פרידה מזקן רבני מרוקו הרב יהושע מאמאן

בליל שבת כ"ו בטבת התשע"ח השיב סבי, הרב יהושע מאמאן, את נשמתו לבוראה, ודומה כי עם הסתלקותו לגנזי מרומים, בשלהי שנת המאה לחייו, נלקחה מאיתנו אחת מן המיוחדות והנהדרות שבדמויות התורניות שלהן זכה דורנו.

הרב מאמאן, שבשל למעלה משבעים שנות פעילות ענפה בתפקידים הבכירים ביותר בעולם הרבנות והדיינות, כמו גם בשל כתביו ההלכתיים הרבים, זכה להוקרה והערכה רבה בקרב ציבור תלמידי החכמים והפוסקים על כל גווניו – ותעיד על כך השתתפות כל החוגים בהלווייתו – התקבע בתודעה הציבורית הישראלית דווקא בתואר "זקן רבני מרוקו". ייתכן שהיו אלו הגלימה והמצנפת שנהגו דייני מרוקו ללבוש ולחבוש ושעליהן הקפיד עד יומו האחרון שהקנו לו את התואר, וייתכן שהיה בכך משהו עמוק הרבה יותר, סוג של הנהגה שהתפתח בין עריה והריה של מרוקו וציבור שלם התרפק עליו בערגה ובאהבה.

שילובים רבים ומיוחדים התקיימו ברב מאמאן: גדלות בתורה יחד עם ענווה ומוכנות להיות לאחיעזר ואחיסמך לכל נזקק ודל, מיזוג של תקיפות עם יכולת הכלה של ציבורים רבים שלא תמיד מקפידים על כל מה שהוא היה רוצה שיקפידו, ומעל הכול יכולת נדירה לאחד בין הקפדה מרבית על כל תג ותג שבתורה לבין אומץ לב הלכתי שנאבק למצוא פתרונות למצבים שהזמן גרמם.
דיין לפני הגיל המותר

הרב יהושע מאמאן נולד בה' בשבט התרע"ח (26.12.1917) בעיר ספרו שבמרוקו לאביו הרב רפאל עמרם מאמאן שכיהן כראש ישיבה וכדיין בעירו, ושהיה נצר לשושלת רבנים ודיינים מפוארת ששורשיה מגיעים עד לרמב"ם. בילדותו למד בתלמוד תורה ובישיבה הקטנה שבעירו, ולאחר מכן נענה אביו לבקשתו, לקח אותו תחת חסותו האישית ולימד אותו בישיבתו עד הגיעו לגיל כ"ח שנים. בתקופה זו הוסמך הרב מאמאן כשוחט ובודק וכמוהל, ונמנה על מלמדי התורה המרכזיים בעירו.

לאחר שנות הלימוד תחת כנפי אביו הגדול חשקה נפשו של הרב מאמאן ללכת בעקבות אביו ובני משפחתו שכיהנו כדיינים מזה דורות רבים, והוא שם את פעמיו לעיר הבירה רבאט כדי להתעניין בבית הדין הרבני הגדול של מרוקו על אודות המועדים שבהם נערכות הבחינות לדיינות ועל אודות הדרישות שבהן יש לעמוד על מנת לגשת למבחנים אלו ולהצליח בהם.

אלא שעם הגיעו אל עיר הבירה התברר לו שעל פי תקנות בית הדין הגדול לא ניתן לגשת למבחנים לפני גיל שלושים, וחסרות לו אפוא שנתיים עד שיוכל להיבחן, וגם לוּ היה מותר לוֹ לגשת למבחנים ספק גדול אם היה עובר אותם שכן המבחנים עתידים להתקיים בימים הקרובים, ולא היה לו די זמן להכין את עצמו אליהם.

בנסיבות אלה ביקש הרב מאמאן לסוב על עקביו, לשוב לישיבתו של אביו ולנצל את השנתיים הבאות להכנה מדוקדקת לבחינות לדיינות, אולם אז נכונה לו הפתעה משמחת. סגן הרב הראשי למרוקו דאז, הרב שאול אבן דנאן, התרשם עמוקות מאישיותו, מכישרונותיו ומידיעותיו של הרב הצעיר והציע לו לא לוותר על ההזדמנות שנקרתה לפניו ולגשת כבר עכשיו למבחנים, תוך הבטחה שאם יצטיין במבחנים יוותרו לו על השנתיים החסרות והוא יקבל מינוי מיידי.

הרב מאמאן נענה להצעה, ניגש למבחנים שנערכו באותם ימים ועבר אותם בהצטיינות. עמלו הרב בתורה עמד לו ואת המבחן ההלכתי שלו קצבו הבוחנים שמונה שעות סיים תוך שעה ומחצה. הבוחנים שראו אותו קם מכיסאו ומבקש להשיב להם את עותק המבחן תוך זמן כה קצר סברו שהרב הצעיר התייאש, וניסו לעודד אותו להמשיך במבחן ולנצל את הזמן שעוד עומד לרשותו. אך הוא ציין בפניהם שאין לו כל צורך בזמן נוסף. תשובותיו קלעו אל השערה, הוא עמד במבחנים בהצלחה יתרה, וכעבור כחודשים, בחודש אב התש"ו, מונה לדיין בעיר אספי.

ימי כהונתו בעיר אספי היו עמוסי פעילות. הוא לא ראה את עצמו רק כמי שתפקידו לדון את בני העיר כאשר מתעוררות ביניהם מחלוקות, אלא כרועה רוחני שתפקידו להנהיג את בני עדתו, לדאוג לכל צורכיהם הרוחניים ולתמוך אף באלה הזקוקים לסיוע בענייניהם הגשמיים, אבי יתומים ודיין אלמנות.

כך סיכמו פרנסי העיר אספי את פעילותו של רבם ורועם הרוחני כאשר לאחר כשש שנות כהונה בעירם, עד לשנת התשי"ג, הוא נקרא לשמש בקודש כדיין בעיר הבירה:

כחבר בוועד הקהילה ידע הרב י. מאמאן לפתור עניינים בהבנה רבה, וכן גילה יוזמה בשטח הדת והרוחניות, דתנו במובנה הרוחני הרחב משמשת בדמותו בכל עוצמתה. הוא קשור בכל לבו לפעולות ציבוריות. עומד עמידה איתנה בראש חברת משכיל אל דל, המטפלת בעניי העיר בכל צרכיהם, אשר ביוזמתו חודשה ופועלת עד היום, כמו כן הננו מוהל מושלם, סופר במקצועו, ומכוון את פעולות הנוטריונים בעיר אספי, נוטריוני העיר חייבים לו הרבה תודות על אשר כוונם, הדריכם, ודאג להתקדמותם.

בעיר הבירה מונה הרב מאמאן לסגן הראב"ד, ובשנת התשכ"ד מונה כרב ראשי וראב"ד בעיר מרקש שבה כיהן עד שנת התשכ"ח.
הבת יורשת כמו הבן

בשנת התש"ז, בסמוך למינויו כדיין, החליטו חברי בית הדין הרבני הגדול ברבאט לייסד מועצת רבנים ודיינים אשר תכוון ותאחד את הפעילות הרבנית במרוקו, כלשונם בפתיחת האספה הראשונה:

מעת אשר נקע העם העברי מעל אדמתו ויפץ על פני תבל, כך היתה עבודתו בכל מדינה ומדינה אשר בא שמה, שם שם לו קהלה במשטר צבורי על־פי רוח תורתו הנאמנה והצדקנית, הקדושה והטהורה, במועצת חכמיו וגדוליו. דור דור ודורשיו. דור דור ומנהיגיו. גם חקקו חוק ותקנו תקנות הנחוצות להם לפי העת והמצב במושבותם. אמנם, לעת כזאת אשר כל מארוק ככרך גדול יחשב… עכשו חובה הכרחית לחבר הקהלות להיותם לאחדים בכל תקנותיהם ומנהגיהם ובכל הנחלתם המשפטית. בדבר המתאים, בגזרה שוה לכולם.

רבני מרוקו התבססו על מסורת פסיקה ארוכה וענפה, וראו את עצמם גם בדורם כמי שחובתם לעמוס את מסע העם על כתפם ועל פי הצורך גם להמשיך את דרכם של רבותיהם אשר "חקקו חוק ותקנו תקנות", והרב מאמאן, חרף גילו הצעיר, היה שותף מלא להלוך רוחם.

מגורשי קסטיליה שהגיעו למרוקו סביב שנת מזר"ה (1492) הביאו עמם למרוקו תקנות לא מעטות, וביניהן תקנה המתייחסת לירושת הבנות הרווקות:

שאם מת האיש או האשה שיחלקו עם הזרע הנשאר מהם כל אשר נמצא להם תחת כיפת השמים הנמצאים לו ולה, ואם יש זכרים ונקבות בלתי נשואות תיטול הנקבה חלק כזכר.

אלא שגם מאות שנים לאחר מכן תקנה זו לא פשטה בקרב כל יהודי מרוקו והתקיימה בעיקר בקרב משפחות המגורשים.

הרב מאמאן ביקש לתקן את המצב שבו ישנם שני מנהגים שונים בקרב יהודי הארץ, ולמרבה הפלא הוא הציע בישיבה השנתית שהתקיימה בשנת התש"ח כי כל יהודי הארץ ינהגו מנהג אחד ויאמצו את תקנות המגורשים המקנות לבת הרווקה חלק בעיזבון כחלקו של הזכר ולמעשה משנות מדין התורה, כלשונו הצחה:

ובכן אמרתי אחוה דיעי, אם על המלכים טוב, מאן מלכי רבנן, לתקן… ודבר זה נדרש מכמה טעמי תריצי: א. טובת היתומים. ב. בזה גם הבתולות ימצאו קומץ ברכה במה לפרנס את עצמן. ג. למען יהיה משפט אחד לכולנו לתקן שכל ערי מארוקו בכללותם יתנהגו רק על פי תקנת רבותינו המגורשים מקאשטילייא ע"ה.

הוא רואה חשיבות רבה בכך שבדורותינו גם הבנות, ובשלב זה רק הרווקות שבהן, יירשו כחלקו של הזכר, והוא שב ומחזק את הדברים גם באספה השישית בשנת התשט"ו וקורא לרעיו ועמיתיו:

לבוא למטרה ולהחליט שכל הבנות הבתולות בכל אופן שתהיה כתובת אמן, בין למנהג המגורשים, בין למנהג התושבים, תירשנה חלק שלם כזכר, בין באביהן בין באמן… וכמשפט התקנה החדשה המתאימה לרוח היום אשר רוח החופש גבר, וחובת בתי הדין לדאוג לצרת הבת ולחלוק לה חלק בין הזכרים להיות לה קומץ ברכה וכו'.

דבריו אלו זכו לאוזן קשבת אצל עמיתיו דייני מרוקו, אולם זכו להתנגדות עזה בקרב רעיו חכמי ארץ ישראל. כך כתב לו הגאון הרב יהודה צדקה, ראש ישיבת פורת יוסף:

דבר אחד גרם לנו עגמת נפש לנו ולכמה לומדי תורה, בענין ירושת הבת הבתולה בין הבנים… יהי רצון שה' יעזור לכל ישראל לשמור את כל חוקי התורה כנתינתה מסיני, בלי שום שינוי לפי רוח היום.

אולם הרב מאמאן קיים בעצמו "לא תגורו מפני איש", עמד על דעתו כי תקנה זו מותרת ואף נצרכת, והשיב לרב צדקה בכבוד רב אך גם בתקיפות: והנני להשיב מפני הכבוד כי ר"ב הוא בעיני א־להים.

ואקדים ואומר באמת נוראות נפלאתי איך כבוד־תורתו עלה על דעתו הטהורה ודעת הרבנים הגאונים חבריו לומדי תורה היקרה שרבותינו הראשונים כמלאכים ממש המגורשים מקאשטיליייאנא ע"ה, וכן הרבנים הגדולים הגאונים הבאים אחריהם שהלכו בעקבותיהם הקדושות ואשרו וקיימו תקנותיהם הלכה למעשה לשעה ולדורות, כולם נעלם מעיניהם קטע הגמרא, והלא רבותינו התלמוד ונושאי כליו והטורים ונושאי כליהם היו שגורים בפיהם וכמאן דמנחי בכיסייהו דמי כידוע בעולם התורה עוצם תורתם, חכמתם ויראתם וקדושתם…

ובזה מובן מאליו שאין שום התנגדות לזה מהגמרא, כי שם מדובר בחוקת התורה וכאן מדובר בחוקת התקנה שרבותינו יש להם סמכות והורמנא דאורייתא ודרבנן לתקן בעניני הממון כטוב בעיניהם לפי רוח היום, וכמ"ש גאון עוזנו הרב יעקב אבן צור זצ"ל.
הרב מאמאן דבק בשיטתו המבוססת היטב על גדולי העולם שקדמו לו, ואינו מוכן לסטות כהוא זה ממה שנראה לו כחובה לאור הנסיבות שהזמן גרמן.

קצרה היריעה אך נושא ירושת הבת לא היה הנושא היחיד שבו עסק הרב מאמאן והוא ביקש להתקין תקנות המסדירות גם את נושא השחיטה, עריכת הקידושין ואף חימום המקווה, שבעניינו הוא מבקש:

לעמוד על חימום המקואות כדת מה לעשות, והילך מה שכתב הגאון הגדול הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל בספרו הבהיר דעת כהן (סימן קכו), וזה לשונו הטהור: "הנני מודיע לכבודכם שבזמן הזה שהדורות חלשים, כבר הסכימו גאוני וצדיקי הדור כולם, שהיא מצווה גדולה לחמם את המקווה, שלא לבוא לידי תקלה, על־ידי אלה שמתייראים לטבול במים קרים, ותבוא עליכם ברכת טוב בגלל התיקון הלזה".

תשובות ענפות

פעילותו הענפה במרוקו באה לסיומה בשנת התשכ"ח, לאחר כעשרים ושתיים שנות דיינות, עת עזב הרב מאמאן את כהונתו ועלה לארץ ישראל. בארץ התקבל בכבוד על ידי הראשון לציון הרב יצחק נסים, ומונה לכהן כחבר לשכת הרבנות בנהרייה, תפקיד שנשא במשך כעשר שנים, עד אשר בשנת התשל"ט מונה כדיין בבית הדין הרבני האזורי בבאר שבע. מכהונה זו המשיך והתמנה לדיין בבית הדין הרבני הגדול וזאת עד הגיעו לגיל פרישה.

תשובותיו הענפות בכל מקצועות התורה כונסו בשבעת חלקי השו"ת "עמק יהושע". ספרים אלו זיכו אותו בפרסים חשובים, וזיכו אותנו באפשרות להתבשם מתורתם של רבנים שידעו למזג באישיותם ובתורתם את השילובים הנפלאים המצויים בתורה לכל אורכה ורוחבה, ולהתפלל ולקוות שתורה עמוקה ומאירה זאת לא תיעלם עם לכתו של "זקן רבני מרוקו".

נערך מתוך שיעור שנאמר בשבעה

הרב יאיר בן מנחם הוא דיין בבית הדין הרבני האזורי בתל־אביב ורב קהילת רמות ארזים בירושליםשושלת רבנים ודיינים מפוארת. הרב יהושע מאמאן עם נכדו, כותב המאמר, הרב יאיר בן מנחם