ספרו של ד"ר יונתן פיינטוך – רב בישראל, חוקר ספרות חז"ל ומרצה באוניברסיטת בר־אילן ובמכללת הרצוג – מצטרף אל שורה הולכת וגדלה של מחקרים, בעברית ובלעז, שעניינם במחקר ספרותי־רעיוני של סיפורי חכמים, המשוקעים במשנה, בתוספתא, בשני התלמודים ובמדרשי האגדה הקדומים והמאוחרים.
דורות רבים הפכו ושבו והפכו בסיפורים אלו, אך עניינם העיקרי לא היה בתכונותיהם הספרותיות אלא במסר שהם מעלים או בהצבעה על יסודות ביוגרפיים של הדמויות שהסיפורים עוסקים בהן. העיסוק הממוקד בסיפורים אלו כיצירות ספרות, כסיפורים קצרים הראויים לדיון בכלים התואמים כל יצירה ספרותית באשר היא, הוא חדש יחסית, וחוגג בימים אלו כמעט את שנתו הארבעים.
ראשיתו, לטעמי, בשני חיבורים שראו אור במקביל: "עיונים בעולמו הרוחני של סיפור האגדה" מאת איש האוניברסיטה העברית, פרופ' יונה פרנקל (הקיבוץ המאוחד, תשמ"א) ו"שמונה סיפורי אהבה מן התלמוד והמדרש" (ספריית פועלים, 1981) מאת דוד צימרמן, מורה וחוקר צנוע בתנועה הקיבוצית (תשמ"א ו־1981 הם כמובן היינו הך, ומעניין לשים לב לאכסניות שבהן ראו הספרים אור, ודי לחכימא). פרנקל וצימרמן פרסמו במקביל ניתוחי סיפורים, עשרות כאן ושמונה כאן, שחלק מהם מצויים בשני הספרים, כגון שני סיפורים שכבר הפכו לנכסי צאן ברזל של מחקר סיפורי חכמים: רבי עקיבא ובתו של כלבא בר שבוע (כהופעתו במסכתות כתובות ונדרים), וסיפור מותו הטראגי של רב רחומי שלא שב לביתו ביום הכיפורים (אף הוא ממסכת כתובות).
שני ספרים אלו היו הסנונית שבישרה גל אדיר של פרסומים, בספרים ובמאמרים, כאמור לעיל, שהציעו קריאות חדשות, לעיתים מפתיעות ומגוונות, לסיפוריהם של חכמים. במסגרת זו קנו להם כמה סיפורים מעמד של מעין "מחלקה ראשונה", ואתה שב ונתקל בדיונים בהם עד שכמעט ניתן לכתוב עבודות דוקטור רק על תולדות פרשנותם. כל פרסום חדש המציע דיון גם בסיפורים שטרם זכו לעיסוק רב שכזה ראוי לשבח מיוחד, והדברים יפים גם באשר לספרו של פיינטוך, העוסק בתריסר מסיפורי חכמים, שמרביתם טרם זכו – ככל שידיעתי מגעת – לטיפול מלא, מעמיק ומקיף כפי שהוא מוצע בספר שלפנינו.
מיועד לכל לומד
אך עיקר הספר איננו רק בהרחבת יריעת הסיפורים הראויים למחקר של ממש, ולא רק כמבוא המצביע על דרכי העיסוק בסיפורי חכמים בכלל. ראויה לציון מיוחד מגמתו לעסוק בשאלת הזיקה שבין סיפור האגדה להלכה בתלמוד הבבלי, תוך התמקדות בשאלת ההקשרים שבהם משוקע הסיפור, ומה שלא פחות חשוב – בשאלת התרומה ההדדית שתורמים הסיפור וההלכה זה לזה.
עוד יש לומר לשבחו של הספר שהוא כתוב בלשון בהירה, בלא היגררות אחרי ז'רגון מחקרי המעמעם את הדברים, כאשר מגמתו המוצהרת היא להביא את הדברים אל "לומדי התורה", אל "לומדי ולומדות הגמרא באשר הם" (עמודים טו־טז), כלומר אל קהל שכבר גילה עניין במסורת הסיפורית התלמודית וזקוק למבוא (הכולל הדגמות) לעיסוק ראוי בדברים. על כן נמנע המחבר מהערות שוליים מכבידות, והריהו עוסק בסיפורים בתרגום לעברית. עם זאת תשתית הדברים היא מחקרית מובהקת, במה שנוגע לבדיקת הנוסח, השפה והריאליה המשתקפת בסיפורים.
בין הסיפורים הזוכים לטיפול מלא בספר נזכיר את המעשה בהורדוס ובבא בן בוטא שסופו בבניית המקדש (בבא בתרא ג ע"ב – ד ע"א), את סיפור רב אסי שברח לארץ ישראל בשל התנהגותה של אמו (קידושין לא ע"ב), את המעשה ברב דימי ורב אדא בר אבא שמנע ממנו למכור את סחורתו (בבא בתרא כב ע"א) ואת סיפור רב בנאה המבקר במערת הקבורה של אברהם אבינו (בבא בתרא נח ע"א־ע"ב).
בצידם נדונים גם סיפורים אחרים, מוכרים יותר. כספר האמור לשמש גם כמבוא כללי לעיסוק בסיפורי חכמים, מבקש כל אחד מן הפרקים להתמקד בנקודה אחרת: אופיו הספרותי של הסיפור ושאלת ההיסטוריות שלו, ההקשר ההלכתי שבו הוא משובץ, אפשרויות הפירוש השונות של הסיפור ועוד, אך התמקדות זו אינה מונעת עיסוק מקביל בסיפורים אחרים הקרובים בדרך זו או אחרת לסיפור הנדון.
וכיוון שבלא הדגמה אי אפשר, אתמקד בדיונו של פיינטוך בסיפור יוסף בן יועזר ובנו (בבא בתרא קלג ע"ב). לפי המסופר ביקש האב למנוע מבנו, שלא נהג כשורה, ליהנות לאחר מותו מרכושו, ולכן הקדיש עוד בחייו את כספו למקדש. הבן נשא אישה, וכשילדה קנה לה כתשורה דג ומצא בו מרגלית (אין צריך לומר שכאן עוסק פיינטוך בהרחבה בסיפור יוסף מוקיר שבת ובזיקתו לסיפורנו). בסופו של דבר הובאה המרגלית, על פי הצעתה הנבונה של האישה, אל גזברי המקדש והם העריכוה בסכום הגדול פי שלושה־עשר מן הסכום שהקדיש האב. אוצר המקדש לא יכול היה לממן סכום כה גדול, והבן הסכים להותיר בידיהם את המרגלית ועוד שישה חלקים מערכה ולהסתפק בשבעה בלבד. וסיום הדברים בהצעת מסקנה כפולה: "עמדו וכתבו: יוסף בן יועזר הכניס אחת, ובנו הכניס שש. ויש אומרים יוסף בן יועזר הכניס אחת ובנו הוציא (=לקח מאוצר המקדש) שבע".
ירושה חומרית ורוחנית
פיינטוך מציע תחילה תרגום לעברית, פירוש וניתוח מלא לסיפור: מבנהו, הנפשות הפועלות (תוך מתן תשומת לב גם לאישה הנראית לכאורה כדמות שולית), זיקתו אל סיפורים אחרים, שאלת היתכנותו ההיסטורית והנושאים העיקריים שהסיפור עשוי לעורר כשהוא נדון לעצמו: יחסי הורים ובנים, בעלים ונשותיהם, היחס לממון ולהורשתו. נקודה אחרונה זו מורחבת בדיון לאור שיבוצו של הסיפור בסוגיה התלמודית הבנויה על המשנה: "הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו – מה שעשה עשוי, אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם לא היו בניו נוהגים כשורה – זכור לטוב".
מה בא סיפורנו ללמד? מדברי הסיום ("עמדו וכתבו") עולות שתי תפיסות מנוגדות: לפי הראשונה לא טוב עשה יוסף בן יועזר, שהרי הסתבר שבנו היה צדיק אף יותר ממנו, גם אם בנקודת זמן אחרת הוא לא נהג כשורה; ואילו לפי התפיסה השנייה צדק האב, שהרי הבן יכול היה להקדיש את המרגלית כולה למקדש ולא לקחת לעצמו חלק נכבד מערכה. ואם נותרנו עם תשובה מעומעמת לגבי השאלה מה ביקש משבץ הסיפור לומר, הרי שהמשך הסוגיה – היינו ההקשר ההולך ומתרחב שלה – מציע תשובה ברורה ומורכבת יותר.
בהמשך לסיפורנו, ואחרי דיון קצר של חכמים, מובא סיפור אחר, הסיפור ביונתן בן עוזיאל שהצליח, למרות התנגדותו של שמאי הזקן, להחזיר לבנים חלק מירושה שאביהם ביקש שלא להעניק להם, אף שהבנים המשיכו לנהוג שלא כשורה (הדיון בסיפור זה נעשה גם תוך השוואתו לסיפור דומה בירושלמי והצבעה על ההבדלים הגדולים שביניהם).
מתברר אפוא שהסוגיה הולכת ומביעה את מורת רוחה מדברי רבן שמעון בן גמליאל, אך התמונה מתהפכת בהמשך הדברים, כאשר מובאת שם – לאחר סיפור קצר אחר שפיינטוך איננו עוסק בו – הברייתא העוסקת בתלמידיו של הלל ובגדולתו של יונתן בן עוזיאל. לכאורה מובאת ברייתא זו רק אגב גררא, בשל הזכרת יונתן בן עוזיאל בסיפור הנזכר לעיל, אך פיינטוך מצביע על כך שבברייתא מצוטט הפסוק "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא" (משלי ח, כא), פסוק המזכיר בנשימה אחת גם אוצרות וגם הנחלה, אף שהפעם מדובר בהנחלה רוחנית, הנחלת התורה.
הברייתא מעניקה משמעות נוספת וחדשה לסוגיה כולה: אכן, לא ראוי למנוע ירושה מבנים – גם אם אינם נוהגים כשורה – אך דבר זה נכון רק לגבי ירושה שבנכסים, בעוד שבירושה רוחנית צריך היורש־הבן להיות ראוי לה. הדיאלוג שבין הברייתא החותמת את הסוגיה לשני הסיפורים שבראשה מחדד את המסר המורכב של הסוגיה כולה, ובודק את גבולותיה של המחלוקת שבמשנה. שאלת ההקשר הקצר, בין שני הסיפורים הנזכרים, והרחב מעט יותר – ביניהם ובין הברייתא, ושוב בין כל אלה לבין המשנה – ואם תרצו גם ביניהם לבין סיפורים אחרים בתלמוד הבבלי הראויים להידון יחד עמהם – הדיון בשאלה זו, לטעמי, מצדיק יפה את שם הספר.
כאדוות על המים
באחת משנות הוראתי בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, כשלמדנו אחת מפרשותיו של מדרש ויקרא רבה, חילקתי את תלמידי הסמינר שלי לשלוש קבוצות.
הקבוצה הראשונה למדה סיפור קצר המופיע בפרשה כשלעצמו: נוסחו, מבנהו, אמצעים ספרותיים המשמשים בו (כגון משחקי מילים או מטפורות) ותכניו, ובאמצעות כל אלה ביקשה להגיע אל מגמתו של הסיפור.
הקבוצה השנייה קיבלה את הסיפור כשהוא משוקע בהקשרו הקצר, רוצה לומר בין שני קטעי המדרש, זה שלפניו וזה שלאחריו, והנה התברר כי קבוצת תלמידים זו הצביעה על מגמה אפשרית אחרת של הסיפור, הצבועה בצבעי ההקשרים המידיים שלו.
הקבוצה השלישית, שטרחה אמנם יותר, קראה את הסיפור בהקשר רחב יותר, בתוך הפרשה השלמה, המקיפה כמה וכמה עמודים של טקסט, והנה לא הופתענו לגלות כי כאן הוצע לסיפור הסבר אחר ויוחס לו תפקיד שונה ממה שייחסו לו שתי הקבוצות האחרות.
בשלב זה חסתי על תלמידיי ולא ביקשתי מתנדבים שיקראו את הסיפור על רקע ההקשר המקסימלי שניתן להציע לו – מדרש ויקרא רבה כולו. אף שלמען האמת, מי יודע אם צריך הייתי לעצור כאן ואולי אפשר לחפש לסיפור הקשר רחב עוד יותר כגון כלל מדרשי ארץ ישראל של המאה החמישית?
בקצרה: ההקשר ההולך ומתרחב של הסיפור מקנה לו עוד ועוד משמעויות ומציע לו עוד ועוד פרשנויות, כאדוות הגלים המתפשטים על פני המים. והדברים נכונים לכל סיפור שהוא משוקע ביצירה רחבה יותר, בין אם המקרא, בין אם ספר הזוהר ובין אם התלמוד הבבלי, כפי שפיינטוך שב ומראה בבהירות.
המחבר מודה בצניעות כי "הגישה המודגמת בספר זה איננה בגדר חידוש מוחלט כיום" (עמוד יד), אך למרות זאת ימצא הקורא בספר מבוא נאה לנושא הסיפור בספרות חז"ל ובצידו קריאות רעננות ומקיפות בכמה סיפורים, קריאות המוסיפות נדבך מוצק ומרתק לארמון המופלא שנבנה בעולם המחקר הספרותי המודרני על יצירותיהם העתיקות של חז"ל.
פנים אל פנים
שזירת ההלכה והאגדה בתלמוד הבבלי
יונתן פיינטוך
מגיד, 2018, 253 עמ'
פרופ' אביגדור שנאן הוא פרופסור (אמריטוס) לספרות, האוניברסיטה העברית. ראש תוכנית לתואר שני במכללת חמדת הדרום ויועץ אקדמי לתוכנית לתואר שני באגדה במכללת אפרתה.
האיור באדיבות רוני דרור ארט Art Dror
