"הייתי מסכימה להיות אתאיסטית אם הייתה להם ספרות טובה"

ממרפסת הקומה התשיעית של המלון שבו היא מתאכסנת משקיפה הסופרת ג'מייקה קינקייד על ירושלים. אני מצביע על טחנת הרוח של משכנות שאננים, על חומות העיר העתיקה ועל ההרים הרחוקים. הרי מואב, אני אומר לקינקייד. והיא מביטה בהם, אך אז משפילה את מבטה ומתבוננת בפרחים שצמחו מתחת למרפסת המלון. מחר אעלה לגולן, אמרה קינקייד, שאהבתה הידועה לגינון ולפרחים מתחרה רק באהבתה לספרות, והוסיפה: אומרים שיש שם פריחה מדהימה עכשיו.

מוזר לפגוש את ג'מייקה קינקייד כתיירת, וזאת משום שאחד הטקסטים הנוקבים ביותר שכתבה, "מקום קטן", הוא כתב אישום חריף ונוקב שמופנה כלפי תייר שמגיע "לנקות את הראש" באיים הקריביים. קינקייד, שנולדה באחד מן האיים האלה, מגוללת בפני התייר את כל מה שהוא שמח להדחיק כשהוא יוצא מביתו הנינוח שבפריז או בניו יורק ונוסע אל האיים הקריביים: היא מזכירה לו את ההיסטוריה הקולוניאלית העגומה שלהם; מתארת את פניהם של האנשים שחיים בהם, את הסבל שלהם, את הניצול שהם חוו ועדיין חווים. מלונות, עובדי ניקיון, מזוודות, פקידי קבלה – כל המונחים האלה מפנים אל כתב האישום המטלטל ששינה את האופן שבו לא מעט מקוראיה של קינקייד מטיילים ברחבי העולם.

בהמשך אשתף את קינקייד במחשבות הללו; בינתיים אנחנו משוחחים על הכנס שאליו הוזמנה, הפורום הבינלאומי של הספרייה הלאומית, שמארח זו השנה השלישית אנשי רוח, כלכלנים, עיתונאים ואקדמאים מכל רחבי העולם לשלושה ימים של דיונים פורים ומעשירים. זהו ביקורה השישי של קינקייד בישראל: אשתקד הגיעה לכאן כדי לקבל, יחד עם א"ב יהושע, את פרס דן דוד היוקרתי, שהצטרף לשורה ארוכה של פרסים ואותות הוקרה שהוענקו לה. היא נולדה ב־1949 באנטיגואה, אי קטן בים הקריבי שבו חיים כשמונים אלף תושבים, בשם איליין פוטר ריצ'רדסון. בגיל 17 שלחה אותה אמה לארה"ב לעבוד כאומנת בביתה של משפחה ניו־יורקית, ובהדרגה התנתקה קינקייד מהוריה ומאחיה שנותרו באנטיגואה. היא החלה ללמוד צילום במכללה בניו המפשייר, ומשם עברה לניו יורק, אז שינתה את שמה לג'מייקה קינקייד: "ג'מייקה" כמחווה למוצא שלה, ו"קינקייד" בגלל הצליל.

אל התודעה הספרותית האמריקנית פרצה קינקייד כשהחלה לכתוב במגזין "ניו יורקר": ג'ורג' טרו, אחד מכותבי הטורים בעיתון היוקרתי, הכיר לה את העורך, ויליאם שון, וזה לקח אותה תחת חסותו. במשך עשרים שנה כתבה קינקייד ב"ניו יורקר", ובמקביל פיתחה קריירה מרשימה כסופרת. עד כה פרסמה חמישה רומנים ושישה ספרי מסות (בהם שניים על גינון) וסיפורים קצרים. ארבעה מספריה תורגמו לעברית: "אני ג'ון" ו"לוסי", "מר פוטר" ו"מקום קטן". הקשר שלה לישראל התחזק מאז שהתגיירה ב־2006, והיא שותפה פעילה בחיי הקהילה היהודית בעירה.

 

לא כותבת מתוך פצע

אני רוצה להתחיל מכתיבה. לא פעם הכתיבה שלך מתוארת כנובעת מפצע, מצלקת. את מקבלת את התיאור הזה?
"לא. אני לא מרגישה שאני כותבת מתוך פצע, אלא מתוך רגישות להיסטוריה האישית שלי, לחוויה שלי, מתוך רצון להציג את מה שקרה. קשה מאוד למצוא ספרות שמשקפת את מה שבאמת התרחש בצד של העולם שממנו אני באה. היסטוריונים מתייחסים ל'גילוי' העולם החדש, כאילו אני ואבותיי ואבות אבותיי הם משהו שצריך לגלות אותו. לפעמים אני שומעת אנשים בריטים שאומרים: 'כן, סבא שלי היה בהודו, שם הוא פגש את סבתא שלי', כאילו מדובר במין טיול אקזוטי ולא בשלטון קולוניאלי. מה שקרה בפועל הוא שאנגליה רוששה את הודו: הודו הייתה הכלכלה השלישית בגודלה בעולם כשבריטניה השתלטה עליה, וכשעידן הקולוניאליזם תם, הכלכלה ההודית הידרדרה אל המקום השישים בין מדינות העולם. הדברים האלה שאני מתארת אינם צלקת או פצע – הם אמת, הם מה שקרה. מתוכם אני כותבת.

"ההגדרה של הכתיבה שלי כנובעת מפצע או מצלקת למעשה מקטינה אותה. אומרים שהספרים שלי מלאים כעס וזעם, וכך נוצר הרושם שלמעשה אין כאן ספרות, אלא מין פגם שאני, אישה כועסת או זועמת, סובלת ממנו. זה אפילו מעליב. אף אחד לא יגדיר סופר גבר לבן כ'סופר כועס'. אתה יודע, דיוויד פוסטר וואלאס העתיק אל אחד מן הספרים שלו את הסיפור שלי, 'ילדה'. לא קראתי את הספר שלו, אבל הבנתי שהסיפור שכתבתי נמצא שם, על פני שלושה עמודים. מילא שזה מה שהוא עשה, אבל אלו שקראו את הסיפור שלי והגדירו אותו כ'סיפור זועם' יקראו את אותו סיפור אצל פוסטר וואלאס ויגידו שהוא גאון. למה? מה ההבדל?".

ואם נדבר לא על כעס, אלא על אמת – מה הכתיבה על האמת עושה לך?
"באופן כללי, כתיבה היא לא מעשה תרפויטי עבורי. היא לא משנה שום דבר בעולם. אבל היא גורמת לי להבחין במשהו שלא ידעתי שהוא אפשרי: שאני אגיד משהו, ואנשים יקשיבו לו, וזה יהיה משמעותי עבורם. אני מרגישה שהתמזל מזלי, ושזה לא מובן מאליו, משום שכשאני כותבת התחושה היא שאף אחד לא יקרא את זה. החומרים מאוד קשים, כל כך מוזרים, ואני עצמי בקושי מבינה אותם, אז למה שמישהו אחר יבין אותם?".

מאפיין נוסף של הכתיבה שלך הוא הממד האוטוביוגרפי. העבר האישי שלך נוכח מאוד בכל היצירות שכתבת.
"כן. כשאני ממציאה סיפור, אני מרגישה שאני משקרת. איך בכלל ממציאים סיפור? אני לא יודעת. אני כן יודעת איך לשנות מעט את מה שקרה באמת, אבל להתבונן על האיש שעולה עכשיו במדרגות ולדמיין את החיים שלו ואת היחסים שלו עם בני המשפחה שלו? אין לי היכולת הזו. אני מרגישה שזה שקר. אבל זה עניין סובייקטיבי לחלוטין. ובעצם, כל סופר מכניס את עצמו בצורה מסוימת ליצירה שלו, גם אם הכתיבה שלו בדיונית לחלוטין".

ואולי דווקא לכתיבה האוטוביוגרפית יש אפקט תרפויטי? האם הכתיבה על אמא שלך, למשל, עזרה לך להשלים איתה, או להסתכל אחרת על היחסים ביניכן?
"לא, לא. תראה, אני לא מחפשת רפואה או נחמה כשאני כותבת. אני גם לא מצפה שהנחמה הזו תגיע. בכלל, כשאני כותבת, אני לא בן אדם. אני משהו אחר, לא האישה שמדברת איתך עכשיו. אני לא יודעת מה אני כשאני כותבת, אני פשוט שוכחת את עצמי. קשה להסביר את זה. אתה יודע, פעם ביקש ממני מישהו לצייר את בני המשפחה שלי. אני מציירת גרוע, אז פשוט ציירתי קווים שיוצאים מהם ידיים ורגליים, והייתי כל כך נבוכה. כשאותו אדם ביקש לראות מה עשיתי, הסתכלנו יחד בציורים ואז ראיתי שמכל בני המשפחה שציירתי, רק לעצמי ציירתי ראש. לכל השאר לא היה ראש. זה אומר לי משהו. אני חושבת שאני חיה בעיקר בתוך הראש שלי".

 

בריאה ועיצוב בתורה

הראש הוא אם כן המקום שבו קינקייד חיה, ובו גם מתרחש עיקר תהליך הכתיבה. בריאיון מ־1996 היא מספרת כיצד כמעט כל ספריה נכתבו בראש, וממנו יצאו אל הנייר; קינקייד גם מעידה שהיא כמעט לא עורכת את הטקסטים שהיא כותבת. "אני כותבת הרבה בראש שלי", היא אומרת, "וכמעט תמיד כשאני שוכבת במיטה. אחר כך אני קמה וכותבת על נייר, אבל את הטקסט עצמו אני בונה בראש. אני מאוד מבודדת במהלך הכתיבה, וזה תהליך שתמיד יש בו גם מיטה. הרבה פעמים יוצא לי לכתוב מתוך מצבים של התבוננות, חלומות בהקיץ, שכבר בילדות היו לי. נחשבתי לילדה עצלנית, כי הייתי יושבת הרבה וחולמת. כנראה שצריך להיות קצת עצלן כדי להפוך יום אחד לסופר. כשאני כותבת, אני צריכה להיות במצב של מנוחה, ולוקח לי הרבה זמן לכתוב: זה תהליך מענג, אבל גם קשה. לוקח לי הרבה זמן לבטא במשפט את מה שאני רוצה לבטא, ולפעמים אני מרגישה שאני לא חכמה מספיק כדי לומר את מה שחשוב לי לומר".

משם הכתיבה מתחילה? ממשהו שחשוב לך לומר?
"בדרך כלל. יש מין משהו שאני רוצה לומר – על הילדות שלי, על חיי נישואין – ואז אני צריכה להבין איך לומר אותו, מה הנוסחה הנכונה. לפעמים אני מתחילה דווקא מהסוף, כותבת את סיומו של הספר, גם אם אני עדיין לא יודעת מה יוביל לסיום הזה".

אמרת פעם בריאיון שכשכתבת את הספרים הראשונים שלך, שעסקו בין היתר ביחסים עם הורייך, לא חשבת עליהם בזמן שכתבת. למה בעצם?
"משום שאני לא יכולה לחשוב על אף אחד כשאני כותבת. התלמידים שלי שואלים אותי למי אני כותבת, ואני עונה שאני כותבת בשביל עצמי. מה שמשנה הוא לא מה אחרים יחשבו על הכתיבה שלי, אלא על מה אני חושבת כשאני כותבת. אגב, אני עצמי לא באה מתרבות של כתיבה, אלא מתרבות של קריאה. אמי לימדה אותי לקרוא בגיל מאוד מוקדם, וקראתי כל כך הרבה עד שהפכתי למטרד, הצקתי לה בשאלות. קראתי שוב ושוב בתנ"ך, ואהבתי אותו יותר מאשר את הברית החדשה, משום שהתנ"ך הוא ספר על אומה, בעוד הברית החדשה היא ספר על אינדיבידואלים. הסיפור על יצירת האומה משך אותי. אני מאוד אוהבת את ספר בראשית, למשל. כשאני קוראת אותו, אני שואלת את עצמי מהי בריאה ומהו עיצוב. אני מבינה מהתנ"ך שהעולם נברא אחרי הרבה ניסיונות קודמים, ולכן כתוב: 'והנה טוב מאוד' – כי הנה, זה עובד. מן הסתם יש גם מדרש שבו זה כתוב".

האמת שיש. המדרש אומר שהבורא בונה עולמות ומחריבם, עד שהוא בורא את העולם שלנו ואומר: "טוב מאוד".
"נפלא. ידעתי שאני לא ממציאה שום דבר. איזה מדרש יפהפה. תשלח לי אותו?".

בטח. האם את, ככותבת, יכולה להגיד על ספר שלך: "והנה טוב מאוד"?
"בדרך כלל לא. גם אני הורסת הרבה לפני שאני בונה את העולם הסופי, המתוקן, אבל כשאני מסיימת, אני לא אומרת 'והנה טוב מאוד', אלא: 'בפעם הבאה אעשה את זה טוב יותר'".

 

טהרנות היא מוות

אני רוצה לגעת בנושא ששזור בדרכים מסוימות בכל הספרים שלך, והוא הנושא של היסטוריה, זיכרון העבר והיחסים בין המערב לבין העולם הלא־מערבי. אולי נתחיל ב־1492, השנה שבה קולומבוס יוצא למסע שלו, ובמהלכו הוא מגיע לאי שבו את נולדת ומעניק לו את השם 'אנטיגואה'. מה המקום של השנה הזו בחיים שלך?
"בעולם שבו אני חיה, השנה היא עדיין 1492. שם בעצם מתחיל הכול – חלוקת האדמות, יצירת הקטגוריות, האקט של קריאת שמות למקומות כצורה מסוימת של הכרזת בעלות. שם בעצם מתחיל העולם החדש, המודרני, והוא מתחיל בקריאת שמות. זה מעניין, כי בדרך כלל כשמדברים על כיבוש מדברים על חיילים שפולשים לשטח ומכריזים: זה שלנו. אבל האיים הקריביים נכבשו באמצעות קריאת שמות. האי שבו נולדה אמי, דומיניקה, נקרא כך משום שקולומבוס הגיע אליו ביום ראשון ('דומיניקה' בשפות רומאניות פירושו 'יום ראשון'. א"ה). לאי סנט קיטס קולומבוס קרא על שם כריסטופר הקדוש שסוחב את ישו על גבו. הוא בכלל לא חשב שהוא יצטרך להעניק שמות למקומות במהלך המסע שלו, ולכן הוא פשוט המציא.

"כך הסיפור שלי מתחיל: מקולומבוס שממציא שמות, וכותב ביומן שלו, אחרי שהוא פוגש לראשונה את המקומיים, ש'הם יהיו עבדים טובים, כי הם מאוד כנועים וצייתנים'. אגב, מעניין שקולומבוס עזב את ספרד באותו יום ממש שבו היהודים גורשו מספרד. זה צירוף מקרים מרתק. בכל מקרה, 1492 היא תחילת העולם שלי. אני רק בת 500 שנה".

כמי שבאה מאנטיגואה וחיה בארה"ב, קינקייד מתארת בפני הקורא האמריקני את אנטיגואה מנקודת מבטה. לפני כשנתיים, כשספרה "מקום קטן" ראה אור בעברית, כתבתי עליו בעיתון זה כי קינקייד "לא מוכרת לתייר האקראי את האקזוטיות של האי ואת הקסם הטרופי שלו; להפך – היא ממוטטת, צעד אחר צעד, את האידיליה של חיי התייר, ומציגה בבוטות את העולם שמאחורי הפנטזיה הקריבית המערבית: את אנטיגואה בשר ודם, את הצלקות על גופו של האי כתוצאה משנים של שלטון בריטי קולוניאלי, את הזרות של התייר האמריקני או האנגלי למקום ולמנהגיו. הספר של קינקייד הוא כתב אישום חריף כנגד המערב, שמעולם לא ראה את אנטיגואה כמות שהיא, אלא כאמצעי לשליטה ולמסחר בבני אדם ובחפצים".

אני שואל את קינקייד האם "מקום קטן" מופנה כלפי כל תייר באשר הוא, כלפי החוויה של להיות תייר, או שהוא עוסק רק בתיירות באיים הקריביים ובמדינות "אקזוטיות", כפי שהן מוצגות. במילים אחרות: האם חופשה בפריז דומה בעיניה לחופשה באנטיגואה? האם שתיהן בעייתיות באותה מידה? קינקייד משיבה בשלילה. "כשאתה נוסע לפריז, אתה נוסע כדי להעצים את עצמך", היא אומרת, "אתה רואה דברים, נחשף לתרבויות עתיקות, מבקר במוזיאונים, מתחבר עם המקומיים. המטרה של טיול כזה היא שתרגיש משהו בתוכך, שתרחיב את העולם שלך, תעשיר אותו.

"מי שנוסע לאנטיגואה, לעומת זאת, נוסע כדי לשכוח מי הוא. הטיול הוא הדוניסטי לחלוטין. עלוני הפרסומות וספרי הטיולים מזמינים אותך לשתות ככל יכולתך, להשתזף, להשתחרר, להירגע. אף אחד לא נוסע לאנטיגואה כדי לראות את אנטיגואה או את האנשים שחיים בה, כדי ללמוד מהם משהו, להתעצם מן המפגש איתם, עם התרבות שלהם, עם השפה שלהם. אתה נוסע לאיים הקריביים כדי לשכוח שאתה בן אדם, אתה חוסך כסף ומתכנן חופשה שבה תשכח מי אתה, מנין באת, מאיזה עבר הגעת. אותי, כמי שבאה משם, זה משפיל. והאמת היא שכל דבר שמישהו עושה לאדם אחר, הוא עושה גם לעצמו. כשאתה משפיל ומנצל אחרים באופן מודע ושיטתי אתה פוגע לא רק בהם, אלא גם בעצמך. זה מה שהלבנים באמריקה לא הבינו – שהיחס הרעיל שלהם כלפי שחורים הרעיל גם אותם. גם ההפך נכון: כשאתה נדיב כלפי מישהו, זה מחלחל אליך".

אבל האם אפשר בכלל להיות תייר באיים הקריביים? האם כל אדם מערבי שייסע למקומות האלה בהכרח ייתפס בעינייך כמי שבא לשם כדי לשכוח את העבר שלו ואת האנושיות שלו, כמי שמתנשא על המקומיים ומנצל אותם?
"אפשר להיות תייר באיים הקריביים, לא תייר מתנשא ומנותק אלא אדם שמנסה באמת להכיר את המקום, את העבר שלו, את ההווה שלו. זה אפשרי, אבל לא תמצא טיול כזה במדריכי הטיולים. יותר מזה – חלק מאנטיגואה אפילו לא מעוצבת כדי שתכיר אותה. המלונות, למשל, די עלובים ורעועים, והסיבה פשוטה: הם מעוצבים כמקומות לישון בהם אחרי ששתית כל הלילה ולפני שאתה קם

בבוקר ויורד לרבוץ על החוף. המלונות מעוצבים כדי שתשכח מי אתה, ואם אתה צריך לשכוח מי אתה ומאין באת, כנראה שבאת ממקום בעייתי מאוד, ואתה צריך לנסוע לאנטיגואה כדי לשכוח אותו. בלי הפנטזיה הזו, אין כל כך סיבה ללכת לאנטיגואה. יש היום טרנד של טיולי טבע באיים הקריביים, ואני בעד היכרות עם הטבע, אבל שוב, אלה לא טיולים שמעודדים מפגש אמיתי עם המקום, עם האנשים שחיים בו. עבור האנשים שחיים באיים הקריביים, הטבע הוא לא מין דבר אקזוטי, אלא סביבת המגורים שלהם.

"אז אתה יכול לנסוע לאיים הקריביים ולהיות תייר עם מודעות אחרת – להכיר את האנשים במקום, להבין מי עובד במלון שאתה מתאכסן בו, מה ההיסטוריה של המקום. אבל אתה יודע מה? אני חוששת שאם תדע את כל זה, בסופו של דבר תוותר על הנסיעה. אם אתה רוצה לטייל באנטיגואה, אתה צריך לקחת בחשבון כל מיני דברים שהפרסומות ומדריכי הטיולים לא מראים לך, ולהתמודד עם העבר שלך, עם העובדה שאנטיגואה נוסדה כתוצאה מאירועים מחרידים כמו עבדות וחטיפה, וזו ההיסטוריה שתושבי אנטיגואה חיים איתה. וכשאתה יודע את כל זה, אני לא חושבת שתרצה אי פעם לחזור לשם".

את משמיעה קול ביקורתי ביצירות שלך, ולצד זאת, את מלמדת באוניברסיטת הרווארד, את זוכה בפרסים ובאותות הוקרה ואהודה בארה"ב, גם בארה"ב הלבנה שאותה את מבקרת לא פעם. את מרגישה קונפליקט?
"יש קונפליקט, בוודאי. אני מזכירה לך שפרופסורים מאוניברסיטת הרווארד שבה אני מלמדת העניקו גיבוי למלחמת וייטנאם. זו רק דוגמה אחת. אני מעדיפה למות מאשר לא להיות אני, ולא הייתי יכולה לחיות במשטרים טוטליטריים שבהם אסור לי לדבר. מה שאני זקוקה לו הוא מספיק חופש כדי שאוכל לראות בבירור דברים מסוימים ולבטא אותם, ואומץ לחיות עם הסתירות, עם הקונפליקטים, שנמצאים כל הזמן. אני חיה באמריקה, שהיא מדינה נפלאה, וגם מדינה נוראית, אבל אני אוהבת אותה. טהרנות היא לא אופציה עבורי, והיא אפילו מעין מוות. אז יש עמימות, ואני חיה איתה, ומשלימה עם העובדה שהעולם מסובך. אם נחזור לספר בראשית, אני לא מאמינה שיש היום מעין 'והנה טוב מאוד' ברור וחד־משמעי. עברנו את הימים האלה".

 

מתנהלת בין הזהויות

ב־2006 החליטה קינקייד להתגייר. אבי ילדיה, המלחין והפסנתרן אלן שון, הוא יהודי, וקינקייד רצתה להעניק לשני ילדיהם המשותפים חוויה יהודית שלמה. היא החלה להיות מעורבת בחיי הקהילה, ובשלב מסוים הפכה לנשיאת בית הכנסת ("הגיע תורי", היא מחייכת). בגיל 75, בעוד חמש שנים, מתכננת קינקייד – ששמה העברי הוא רות – לחגוג בת מצווה. "תמיד חשבתי שילדים צריכים שיהיה להם משהו שעליו הם יגידו: את זה אנחנו לא עושים", היא אומרת על תהליך הגיור. "הרגשתי שהעולם הדתי הוא המסגרת המתאימה לכך. אני לא בטוחה שזה יכול להגיע מתוך עולם חילוני. מישהו אומר לי: 'אני אתאיסט', ואני אומרת לו: 'הייתי מסכימה להיות אתאיסטית אם הייתה לכם ספרות טובה', אבל אין להם. בספרים הקאנוניים של האתאיסטים יש בעיקר עמודים ריקים.

"רציתי שלילדים שלי יהיו מילים, שפה, עולם רוחני, קהילתי. היה ברור שהיהדות תהיה חלק מהזהות שלהם, ולכן קיוויתי ליצור עבורם חוויה מלאה, שבה שני ההורים שלהם יהודים. הבנתי שאם אני עצמי לא אהיה בתוך הסיפור, זה לא יחזיק מעמד, ולכן התחלתי ללכת איתם לבית כנסת ולשלוח אותם לבית ספר יהודי. העברית שלי איומה, אגב. אני יכולה להחזיק סידור ישר ולא הפוך, וזה הכול".

את מרגישה מתח מסוים, או סתירה, בין הזהויות השונות שלך? בין החוויה כאישה שחורה לבין החוויה של להיות אישה יהודייה?
"ממש לא. בכלל, היחס שלי לזהות הוא מורכב. בעולם נורמלי, מתוקן, אין צורך בזהות – אתה פשוט אתה עצמך, עושה את מה שאתה עושה, לא מגדיר את עצמך. אדם צריך להצהיר על עצמו, להגדיר את עצמו, רק כשהוא נמצא בסכנה. לכן אני משתדלת לברוח מההגדרות האלה. אני מרגישה שברגע שאני מכריזה על זהות מסוימת כעל הזהות שלי, מיד עולה מולי האדם האחר, שהוא לא בן הזהות שלי – ומה אני עושה איתו? באיזה אופן הזהות הזו מעוורת את עיניי, וגורמת לי לא לראות את האדם שמולי?".

בעבר אמרת שכל עיסוק בגזע היא למעשה עיסוק ביחסי כוח.
"נכון. ברגע שאנחנו יוצרים קטגוריות וזהויות, אנחנו מבחינים את עצמנו מהאחר ויוצרים היררכיה. ועדיין, אני אמביוולנטית, כי אני מבינה את הצורך בזהויות, והוא נראה בלתי נמנע. אני גם זוכרת שאני אישה שחורה, שאני קשורה לחוויה האפרו־אמריקנית ולחוויה היהודית, ויש לי מחויבויות כלפי הקהילות האלה. במובן מסוים, אני מרגישה שהזהויות האלה גורמות לי להיות אמפתית יותר כלפי אחרים. הן הופכות אותי למודעת יותר, דרוכה ורגישה יותר מבחינה מוסרית. אני לא אומרת שזו בהכרח דרך אתית, אבל אני כן מרגישה איך בזכות הזהויות האלה אני מתנהלת אחרת בעולם".

 

אוספת זרעים בקטמנדו

גם ספרות יכולה לעשות את זה? לעורר אמפתיה, להפוך את הקורא לאדם מוסרי יותר?
"אני לא יודעת. יש אנשים שזה בוודאי נכון ביחס אליהם, אבל זה לא הכרחי. הנה, במאות השנים האחרונות הייתה ספרות אנגלית עשירה וענפה, והיא לא הפכה את בריטניה למוסרית יותר. ג'ון סטיוארט מיל ניהל את אנגליה הקולוניאלית בבוקר וכתב על חירות בצהריים. אז אין ערובה לכך שספרות תהפוך אותך לאדם יותר טוב. הרבה אנשים כתבו דברים קדושים מאוד, ועשו דברים מאוד לא קדושים. זה קורה, אנחנו בני אדם".

לאורך השנה מלמדת קינקייד באוניברסיטת הרווארד, ובימי הקיץ היא חוזרת לביתה בוורמונט. היא נהנית לספר על התלמידים שלה באוניברסיטה, שאותם היא מלמדת קורסים על כתיבה ועל גינון. "לתלמידים שלי שרוצים לכתוב אני אומרת: קראו הכול. החל מרומנים עבי כרס ועד לכיתוב על קופסת קורנפלקס – אולי תמצאו שם מילה שאתם אוהבים, ותלכו לבדוק אותה במילון. אל תלכו לסדנאות כתיבה; לכו לסדנאות קריאה. אני ממליצה להם גם לשים לב לכל דבר. להיות סקרנים. אבל זה כנראה משהו שצריך להיוולד איתו, סקרנות.

"סופר צריך לדעת הרבה דברים בהרבה תחומים. אם תרצה, אני יכולה להרצות באוזניך על ההיסטוריה של הטיפוס על הרי ההימלאיה. זה מושך אותי, טיפוס על הרים. לא מזמן נסעתי לאסוף זרעים בקטמנדו, למרגלות ההרים שם. זו חתיכת הרפתקה. יוצאים בחמש בבוקר וחוזרים בשלוש וחצי בצהריים, ואז מעמידים אוהל ושותים תה, ובשש בערב כבר נכנסים למיטה וקוראים ספר עם פנס ראש. אני כמעט לא יוצאת לחופשות, אבל עבורי, חופשה היא פשוט להסתכל על האוורסט. זה מעניין אותי, להתבונן במטפסי הרים, לקרוא דברים שהם כותבים, לשוחח איתם, לשמוע על החוויה שלהם. אתה יודע, יש דברים שאתה עושה ואתה לא נהנה מהם כשאתה עושה אותם, אבל אתה אוגר זיכרונות, ורק אחר כך, כשאתה שוכב במיטה ונזכר בכל הקשיים, אתה מבין שהיה בהם עונג גדול. כמו כתיבה, בעצם".