בשלהי קיץ תשל"ז (1977) פרסמה הפילוסופית הפורה רבקה שכטר מאמר במוסף הנשים "את". המאמר עסק בספרה של חנה ארנדט "הבנאליות של הרוע", ויותר מכך בתופעת ארנדט עצמה. שכטר לא דילגה על הצדדים המגדריים (מכאן הבחירה ב"את"), על החד־ממדיות של הממסד האקדמי בישראל, על ההגמוניה האינטלקטואלית השלטת ובעיקר על שורשיה הגרמניים. את כל אלה חוותה במשך השנים גם על בשרה שלה.
אך לצד ניתוחים אינטלקטואליים ואינטואיציות קולעות, הפצירה שכטר בקוראות לשוב אל השאלה החשובה, היחידה לדידה, ביחס לשואה: כיצד צמחה האידאולוגיה הנאצית. הרצון להבין, לרדת לשורשי הדברים, חורז את כתיבתה; ואת הרצון הזה לא מצאה במשפט אייכמן, ועוד פחות מכך בתגובה ההיסטרית והלא־רציונלית לספרה של ארנדט (שבאופן אישי לא קיבלה את טענותיו).
המשפט, לדבריה, נועד מלכתחילה להיות סמל מיתי עבור החברה בישראל, ובכך החמיצו היהודים הזדמנות חד פעמית להבנת האנטישמיות הגרמנית: "עד היום 'יד ושם' עוסק רק באיסוף תעודות; שום מחקר ממשי באידיאולוגיה הגרמנית לא פורסם […] בנידון בעיית השואה היהדות פתרה את הבעיה בצורה ארכיטיפית, כפי שעמים אחרים או האנושות כולה נוהגת: דבר שאין מבינים עושים ממנו אקט פולחני".
ארנדט, טענה שכטר, פעלה בניגוד למשמעות סמלית־חברתית זו של המשפט, ועל כן הפכה למנודה. אך הפיכת השואה לסמל משמרת את העיוורון היהודי ביחס למחולליה. כדי להבין, כך כתבה, יש להפליג אל מעבר לארנדט ולחשוף את היסודות הלותרניים של גרמניה המודרנית.
כנער דתי, המפגש הראשון שלי עם יצירתה של שכטר ("שורשיו התיאולוגיים של הרייך השלישי") היה מטלטל. יחסי אלוהים־אדם הפכו לפתע לעניין שבריאליה, שכן באבחת שינוי תיאולוגי נחרצו גורלותיהם של עמים ותרבויות. מאוחר יותר נוכחתי לדעת כי מפעלה זכה להערכה מהוססת מאוד בשדה האינטלקטואלי בישראל; תיאולוגיה, בפרט כזו הנוגעת לאירופה ועוד נכתבת בצורה נוקבת, היא עניין מעורר מבוכה. סקירה זו נכתבת מתוך הכרת תודה ומתוך ניסיון להשלים במעט את החסר.
ציר לותר־פאוסט־גתה־קאנט
עשרים שנה קודם לפרסום המאמר ב"את" כתבה שכטר את עבודת התזה שלה על יחסי אנגליה־אירלנד ("חוק שלטון הבית") אצל פרופ' יעקב טלמון. משם ביקשה להמשיך לדוקטורט ולתהות על שורשיה של האידאולוגיה הנאצית. טלמון שלח אותה לקרוא על הקומוניסטים היהודים שפעלו בגרמניה; שכטר סברה שצריך לחפש דבר־מה עמוק יותר. לאחר דין ודברים ממושך, שלא עלה יפה, ולאחר התוודעות מעמיקה יותר לנצרות באוניברסיטת ברנדייס, החלה לכתוב על זיקתה של האנטישמיות המודרנית למרטין לותר ולהתקבלותו בגרמניה. דיונים תיאולוגיים ואינטלקטואליים התקיימו בנושא זה בגרמניה באותן שנים, והיא סקרה אותם בפרקים האחרונים של העבודה.
את ההתחקות אחר השורשים התיאולוגיים של הרייך השלישי השלימה שכטר במהלך שנות השבעים והשמונים, במספר ספרים ומאמרים. לדבריה, לותר היה רק החוליה הראשונה בזחלי הטנק הגרמני. בניגוד לנטייה הקיימת אצל כמה הוגים יהודים, לראות ברפורמציה שלב מתקדם יותר של הנצרות ולהתייחס אליה באהדה, שכטר הראתה כי לצד אנטישמיות מפורשת, לותר שלל את ערכם של המעשים הטובים ("sola fide"), הרצון החופשי, הממסד, החוק, הבחירה החופשית – והכתיר את השטן כשליטו של העולם הזה. המפלט מהשטן התאפשר רק באמצעות בקשת האמונה הרוחנית הצרופה (האישית, הפנימית) שהבטיחה את החיים הנצחיים שלאחר המוות.
אנרכיזם גנוסטי קיצוני זה גרר את תמונת המראה שלו, בדמות עליית המיתוס העממי על אודות ד"ר פאוסט, שדמותו ההיסטורית הייתה בת זמנו של לותר. פאוסט היה מדען ומכשף שמכר את נשמתו לשטן בתמורה לכוח בלתי מוגבל. אגדה זו זכתה לשלל עיבודים אמנותיים, וסימלה את השבר הדתי של תקופת הרפורמציה. זו הייתה האפשרות האחרת, המפתה והמתבקשת, בעולם שבו שולט השטן – לכרות איתו ברית ולפרוץ את כל הגבולות.
שכטר הצביעה על חוליות גרמניות נוספות. בסיפור המקורי נענש פאוסט ובסופו של דבר השטן נוטל את נשמתו. גתה, שהעיבוד שלו לפאוסט הפך להיות היצירה החשובה ביותר בספרות הגרמנית, שחרר את פאוסט מהשטן, והניח לו לחמוק אל חיי הנצח. לשם השוואה, כאשר המחזאי האנגלי כריסטופר מרלו ניסה לסיים כך את המחזה, הצנזורים האנגלים – מתוך אינטואיציה, ניסיון חיים או הקוד האנגלי הנוקשה – לא אפשרו לו ותבעו ממנו להעניש את הגיבור. בווריאציה הגרמנית, קובעת שכטר, נסללה הדרך ל"פתרון הסופי".
את ההתקבלות הגרמנית של ציר לותר־פאוסט־גתה חותמת שכטר בלא אחר מאשר קאנט, שהאתיקה שלו נושאת לדידה את אותן עקבות של "רוחניות צרופה". תוך סלידה מנורמות, ממערכות יחסים הדדיות, מהמצוות ה"חיצוניות" שביהדות – רצה קאנט לחוקק חוקים פנימיים, מוחלטים, שלהם יש לציית ציות גמור. שמו של קאנט נכרך בישראל עם המשטר הנאצי לא פעם – ישראל אלדד כתב על כך כבר במהלך משפט אייכמן – אבל שכטר רצתה להצביע על אותו "קוד דתי־תרבותי" לותרני, שהצד השני שלו הוא הפיכת העולם הממשי, הריאלי, למאבק קוסמי בין כוחות אלימים.
"הרוח הפרוטסטנטית" היא נושא ותיק ומוכר בקרב פילוסופים ואנשי מדעי המדינה העוסקים בעת החדשה. ניתוחיה של שכטר שונים מאלו של מקס ובר, לדוגמה, לא רק בזיקתם לרעיונות חובקי עולם מכאן ולאנטישמיות המודרנית מכאן, אלא גם בחלוקה החדה שהיא עורכת בין המסורת הלותרנית למסורת הקלוויניסטית. זו האחרונה, לדעתה, לא המליכה את השטן על העולם, אלא אדרבה, פנתה למערכת ערכים הקרובה להשגחה התנ"כית – מה שעיצב את הפילוסופיה המדינית של הארצות דוברות האנגלית.
שאיפה לכוח בלתי מוגבל
ספרה הראשון של שכטר, "מיסטיקה וקיומיות", שיצא לאור באמצע שנות השישים, לא עסק בנאציזם או בלותר אך הציג קו מחשבה דומה. תפיסתו של האדם את עצמו ואת עולמו, לדבריה, נחלקת לשני סוגים: האחד מיסטי, או מיתי, ולפיו העולם הוא מקום מאבק בין כוחות קוסמיים, ללא עיקרון מופשט המארגן אותם או מעניק להם משמעות אחת. האלים משתנים, עולים ונופלים, מתים וקמים לתחייה. בעולם שכזה האדם לא נדרש להכריע בין טוב לרע, שכן לבחירתו הטובה אין משמעות, אלא עליו לחלץ את עצמו מציפורני הכוחות השונים. ישועה זו מתאפשרות באמצעות קרבנות וטקסים, המשתפים את האדם בדרמה הקוסמית. האחר קיומי, או רציונלי, ולפיו מאחורי התופעות השונות מסתתרת מהות אחת, המעניקה סדר, משמעות ומעל לכול – מגבלות וכללי משחק קבועים. קבלת מגבלות הקיום ("קיומיות") היא הפתח ללמידה, למערכות יחסים ולמוסר.
עצם החלוקה בין מחשבה מיתית ורציונלית אינה חדשה, אולם שכטר עוקבת לאורך הספר אחר גלגולן והרכבתן של השקפות אלו בדתות ובהשקפות שונות – עד לעת החדשה. "אין לחשוב שמחשבה מיתית־מיסטית פסקה מהעולם עם התגברות האמונה ברציו", היא מתריעה. הואיל ומהפכת הנאורות נטתה לקיצוניות בכל הנוגע לרציונליזם ולאמון האדם בעצמו, המיתוס חוזר. כאן היא נוקבת בשמם של ק"ג יונג, ט"ס אליוט וג'יימס ג'ויס ככאלו התרים אחר מיתוס חדש, שיבקיע את מגבלות הרציונליזם. "האדם אף פעם לא מרוצה מאפשרויותיו המוגבלות. הוא תמיד רוצה לעבור את עצמו", והליכה זו תמיד גוררת, מבחינתה, את ההליכה אל מעבר לזולת, מעבר לכללי ההתנהגות, מעבר להסכמה ההדדית. המוסר בנוי על משא ומתן, על הכרה בגבולות ובמגבלות, על פרגמטיזם, על עמידה נוכח סופיות החיים. כל אלו מתמוססים בעולם השואף למיתוס חדש, לגיבור שהוא "אדם־אל", לחיי נצח.
הנאציזם, שאליו הגיעה מאוחר יותר, היה בעיניה הגילום המוחלט והמסוכן ביותר של ההשקפה המיתית. הסכנה לא נבעה רק משאיפתם של הגרמנים לכוח בלתי מוגבל ולברית עם השטן, אלא גם מנהייתם של יהודים רבים אחרי אותה "רוחניות גרמנית צרופה", שסנוורה ועדיין מסנוורת אותם מלראות נכוחה את תוצאותיה. החוויה המיסטית הגרמנית, כמו גם השאיפה לאתיקה טהורה, חדרו לשדרה האינטלקטואלית המרכזית של יהדות גרמניה, ויצרו חיבורים שיכלו להיכתב, לדידה, בידי כל כומר לותרני.
מדובר בקריאה מאתגרת מאוד של היצירה היהודית־גרמנית, שמבהירה מדוע לא התחבבה שכטר, בלשון המעטה, על הממסד האקדמי בישראל. אך קריאה זו, ובפרט הזיקות שהיא מקפלת בין "רוחניות צרופה" ובין שאיפה לכוח בלתי מוגבל, ראוי שתאתגר גם משנות תאולוגיות־רוחניות עכשוויות בגזרה הציונית־דתית והניאו־חסידית.
אל מול ההשקפות המיתיות על כל צורותיהן מציבה שכטר את התנ"ך. התנ"ך לדידה הוא ספר מציאותי ולא מיתי, שאינו מבקש לפרוץ את קווי המתאר של הקיום האנושי. את רעיונותיו הגדולים על אדם ועולם הוא מוסר בעלילות דברים ריאליות או במטפורות תמציתיות, שיש צורך לפענח אותן בקפידה. קריאה תיאולוגית ואף פסיכואנליטית באותן מטפורות, דוגמת סיפור הבריאה או ספר איוב, מייחדת את כתיבתה מפרויקטים אחרים של שיבה אל התנ"ך.
התנ"ך מול הדרמות הקוסמיות
רבקה שכטר נולדה בשנת תרפ"ט (1929), וגדלה במונקאץ', שהייתה בין שתי המלחמות בשליטת צ'כוסלובקיה. את משפחתה איבדה באושוויץ. בשנת תש"ט (1949) נישאה לאבנר טריינין, לימים משורר מוערך ועטור פרסים ("כתונת איש המחנות") ופרופסור לכימיה באוניברסיטה העברית. כפל כישרונות זה התבטא ביצירתו, כפי שהוזכר לא פעם בידי משוררים ומבקרי שירה. הדבר שטרם הוזכר הוא הזיקה בין שירתו של טריינין ובין תחומי עיסוקה של שכטר – השואה, המסתורין שבקיום, החתירה להבנה, משמעותם של סיפורים מכוננים, תפקידם של חוקים, מקומה של השפה ועוד. עיסוקו של אבנר, הצבר, בשואה – היה חריג בנוף הארצישראלי של אותן שנים. אולם בעוד אבנר עסק בכל אלו באופן אישי ושיתף את הקורא בעולמו הפנימי – רבקה שמרה מרחק. שורה אחת משירו של אבנר על אביו ("פרקי אבות") מעניקה אינטרפרטציה מדויקת לאחד הרעיונות המרכזיים בכתיבתה: "הן כל שצפיתי אירע/ ואין הרשות נתונה/ להיחלץ מחוקי הדברים".
עבודותיה המאוחרות של שכטר עוסקות ב"פילוסופיית השפה". היא מתחקה אחר היחס שאותו מקבלת ה"שפה" – עיצובה, עקרונותיה והשימוש בה – בתרבויות ובמיתוסים שונים. עבודות אלו כמעט לא זכו לתהודה, למעט מעגל קרוב של מתעניינים. הן גם קשות יותר להבנה. הנחת המוצא של שכטר היא שהקורא כבר התוודע לעבודותיה הקודמות, זאת נוסף על סגנונה האינטואיטיבי העשוי במשיכות מכחול עבות.
קיומה של השפה הוא פלא. האדם משמר קטעי קולות, תוך שהוא יוצר הסכמה עם זולתו בנוגע לשימוש בהם. הוא אינו משתמש בקטעי קולות אלו רק לשם העברת אינפורמציה, אלא הוא בורא באמצעותם עולמות תוכן שלמים, סיפורים, ויוצר סביבם קהילות.
שכטר מתבוננת בשפה ומוצאת גם בה גבולות, חוקים, הסכמה הדדית. השפה היא "יצירה קיבוצית", תלויה ביחסים ובשיתופי הפעולה שבין חברי הקהילה. כאחד מ"סיפורי השפה" הראשונים היא מביאה את הקינה השומרית על אודות דומוזי, המושמעת מפי אמו ואשתו. האֵם מקבצת באמצעות הקינה נשים נוספות; כך נוצרת קהילה, כך נוצר סיפור. כך נוצרת גם הבחנה בין טוב ורע: ה"שפה" נולדת נוכח המוות, הגורם למרחק מסוים בין האם ופרי בטנה, בין האדם וגופו, והמנכיח בכך את שבריריותם וסופיותם של החיים. לצד ההצבעה על הכאב כעיקרון מכונן, שכטר לא פוסחת על היבטיו הפמיניסטיים של סיפור זה: ההכרה במגבלות הקיום קרובה יותר לתודעה הנשית.
גם בנושא השפה היא מעלה על נס את חידושו של התנ"ך: העולם נוצר באמצעות השפה, ששימשה כלי־אמן בידיו של אלוהים. היוונים התכחשו לעובדה שיש לשפה כוח יוצר. ראשוני הנוצרים, מן העבר השני, התייחסו אל השפה, "הדבר שהיה בראשונה", בצורה מיתית. כך יכול היה רק התנ"ך להמשיך ולתאר שיח מתמיד בין האדם ואלוהים, הכולל גם את האפשרות לשאת ולתת, מה שלא התאפשר בתרבויות אחרות שהמשיכו לטפח טקסים, דרמות קוסמיות וציות.
באיחולי ספרים משעממים
את הסקירה הזו, הנכתבת לרגל הגעתה של רבקה לשנתה התשעים, ראוי לחתום באנקדוטה משעשעת אך גם נוקבת עד תהום, השמורה בארכיון הספרייה הלאומית. בשנת תשכ"ז (1967), כאשר ניסתה לפרסם את ספרה "האדם־האל" במוסד ביאליק ונדחתה על ידי הוועדה האחראית, היא פנתה בכתב לפרופ' גרשם שלום, שהיה יושב ראש הוועדה, כדי להסביר את סגנון כתיבתה הייחודי. וכך כתבה:
"פילוסופיה דתית היא נושא נכבד בכל העולם המערבי ומתייחסים אליה בכבוד. אינני יודעת מדוע מכנים נושא זה בארץ בשם 'פובליציסטיקה' […] עשרים ושתיים שנה אחרי מלחמת העולם השנייה לא יצא עדיין במדינת ישראל מחקר על המניעים הרוחניים שהביאו להתנגשות בין גרמניות ליהדות […] הסיבה למצב זה נעוצה בהחנקה שיטתית של כל מחקר עיוני חופשי ומקורי שלא כתוב בז'רגון המקובל של האוניברסיטה".
בעלי הסמכות, כך טענה במכתב, נצמדים לסגנון היסטורי מדעי, המחייב קיפוח של תמות חדשות בתחום הרוח.
כעבור חודש, משזה דחה אותה, ענתה לו בהצלפה – אמיצה וחתרנית הרבה מעבר לכל נורמה מקובלת באותה תקופה בממסד הישראלי, אך כזו המבטאת היטב את טיבה ומניעיה של יצירתה:
"אני מאחלת לך פרופ' שלום שתמשיך להיות עוד הרבה שנים יושב ראש ועדות אשר תאשרנה הרבה ספרים משעממים, מדעיים, כתובים בז'רגון הנכון, שאף איש אינו זקוק להם. לעצמי אני מאחלת כתיבת ספרים לא מדעיים, לא אורתודוקסיים, שיש בהם תוכן ולא צורה, והמביאים איזה דבר חדש. ומאחר שמטבע הדברים יום אחד האנשים יתעוררו ויכריזו שהמלך הוא עירום, שז'רגון ומדע הם פיקציה, באים לכסות על ריקנות – יש תקווה שידי אז תהיה על העליונה, ביחוד שלפי גילי עדיין אני מסוגלת לחכות".
יום עיון בנושא "הפילוסופיה של רבקה שכטר" יתקיים מחר, כ"ה באדר ב, 1.4, בשעה 10:00 בבניין המחלקה למחשבת ישראל, בר אילן
