הימים הם ימי סוכות, השנה היא תשע"א, מנהיג היהדות החרדית הוא הפוסק הרב יוסף שלום אלישיב ומכל חלקי המגזר החרדי והאליטה הרבנית באים לקבל את פניו ברגל כשהוא יושב בסוכתו. תושבי שכונת מאה שערים, שבימים עברו חלקם הפגינו עוינות כלפי הרב הישיש המתגורר בשכנותם שכיהן כדיין בבית הדין הרבני־ציוני, למדו להיזהר בכבודו, וחלקם אף הפכו למתפללים קבועים בבית מדרשו, שבו הוא מוסר שיעור מדי בוקר.
באחד הבקרים של החג מגיע לביתו של הרב אלישיב חתנו, הרב חיים קנייבסקי. שני הרבנים ישבו זה לצד זה בסוכה. לפני הרב אלישיב הייתה מונחת, כרגיל, גמרא. בדרך כלל הוא היה מותיר אותה פתוחה בעת שעלו אליו עסקנים ומבקרים, לרמוז להם כי הם מבזבזים את זמנו. עם כניסתו של הרב קנייבסקי לחדר הוא התרומם לכבודו וסגר את הגמרא. השניים, שני מנהיגי היהדות החרדית בהווה ובעתיד, שוחחו מעט בעניינים הלכתיים הקשורים לחג. נראה כי השיחה נותרה עניינית, משל לכל אחד משניהם עיסוקים חשובים יותר. אך אז פורצת לסוכה דמות שונה לגמרי, ובבת אחת החלל מתמלא ברוח סערה. הרבנית בת שבע קנייבסקי, בתו הבכורה של הרב אלישיב ואשתו של הרב קנייבסקי, נכנסת כשהיא קורנת מאושר ומשמחה, ומיד דורשת בשלומו של אביה בקול צהלה.
באותה תקופה כבר הייתה הדמות המיוחדת הזו, הרבנית קנייבסקי, לרבנית מפורסמת ביותר. עשרות אלפים פקדו את חצרה והשתתפו באירועים שערכה, אלפי נשים צייתו להוראותיה אף בנושאים רגישים (החלפת שם, שינוי מקום מגורים או נישואין וגירושין) ולא מעט גברים ביקשו את דעתה ואף את ברכתה. מחוץ לבני ברק היא הייתה מפורסמת עוד יותר מהרב הנשוי לה, על אף שבכל עת הדגישה את זכותו ותורתו שבשמן היא מדברת ומברכת. נמוכת קומה, עטופה בבגדים בסגנון מאה שערים (השמרני יותר מזה של נשות בני ברק בנות גילה), נכדתו של רבי אריה לוין, שעוד ליוותה אותו בביקורי האסירים בבית הכלא, בתו של פוסק הדור. היא מובילה את צאן מרעיתה ברמה, מחלקת הוראות, בוררת בין סגולות ובוחרת – בהתייעצות עם הרב הספון בחדר – את יעד ההתחזקות שצריכות לקבל על עצמן הנשים שעולות לביתה.
הדגים פונים למזרח
אחרי שהיא דורשת בשלום אביה, שבת צחוק נופלת על פניו מרגע כניסתה לחדר, היא מתיישבת ליד השניים. כוס תה מוגשת לה והשיחה בין שני הגברים המבוגרים ממשיכה. היא מאבדת עניין מהר, ומשתלטת בעצמה על השיחה. לא אישה כמו הרבנית קנייבסקי תוותר.
כדי למשוך את תשומת הלב של השניים, ושל האורחים הרבים שפתאום ממלאים את הסוכה בסקרנות, היא מספרת לאביה "מופת" שאירע ברחוב מגוריהם: אחד השכנים הבחין בבוקר יום כיפור, שבוע קודם לכן, כי חמשת הדגים באקווריום נעמדו כשפניהם לכיוון מזרח. להפתעתו, הם נותרו כך במשך שעות רבות מבלי לזוז, עד שחזר מבית הכנסת בתום הצום – ויהי לפלא. הרב אלישיב, ליטאי רציונלי, מנסה לתהות – "מעשה שהיה?". ובתו, כביכול לא עדה לציניות, דוחקת ברב קנייבסקי להעיד בפני חמיו שהוא מכיר את המשפחה המדוברת.
הרב קנייבסקי עצמו רועד מצחוק כבוש אך מאשש את דברי אשתו בלית בררה, מה שלא מותיר לרב אלישיב עצמו אלא להפטיר "מעשה ניסים", בניסיון לסיים את הסאגה. הנכד אריה אלישיב, מי שניהל את בית סבו ביד תקיפה באותן שנים, צוחק בפה מלא. ברגע הזה הוא שם לב לנוכחות המצלמה ומסלק אותה, וכך הגיעה פיסת הזיכרון המדהימה הזו לסיומה.
כעבור שנה בדיוק, י"ז בתשרי תשע"ב, הסתלקה הרבנית בת שבע קנייבסקי לעולמה, בחיי אביה ואישה. הביקור הזה לא חזר על עצמו שוב. הרב אלישיב לא שמע על מות בתו עד למותו בחודש תמוז של אותה השנה.
הרבנית קנייבסקי הייתה ועודנה דמות חריגה מאוד בנוף החרדי. אישה עצמאית המנהלת חצר בעלת קווים מנהיגותיים, סביבה עדת מעריצות שכוללת אלפי נשים, וסדר יום עמוס במיוחד. כתבים שסיקרו את הנהגתה כתבו שהיא "נזהרת שלא לחצות שום קו שמרני". זו כמובן טעות גסה: לא זו בלבד שהרבנית קנייבסקי לא "נזהרה" שלא לחצות שום קו, אלא שההנהגה שהובילה הייתה שמרנית עוד הרבה יותר מהמקובל. זהירות לא הייתה שם, יישור קו עם עמדות הרבנים שבסביבתם גדלה כל חייה היה בהחלט. לצמיחת הרבנית קנייבסקי תרם בוודאי הייחוס המפואר שבו החזיקה, ועדיין אי אפשר לומר שפריצתה הייתה "מסלול טבעי".
והיא לא היחידה למשפחה הזו. אחייניתה, בתו של הפוסק הבני־ברקי ורבה של רמת אלחנן הרב יצחק זילברשטיין, הפכה למפורסמת לא פחות: הרבנית לאה קוק, אשתו של המקובל הטברייני הרב דב קוק, שהתחנכה אצל דודתה והפכה לרבנית־חרדית משפיעה בקנה מידה שהקיף בשיאו אלפי נשים. מותה של הרבנית קנייבסקי, הדור הראשון לרבניות המשפחה, הכה את מעריצותיה בהלם. רבות מהן החליפו את שמן לבת שבע אחרי מותה, אך עד מהרה התגייס הרב קנייבסקי ומינה את בתה לממשיכה: הרבנית לאה קולדצקי, שמקבלת קהל בסמוך לבית אביה ועורכת את אירועי הפרשת החלה שייסדה אִמה.
בת אחרת, הרבנית רות צביון, הופקדה על משימת כתיבת הזיכרון – והוציאה את ההגיוגרפיה הרשמית מטעם המשפחה. היא לא היחידה – מאז מותה של הרבנית קנייבסקי יצאו מעל עשרה ספרים על חייה, תורתה ומשנתה. מספר יוצא דופן בעליל לאישה במגזר החרדי ובחברה הדתית. היחידה שזכתה לשתי ביוגרפיות חרדיות לפניה הייתה שרה שנירר, מי שייסדה את רשת החינוך החרדית לבנות "בית יעקב". גם לאחיינית יש דור המשך, שלישי – בת שבע קוק, שממלאת אולמות וכנסי אלפים בכל הארץ. לאה ובת שבע קוק, בת שבע ולאה (קולדצקי) קנייבסקי. הכול נותר במשפחה.
אין צורך להסביר כמה התופעה הזו חדשה. לרוב, הממסד הרבני הגברי מקבל אותה בהשלמה ובשתיקה, כל עוד כללי הסף נשמרים, וכל עוד התחום ההלכתי והפוליטי נותר בידי הגברים. בהיסטוריה הרבנית יש מעט מקרים של נשים שנטלו לעצמן תפקידי הנהגה, ואף פעם הדבר לא הפך לתופעה משמעותית. הזכורה ביותר היא "התנאית", הרבנית אסנת ברזאני, פוסקת וראשת ישיבה מכורדיסטן מהמאה ה־16, שמשפחתה אמנם המשיכה לכהן בתפקידי הנהגה רבנית עד למאה העשרים – אך לא העמידה מתוכה עוד דמות נשית. בשני העשורים האחרונים נראה כי משהו נפרץ במסגרת הזו: נשים בתפקידי רבנות והנהגה הן תופעה הולכת וגוברת. אם במגזר הדתי־לאומי ישנן רבניות שכבר מורות הלכה, הרי שבמגזר החרדי הן החלו בוחשות בפוליטיקה. הדור הבא כבר דורש, אם כי עדיין בשוליים, ייצוג פוליטי נשי חרדי.
קרוב לקבלת ההחלטות
כשמדברים על רבניות ונשים בעלות השפעה במוקדי הכוח במגזר החרדי, שומה עלינו לחלקן מראש לשלוש קטגוריות מובחנות. האחת היא האישה הרבנית שמתוקף קשריה המשפחתיים נמצאת קרוב לקבלת ההחלטות, ובניגוד למצופה ממנה אולי – היא לוקחת חלק פעיל בקבלת ההחלטות ואף בניהול בפועל של מפלגות, רבנים ותהליכים. בעבר הרחוק של המגזר החרדי מזכירים רבים את ליפשא פיינשטיין, בתו של הרב מבריסק, שדרך התעקשותה שלא לאפשר לבתה הינדה להתגרש מראש ישיבת ליקווד הרב מלכיאל קוטלר הציתה סכסוך עז בצמרת האליטה הליטאית; או את הרבנית לאה־אסתר הגר, אשתו של האדמו"ר הקודם מוויז'ניץ, שבחשה בנעשה בחצר וגרמה להרחקתו של בנה ישראל – האדמו"ר היום, ששב רק אחר מותה ונישואיו מחדש של אביו. הנשים הללו הגיעו למקומן בזכות ייחוסן וקשריהן המשפחתיים, כמו גברים רבים אגב, אך הן החזיקו או מחזיקות בכוח רב ובהשפעה לא מבוטלת – ולא מעט רבנים ופוליטיקאים נשמעים להן.
הדמות האחרת היא המנהיגה הרבנית הקהילתית – אשת הרב הפונה לנשות הקהילה, בדומה לפניית הרב שנשוי לה אל הגברים. הרבנית שרה רוקח מבעלזא היא דמות כזו: היא דורשת לנשות החסידות, מופיעה בכנסים ואף עומדת בראש ארגון נשות החסידות. הפופולריות הרבה שלה הביאה אותה לקבל בעצמה קוויטלאך ואף להרחיב את גבולות ההשפעה החוצה, אבל מראש היא כיוונה את הנהגתה לנשות חצר בעלזא.
בדומה לה פועלת הרבנית רייזי רוטנברג מרמת בית שמש, בתו של האדמו"ר מתולדות אהרן הקודם, ואחותם של האדמו"רים מתולדות אהרן ותולדות אברהם יצחק. במשך שנים היא קיבלה במעונה נשים, בעיקר מהציבור הירושלמי והקנאי, והעניקה ברכה ועצה – אבל אז הקימה את הארגון "זה לזה" שבראשו היא עומדת, שנועד להעניק סעד לנשים באופן ממסדי ומוסדר. כך היא מהווה מעין ראשת המגזר הנשי של רבות מהחסידויות הירושלמיות, אך כבר ממש לא רק.
גם הרבניות הליטאיות, כמו קנייבסקי, קולדצקי וקוק, החלו כך, אבל עד מהרה הן הרחיבו את גבולות השפעתן הרבה מעבר לגבולות הקהילה. הן אמנם עומדות בקשר רציף ואישי עם בני משפחתן שמשמשים בתפקידי הנהגה במגזר הליטאי – אך פרשו כנפיים, אולי בדומה למודל הליטאי שהוא מראש אינדיבידואלי יותר.
אך יש לדמות הרבנית הקהילתית גם גרסה ספרדית, ולא פחות משפיעה. רבניות ספרדיות ששואבות את כוחן מבני משפחתן הגברים, אך הפכו לדמויות בפני עצמן. המוכרות הן הרבנית סימי אבוחצירא, אשתו של הבבא סאלי, שנחשבת כמי שברכתה פועלת ישועות ומכובדת מאוד על ידי רבני אבוחצירא ופועלת לרוב מנתיבות; וכן הרבנית ברוריה זבולוני – "הבוררת" – אחותו של הרב יעקב ישראל איפרגן, "הרנטגן", שמתגוררת בירושלים וידועה כמי שאנשי עסקים, פוליטיקאים ודמויות מוכרות פוקדים את חצרה. שמה "הבוררת" הוענק לה משום שעסקה בתיווך במריבות מדממות בצמרת עולם הפשע. בריאיון שהעניקה לי לפני עשור היא סיפרה על כמה מהסכסוכים הללו, אך גם הדגישה את מחויבותה להנהגה הרבנית החרדית. כמה פעמים פעלה בשירות גדולי ישראל החרדים, ואף פקדה את בתי הכלא לשם כך – בדרך כלל מתחת לפני השטח.
והן לא היחידות. רבניות ספרדיות אחרות בחרו למשוך את השפעת בני משפחתם לכיוונים אחרים. בתו של הרב עובדיה יוסף, הרבנית עדינה בר שלום, היא דוגמה מצוינת. לרבים היא מוכרת בתור הפוליטיקאית, אם מהפכת ההשכלה הכלל־חרדית. אך עבור אלפי הסטודנטיות שלמדו אצלה היא דמות רבנית וחינוכית. היא זו שקבעה את גבולות הפתיחות שמאפשרת האקדמיה החרדית, ואת כללי הסף לרכישת השכלה אקדמית במגזר החרדי. באקדמיה נכנעו לדעתה, ובממסד החרדי הרבני לא העזו לתקוף אותה, משום כוחו של אביה הרב עובדיה יוסף.
עמה במכללה שימשה הרבנית מזל עמר, אשתו של הראשון לציון. בת אחרת של הרב עובדיה, הרבנית רבקה צ'יקוטאי, מובילה את אלפי החרדיות המאוגדות בהסתדרות העובדים כדי להיאבק נגד עושק שכרן – גם היא מכוחו של אביה שהורה לה לעסוק בכך, ואף דאג שתמונה לתפקיד.
אך הנשים הללו פועלות, כאמור, בתוך המודל הישן. הרבניות החדשות הן הסיפור המרגש של העשור האחרון. המודל פשוט: נשים כריזמטיות, דרשניות בעלות יכולות וידע תורני רב, הפונות לקהל הנשי בלבד. חלקן עושות שימוש בכלי המדיה החדשים כדי להפיץ את תורתן ושיעוריהן, וחלקן עדיין משתמשות בכלים ה"מסורתיים" יותר של אירועי הפרשות חלה, כנסי חיזוק וצניעות ותפילות המוניות. קוד הלבוש שלהן שונה, ומאומץ מיד בקרב קהל המעריצות – שנוהה אחריהן מבלי להתחשב בדעת הממסד, שמצידו בוחן את התופעה בהשתאות. המוכרת ביותר היא הרבנית ימימה מזרחי, ואליה אפשר לצרף את רונית ברש, רות שמש, ליסה דדון ועוד.
תפרוץ דווקא מהפוליטי
לפני כעשור חווה עולם הרבניות טלטלה עזה, כאשר סיליביה דהרי, מי שהגתה את "שיטת המגרות" ונחשבה לכוכב עולה, נודתה על ידי רבנים חרדים ודתיים ותויגה כמי שמנהלת כת. סילביה, שהפיצה שיטת קאוצ'ינג המבוססת על סידור מגרות, דרשה מחסידותיה עוד ועוד, הטילה עליהן מגבלות פיזיות ואינטימיות ונטתה להתערב בחייהן. העדויות שהצטברו גרמו לבד"ץ "העדה החרדית" לחקור את המקרה לעומק, ובסופו של דבר לאסור על שיטתה. בהמשך עשו כך גם חלק מרבני הציונות הדתית. מי שכיום ממשיכה באופן מסוים את דרכה היא תלמידתה מיכל פרץ, אשתו של יו"ר הבית היהודי הרב רפי פרץ. פרץ מתכחשת לכך שהיא ממשיכתה של סיליביה דהרי, אך המאפיינים דומים מאוד לשיטת המגרות, והיא פועלת בעיקר במגזר הדתי.
האירוע הזה היה אות אזהרה לרבניות החדשות, "הכריזמטיות", ותזכורת לכך שהכוח וההחלטות עדיין מרוכזים בידי הרבנים הגברים, בוגרי ארבעת הפרקים הראשונים בסדרה הזו. למרות זאת, הפופולריות שוברת השיאים של הרבניות הללו עלולה להוביל לכך שהן אכן ייעשו מנהיגות – פוליטיות או רבניות – ויאתגרו את הנהגת הגברים. הקונפליקט הזה, לפחות בחברה החרדית, עדיין לא צף – אך הוא קרוב.
כך או כך, עשרות ומאות נשים חרדיות פועלות היום בראש ארגוני חברה אזרחית רבים, העוסקים במגוון נושאים שמהם הממסד החרדי התעלם – ארגונים למען נשים גרושות, למאבק בפגיעות מיניות ואף למען פמיניזם. מיכל צ'רנוביצקי, יו"ר התא החרדי במפלגת העבודה, התמקמה במקום ה־20, ועומר ינקלביץ' מאיישת משבצת ריאלית ברשימת כחול־לבן. ייתכן שבמגזר החרדי, הפוליטי עד מאוד, ההנהגה הנשית תפרוץ מהפוליטיקה עוד בטרם תכה שורשים בעולם הרבני.
