דברים שנאמרו בערב לזכרו של אהרן מגד שהתקיים לאחרונה בבית הכנסת "אהבת אחים" בתל־אביב על ידי רב בית הכנסת הרב ישראל א' שפירא
אני מלא בתחושת התרגשות גדולה ובסיפוק רב. ערב לכבודו של אהרן מגד מהווה עבורי סוג של סגירת מעגל ואולי גם מעין תיקון, תיקון לערב הצדעה שהיה אמור להתקיים בחייו ובנוכחותו של הסופר. הנר בינתיים כבה, אבל השלהבת מוסיפה לדלוק ולמלא את ייעודה המיטבי בארצות החיים.
עד שקראתי את פויגלמן
את ספריו של אהרן הכרתי באיחור. בחורי ישיבה בקיאים בספרות ההשכלה והתחייה המוקדמת: מנדלי, שלום עליכם, ביאליק ואפילו עגנון. באליטיזם מה היינו מפטירים כי מי שלא למד בישיבה לא באמת יכול להבין עגנון: את הריבוד, את הביטויים ואת הדקויות שבסיפוריו. לפרוזה בת ימינו, לעומת זאת, קשה היה להתחבר. הדמויות העכשוויות ורוח התקופה היו זרים לנו. עד אשר אי־מי הציע לי לקרוא את "פויגלמן" של אהרן מגד, סיפור על משורר יידי ניצול שואה.
אני זוכר שקראתי את הספר בהשתאות גדולה. החומרים האנושיים היו מוכרים לי, קרובים אליי, כאלה שפגשתי כבר, אבל השפה הייתה חדשה לגמרי. לצליל היה הד, לאותיות היה צל, בין השיטין הייתה נוכחות לממדים של רוחב, גובה ועומק, שהותירו אותי שותק ומהורהר ימים רבים לאחר שסיימתי את הקריאה.
אז גמלה בליבי החלטה. כפי שבחור ישיבה מקבל על עצמו, להבדיל, לסיים סדר מסכתות, קיבלתי על־עצמי לסיים ביסודיות את כל כתביו של אהרן מגד. על דש הספר הופיעה רשימת ספריו של הסופר. רובם ניתנים היו לרכישה בחנויות יד שנייה, ואת מיעוטם הנדירים השגתי באמצעות חנות הספרים של איתמר לוי. סוף דבר, מדף שלם בספרייתי התמלא מזן אל זן בספריו של אהרן, ויחד עם המדף המתמלא נפשי נקשרה בנפשו. רק לאחר לכתו נודע לי שאהרן היה תושב שכונת בבלי. האוצר היה תחת התנור ואנוכי לא ידעתי.
ובאנקדוטה אישית: לימים החילותי לכתוב ביקורת ספרים עבור מדור הספרות "משא" של עיתון דבר. אחת לזמן הייתי יורד מירושלים אל בניין המערכת ברחוב שינקין. בקומה השנייה שלו הייתי פוגש את עורך משא, פסח מֵילין עליו השלום, והוא היה מצייד אותי בשני ספרים לכתוב עליהם עד הפעם הבאה. באחת הפעמים אמר לי מילין שהפעם יש לו משהו מיוחד בשבילי. זה היה ספר חדש בהוצאת עם־עובד, "געגועים לאולגה" שמו, כן, של הסופר אהרן מגד. הרצנזיה שהתפרסמה כמה שבועות לאחר מכן הופיעה בחזית העמוד הראשון, ומעליה הופיע שם הפַּסְבְּדוֹנִים שלי. הרגשתי מנצח. בפעם הבאה שביקרתי במערכת סיפר לי מילין שאהרן הגיב על המאמר במילים: "קשה להאמין שבחור ישיבה כתב אותה". הייתי מאושר.
תמצית "העגלה המלאה" האחרת
יש בפי רק שתי הערות קטנות על אדם גדול:
במאמר "בפרדסו של עגנון" המופיע בקובץ "שולחן הכתיבה", כתב מגד את הדברים הבאים:
"בשעות הקריאה היפות כשאני קורא סיפור של עגנון כפשוטו, דומה לי שמעשה היצירה שלו הוא כמעשה הטבע. כאילו כך נתונים הדברים מששת ימי בראשית ואי אפשר כלל שיהיו אחרים. דומה כאילו סיפור העולם בעצם נתון כבר, אלא שהוא כתוב על קלף עתיק בדיו סמויה. עגנון נראה לי אז כסופר סת"ם שעובר בקולמוסו על האותיות הכתובות בדיו הסמויה, ושהוא מיחידי הסגולה היודעים לקרוא אותן, ואין הוא אלא מפרש לנו באותיות שחורות מה שהיה כתוב כבר באותיות לבנות. להיות סופר סת"ם של הבריאה, נדמה לי שאין דבר גדול מזה באמנות".
אם עגנון היה סופר הסת"ם של הבריאה, אהרן מגד היה סופר הסת"ם של הנבראים. הדמויות של מגד הן תמיד האנטי־גיבורים: אנשים מחפשים מוצא, בריות בשולי החיים, נפשות אילמות מבקשות גאולה. בלשוננו היום: שקופים. בתפיסה הפילוסופית של מגד, השימוש במושאי כתיבה אלו לא רק מפנה אלומת אור אל עבר הבלתי נראים, לא רק מעלה לקדמת הבמה את אלו שאינם ראויים להיות נושא לחמלה או ללעג, לא רק משמיע קול של חסד כלפי עלובי החיים – הכתיבה עליהם מהווה את עצם מעשה הגאולה שאליה הם מצפים וראויים, או בלשונו של אהרן עצמו:
"הן חיפשו מפלט בבריחה מעולמן אל ארצות אחרות, אל ההזיה, אל הטירוף, אל האירוניה, אל המוות, אבל ייסוריהם מוסיפים לחלחל ודמעת העשוקים אין לה מנחם. אם יש להם גאולה כלשהי, הרי היא בזיכוך כאבן ביצירה האמנותית".
ועוד משהו: אהרן מגד היה סופר שכתב ספרות ישראלית על כתפי הענקים של ספרות יהודית, אריח על גבי לבנה. הדמויות שלו מדברות חדש וישן, הווה ועבר, תקומה ושואה, עכשוויזם והיסטוריה, מדינה וגולה, נגלה וסוד, שירה מודרנית ותורה שבעל פה. כשאני קורא את מגד אני נזכר במשפט מכונן של עמוס עוז במאמר ידוע שלו:
"דיאלוג רוחני בין "עגלה מלאה" לבין "עגלה ריקה" לא ייתכן. רק מי שמוכן להכיר בכך שתרבות ישראל עשויה כמה וכמה עגלות מלאות – הוא בן־שיח".
תרבות ישראל המודרנית החילונית יכולה ונכונה להיות בת־שיח. אהרן מגד מהווה עבורי את תמצית "העגלה המלאה" האחרת.
חז"ל אמרו: "אין עושים נפשות לצדיקים, דבריהם הן הן זיכרונם". זיכרונו של אהרן מגד צרור בצרור דבריו וכתביו. הם ממשיכים את הדרך, דרכו שלו ודרכנו שלנו, עד לגאולתו של היחיד, עד לכינונה של חברה מכילה וחומלת, לתיקונו של אדם ולתיקונו של עולם.
