קצ"פ בפסוק ו', גם אם אינה זהה במובנה, מעצימה את המשמעות של מעשה הכהנים ואת החשש מהשלכותיו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף".

אהרן מנמק את החריגה בטענה שהכהנים ניסו להגיע לתוצאה הטובה והמדויקת ביותר, בנסיבות המיוחדות שנוצרו: "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'" (יט). אף שבמעשיהם פגעו הכהנים במסגרת החוקית, הנימוק של אהרן לקוח מתוכה ונשען על חשיבה התואמת את עולם המשכן והריטואלים הנעשים בו. בכך אהרן מציג את מעשה הכהנים לא כשבירה של מערכת החוקים אלא דווקא כחיזוקה. באופן מפתיע, פסוק כ' מלמד שטיעונו של אהרן התקבל. מול שאלתו של אהרן: "הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'", עומדת הקביעה: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו".

הדיון בין משה ואהרן, על רקע מאפייני היום השמיני, הוא דוגמה טובה למקרים נוספים במקרא שבהם צו א־לוהי מפורש משתנה בעקבות תגובה אנושית. שינויים כאלה לא מוצגים כשינויים אקראיים או פתאומיים; תמיד מוצג לצדם טיעון המעגן אותם. לעתים הטיעון הוא רציונלי, כדוגמת זה שניסח אהרן. לעיתים מדובר בטיעון רגשי (ראו עמוס ז, ב). שינויים בצו הא־ל הנובעים מבקשה אנושית לא פוגמים בסמכותו של הא־ל ואינם מערערים את מערכת היחסים היסודית שבמסגרתה עובדים ישראל את ה' במשכן. הפך הדבר, הם מקנים מקום לכל אחד מן הצדדים, מדגישים את כוחו הסמכותי של הא־ל ומעצימים אותו, ובצד זאת הם מאפשרים לאדם להיות חלק ממערכת היחסים וממעצביה.