גם בערבים האחרונים לחייה, מבעד לכאב הפיזי ולנפיחות שהביאה המחלה, היו שם החכמה הבוגרת והיצירתיות המנחמת שאפיינו אותה. דסי רבינוביץ', רק בת 19, סיפרה באותם ימים לבני משפחתה שישבו אז לצדה כמה סיפורים. אחד מהם היה על אודות אבא ובן שעומדים על חוף הים ומסתכלים על אונייה שמתרחקת לעבר האופק. "ואז, הבן מתחיל לבכות", משחזרת ממרחק מתורגל של 22 שנה ברוריה רבינוביץ', אמה של דסי. "'למה אתה בוכה בני', שואל אותו האב. 'אני בוכה כי האונייה בטח טבעה ואנשים מתו. לא רואים אותה'. והאבא משיב לו, 'לא בני. האונייה לא טבעה. אנשים לא מתו. אנחנו לא רואים אותה כי היא עברה את קו האופק, אבל היא עדיין נמצאת. עדיין קיימת'. הרגשתי שהיא מעבירה לנו מסר. שגם אם לא רואים אותה, היא איתנו", אומרת האם.
"ועוד סיפור. על אבא וילד שעומדים ליד הים. בא גל גדול ולוקח את הילד. האב בוכה ומבקש מא־לוהים שיחזיר את הילד. ואז בא עוד גל ומחזיר אותו, והאבא ממשיך לבכות. 'ה', למה לא החזרת גם את הכובע שלו'. והיא אמרה לי, אני לא מבינה. למה אנשים לא שמחים על מה שיש להם, על העיקר. אמא תבטיחי לי שאת אף פעם לא תחפשי מה שחסר. תמיד תשמחי במה שיש".
צריך עזרה כדי לגשת
דסי רבינוביץ' היא ככל הנראה חולת הסרטן שהשאירה את החותם המשמעותי ביותר על החברה הישראלית. מעבר למאבקה בממסד הרפואי שקיבע מאז את זכותו של החולה לקבל חוות דעת שנייה, היא הותירה אחריה "עיגולים של שמחה" – השקפת חיים אופטימית, מעשית ומלאה הומור, שעזרה לה ולסביבתה להתמודד עם המחלה. בעקבותיה כתב מיכה שטרית את השיר "שמחות קטנות". "בכל פעם שאני שומע אותו, זה פשוט מחיה אותי", אומר בסלון הבית באפרת פיני, האב. מסביב על הקירות תלויות תמונות גדולות של הבת היפה שאיננה, אך הווייתה מאוד נוכחת. מאז נפטרה דסי, עוסקים הוריה, פיני וברוריה, בהנצחת זכרה ובסיוע למשפחות אחרות שחוו אובדן, ובמיוחד שכול של ילדים.
לקראת שבת פרשת שמיני, הם החליטו על מיזם חדש. במסגרתו תוקדש תשומת לב קהילתית לשכול האזרחי. אותו שכול שלא נובע ממלחמות או טרור. הפרשה שבה שוכל אהרן הכהן את שני בניו שאש אוכלתם נדמתה להם מתאימה במיוחד לעניין. פיני: "השבת הזו, היא חלק מ־22 שנה שבהן לקחנו על עצמנו ללוות משפחות שילדים בהן נפטרו. אנחנו מהווים כתובת. ברוריה היא כתובת לשיחות לילה מאימהות. אנחנו כתובת לסיוע בהפניה לעזרה מכל סוג. לפני כארבעה חודשים, הרעיון לשבת כזו עלה אצל הבן הצעיר שלנו, אלישב". דפי מקורות ללימוד קהילתי – וידום אהרון
כמה ילדים יש לכם?
"חמישה. ארבעה כאן ואחת בשמיים".
אוי, בעצם זו שאלה שלא שואלים הורים שכולים.
"כשאני מגיע למשפחות שכולות, אני שואל את האם כמה ילדה, את האב כמה הוליד. ומאותו רגע, אנחנו באותו ראש. כמה ילדים יש, זה באמת שאלה שפחות אוהבים", אומר פיני. ברוריה: "האמת, יכול להיות שהייתי צריכה לומר שישה, כי הלידה הראשונה שלי הייתה לידה שקטה. זה אמנם לא ילד שנקשרתי אליו. אבל ילדתי שישה ילדים. וגם זה משאיר את רישומו. אחרי שחזרתי אז הביתה בידיים ריקות, אנשים לא באו לבקר אותי. התקשרתי לחברה ואמרתי לה, 'ילַדתי, למה את לא באה לבקר?'. היא אמרה שהיא רוצה לבוא, אבל לא יודעת מה להגיד. אז למדתי לראשונה שאנשים צריכים עזרה כדי לגשת. חלק ממה שאנחנו עושים בשבת הזו ובכלל הוא מתן כלים לאנשים שחיים לצדם של הורים שכולים. לדעת מה לומר. מה לעשות. מה לא לומר. אספנו מקורות מאוד יפים. יש שם משפטים שמנחים במדויק".
פיני: "בפרשה כתוב לא רק 'וידום אהרן', אלא גם 'ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה". זו השתתפות של הקהילה באבל".
ברוריה: "למשל, אנשים תמיד חוששים שאולי הם יכאיבו אם יעלו את הנושא. ובמסכת מועד קטן, חכמים מסבירים ממש במדויק. 'המוצא את חברו אבל בתוך י"ב חודש – מדבר עמו תנחומין ואינו שואל בשלומו. לאחר י"ב חודש – שואל בשלומו ואינו מדבר עמו תנחומין, אבל מדבר עמו מהצד'. כלומר, לכל דבר יש זמן. שנה ראשונה היא שנה של ניחומים. אחר כך צריך לעזור לאבלים לחזור לעולם".
צוות לתשומת לב
יחד עם בנו אלישב, והחתן, הרב סיני לוי, חשב פיני על ניסיון ראשוני שיכלול מספר מצומצם של בתי כנסת. הבן והחתן הם שאספו את המקורות וכתבו את החומרים, ואלה נשלחו כדפי מקורות לכל הקהילות החפצות לקחת חלק. "התחלתי לגלגל את הרעיון, ובינתיים, למרות שיש הרבה שבתות שעוסקות בהרבה נושאים, כבר עשרות קהילות נרשמו. אז פתחנו את זה לכולם. מי שחשש קצת משבת שמדברת על שכול, אמרנו לו שאפשר לדבר על ערבות הדדית".
השאיפה היא שהשבת תכלול שיחה של הרב המקומי, לימוד משותף, וכל מחווה הדדית אחרת שמתאימה לקהילה.
פיני: "החלום שלי הוא שבקהילות תהיה מודעות לשכול, ולחיים של אותה משפחה גם אחרי השבעה. שהמשפחות ידעו שהן לא לבד בסיפור הזה. מדובר בשבת להגברת מודעות. קהילה מודעת היא קהילה תומכת. אין כוונתנו ליצור יום זיכרון נוסף, אלא מרחב תמיכה שנזקק מאוד להורים ולאחים. דיברתי על זה גם ברדיו, ואז יצר איתי קשר אבא שאמר שאולי כדאי להנגיש את המיזם הזה גם לאנשים שאינם מבאי בית הכנסת. אני רוצה שאנשים ידעו שיש הורים שכולים אזרחיים, והם לא שקופים. בקהילה שסובבת סביב בית כנסת, הרב הוא חלק מהמערך הקהילתי, אבל לא צריך את הכול להפיל עליו. אני מציע למשל שאם יש פנסיונרים, אנשים רגישים, הם יכולים להיות כמו צוות צח"י ביישובים שמיועד לטפל בענייני ביטחון. רק שהם יהיו צוות לתשומת לב".
אגב, אתם דווקא כן קיבלתם חיבוק קהילתי.
ברוריה: "נכון. היוזמה שלנו לשבת כזו, שבה מעוררים את הקהילה לאמפתיה למשפחות שכולות שחיות בתוכה, נובעת מצורך של משפחות שאנחנו נמצאים בקשר איתן ומרגישים שאצלן זה חסר. אנחנו אכן קיבלנו חיבוק, כי דסי הייתה כל כך מיוחדת. אנשים נמשכו אל האור שהיה בה. אבל גם לנו, היו מי שאמרו בדיעבד 'אתם לא הייתם צריכים עזרה, אתם משפחה חזקה'. זו אמירה מגוחכת בעיניי. כי תמיד צריך לגשת, לשאול, לראות אם צריך משהו. לא להחליט מראש שמישהו מסתדר בעצמו".
כדי שהקהילה תוכל להיכנס, המשפחה האבלה גם צריכה לתת פתח. כאן בבית יש המון פתיחות וקבלה. השאלה היא אם כל משפחה מסוגלת להיפתח כך.
ברוריה: "גם איתנו, שאפשר לדבר, לפעמים אנשים מתחילים לומר משהו, ואומרים 'סליחה שהזכרתי'. ואין מה להתנצל. אנחנו חיים את זה. זוכרים גם כך. העברתי במשך השנים כבר יותר מאלף הרצאות, שיחות על דסי. שואלים אותי הרבה פעמים אם לא קשה לי לדבר עליה, ואני אומרת שלא, כי אני מרגישה שכשאני מדברת עליה אני מחיה אותה. אהרן ובניו הנותרים מצווים להמשיך ולשרת בקודש. זה אומר שצריך להמשיך בחיים. צריך לתת לאנשים מפתח להמשיך, לכל אחד יש את המפתח שמתאים לו. צריך אמפתיה וקשר לזולת, לראות מתי מה שאתה אומר מתקבל, ומתי פחות מתאים".
החלטה להמשיך לצמוח
פיני עובד בשנים האחרונות בעמותת "משפחה אחת", המסייעת לנפגעי טרור. ברוריה שיצאה לפני שלוש שנים לגמלאות ממשרד החינוך מלמדת עברית את העולים החדשים במועדון הקשישים המקומי באפרת. "ויש לי גם גמ"ח של שמלות כלה. יותר מ־300 שמלות. באות אליי כלות מכל הארץ. וכשכלה מגיעה, זה אף פעם לא רק שמלה. לכל אחת יש סיפור. אני משוחחת איתן, מקשיבה, מנסה לסייע כדי שהתקופה הלחוצה הזו לפני החתונה תעבור להן כמה שיותר כחוויה נעימה. חוץ מזה, יש לנו נכדים, ואפילו כבר נין אחד מנכדה שהתחתנה. אז ככה שברוך השם היום שלנו מלא".
חוויה של שכול באמצע החיים מכווננת אותך בעשייה היומיומית?
"ברור. זה נותן תמונה מאוד מהודקת של מה חשוב ומה שולי. במה להשקיע כוחות ומה מיותר. אבל צריך לקבל את ההחלטה להמשיך לצמוח. הקב"ה נתן לנו מתנה ושמה שכחה. לא ששוכחים את המת, אבל החיים חזקים יותר. אתה לא כל הזמן באבל".
פיני: "עד לפני 16 שנים הייתי איש עסקים. מאז שדסי נפטרה, למדנו להקשיב לאנשים. בעסקים לא מקשיבים. אז לאחר תקופה קיבלתי החלטה לסגור את העסק, ולהתמקד בזה. כשאני מגיע למשפחה שכולה או נפגעת טרור, אני אומר שאני לא עובד סוציאלי ולא פסיכולוג, לא מקובל ולא מחלק קמעות. אבל אני יודע להקשיב. הגעתי, למשל, באחת הפעמים לבית החולים סורוקה, שם שכב קצין שנפצע בעזה. זה היה מקרה מפורסם בעיתונות וכולם התרכזו בפצוע. היו מלא אנשים. עמדה בצד אמא שלו עם מטפחת. אני כבר מזהה את המטפחות האלו. ניגשתי אליה ושאלתי – איפה את מטופלת. את צריכה משהו בנוגע לזה. איך את מרגישה. היא שאלה איך אני יודע שהיא חולה. אם מסתכלים, ומקשיבים, רואים מי צריך עזרה".
ברוריה: "יש מקור מאוד יפה, מאלו שנאספו לשבת, שעוסק בדרך השונה של כל אחד לבטא את האבל. סיפור ממסכת שבת על רבי חנינא שמתה בתו ולא בכה. אשתו שאלה אותו: 'תרנגולת הוצאת מביתך', שאינך בוכה? והוא ענה לה: 'שניים – שכול ועיוורון?'. כלומר, לא די בשכול שיש להוסיף עליו עיוורון מרוב בכי?
"אז נכון שיש דרגות פתיחות שונות, וצריך להיות קשובים למקום של האדם. אבל תמיד טוב להתעניין. כי לכל אחד יש צורך שעוד אנשים יזכרו את המת שלו. אמירה למשל שכולם מתעצבנים ממנה היא 'תהיו חזקים'. את זה אפשר להוציא לגמרי מהלקסיקון. ורואים, כמו אצל רבי חנינא, הרבה זוגות שההתמודדות ביניהם שונה. אחד מדבר, השני שותק. אצלנו, הוא מתעסק עם שכול, אני עם שמחות".
כבר השתמחת היום?
"בערך שבועיים לפני שהיא נפטרה, אחותה הגדולה, מירי, סיפרה לה שהיא בהיריון. דסי אמרה לה שיותר חשוב לקרוא לילד לא בשם של אדם שנפטר, אלא במהות שלו. שאלה את מירי איך היא מגדירה את עצמה במילה אחת. מירי השיבה שהיא לא יודעת. דסי אמרה שלגבי עצמה קל לה להגדיר במילה. היא 'שיר', או 'אור'. ומירי אכן קראה לבתה הבכורה שיר, ולשנייה אוריה. זו צוואה כזו. אין לנו דסי, אבל כולם מזכירים אותה. היא כל הזמן לידי. אני ממש מרגישה אותה".
העובדה שאתם ההורים של דסי שכולם זוכרים ומכירים עוזרת בהתמודדות?
פיני: "זה פותח המון דלתות".
ובנשמה?
"זה מאוד עוזר".
פיני: "בגיל 15 היא כבר כתבה עבודה אצל פרופ' אריה אלדד על כוויות זרחן. קיבלה על זה מלגה. היא הייתה יכולה להיות המון דברים, וכל דבר עשתה עם כל הלב. היא הלכה, למשל, להתנדב בגבעת המטוס, עם העולים מאתיופיה שהגיעו בזמנו – וכאבה מאוד שהצפיפות שם קשה והמכולת יקרה. אז היא כתבה מכתב לשר הקליטה שבו התרעמה על היוקר במכולת".
ברוריה: "היא עבדה בלשמח אנשים. הנה, למשל, רשימה של דברים שכתבה לעצמה, כדי להיזכר ברגעים קשים מה משפר לה את מצב הרוח. 'לשחק שש בש ולנצח', 'לאכול ענבים קרים בים', וגם 'לבכות ולהרגיש קרובה לאלוהים'.
"היא הייתה שואלת אנשים – 'כבר השתמחת היום?', כלומר, מה עשית היום כדי לשמח את עצמך ואחרים. היו לה פתקי תודה כאלה שנתנה למבקרים שבאו אליה, וכל מיני רעיונות איך לשמח את החולים האחרים במחלקה. היא הייתה מדברת איתם ומעלה חיוך, ומסיחה את דעתם. והסחת דעת זה דבר חשוב מאוד עבור מי שסובל. זו לא בריחה מהמציאות, זה להצליח להיות גם בדברים שהם לא המחלה, לא לשקוע בכאב".
להורדת דפי מידע לחצו:
חוברת מידע למשפחה השכולה
דפי מקורות ללימוד קהילתי – וידום אהרון
פיני רבינוביץ: pini1951@gmail.com
