במרכזה של פרשת תזריע עומדים חוקי הצרעת. הפסוקים מלמדים על התהליך מרובה הסעיפים שבאמצעותו מתבהר לאדם האם המראה שהתפתח בעורו או בבגדו נחשב לצרעת אם לאו. העיסוק הנרחב והמפורט בצרעת מעיד על חשיבותה ועל מידת החומרה שבה נתפסה.
בהתאם לדרך שבה הוצגו הקרבנות בפרקים הקודמים, פרקי ספר ויקרא אינם עוסקים במשמעות החוקים אלא בעצם קיומם ובהדגשת חשיבותם; וכפי שהפרקים הראשונים בספר לא הסבירו מה משמעות תהליך ההקרבה או מה היא העמדה הנפשית שמתוכה מקריב האדם, כך הם אינם עוסקים בסיבה שבגללה אדם הצטרע או במשמעות של נוכחות המצורע במחנה. בחינה של מקראות מחוץ לספר ויקרא שבמרכזם עומדים מצורעים עשויה להציג את המשמעות שהוקנתה למחלת הצרעת ולהדגים בדרך נוספת את החומרה שבה היא נתפסה.
פגיעה בהיררכיה המקדשית
במלכים ב פרק טו מוזכרת צרעתו של עוזיהו מלך יהודה. צרעת זו גרמה לכך שעוזיהו לא יוכל לשמש בפועל כמלך, ועוד בחייו בנו מלך תחתיו. בדברי הימים ב, פרק כו, מורחב הרקע לצרעת זו: החל מפסוק טז מתבהר כי ההצלחות השלטוניות של עוזיה גרמו לגבהות לבו, ומתוך תחושה זו הוא נכנס להקטיר קטורת בעצמו במקדש. דברי הכהנים המפצירים בו שלא לעשות כן מלמדים על המשמעות ועל החומרה של מעשיו: "לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר ה' כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מה' אֱלוֹהִים". עוזיה נטל על עצמו תפקיד שאינו מיועד לו וקרא בכך תיגר על חלוקת התפקידים הקבועה כצו מאת הא־ל. על כן נצטרע.
אף בדברים כד מוזכרת הצרעת, תוך הדגשה של חשיבות שמירת סמכותם המחייבת של הכהנים (ח־ט): "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת. זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ־לֹוהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". האם זהו הקשר בין סיפורי הצרעת לחוקים המפורטים בספר ויקרא? האם הצרעת באה על פגיעה במערכת ההיררכית הפנימית של המשכן והמקדש? בחינה של סיפור צרעת מרים חושפת עיקרון רחב שאינו נוגע לסמכות הכהנים בלבד.
בבמדבר פרק יב מרים מצטרעת בעקבות דבריה על משה: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח… וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה', הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר". מתגובתו של הא־ל, המופיעה בסמוך, עולה חומרת הדברים שדיברו מרים ואהרן על משה, ומתבהר שלוּז טענותיהם נוגע למערכת היחסים שבין משה והא־ל: "אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה… וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה?". מרים ואהרן משווים בין מעמדם למעמדו של משה, ומטילים ספק בייחודו של משה. בדבריהם הם ערערו על מערכת היחסים הייחודית הקיימת בין משה ובין הא־ל ועל כך נצטרעה מרים.
על מה אם כן מגיעה הצרעת? מה משמעותה?
חוסר הכרה בסמכות הא-ל
הצרעת המתוארת במלכים ב פרק ה תוכל לסייע בקשירת כל הקצוות יחד. נעמן שר צבא ארם מגיע אל אלישע הנביא במטרה להתרפא מצרעתו: "וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו… וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע". ריפוי נעמן בהתאם להוראות אלישע מביא אותו להכרה בא־לוהי ישראל: "וַיָּשָׁב אֶל אִישׁ הָאֱ־לוֹהִים… וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱ־לוֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל… כִּי לוֹא יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלוֹהִים אֲחֵרִים כִּי אִם לַה'". נעמן מבקש לתת מתנה לאלישע, אך הלה מסרב. סירובו של אלישע נעוץ במטרתו להוכיח שהא־ל, ולא הוא עצמו, ריפא את נעמן: "וַיֹּאמֶר חַי ה' אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם אֶקָּח". בניגוד אליו, גיחזי, נערו של אלישע, רץ אחר שר צבא ארם ולוקח ממנו שלל רב. מעשהו של גיחזי לא נושא חן בעיני אלישע, אשר מוכיח אותו ואף מעניש אותו: "וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג". אם מטרת אלישע במעשהו הייתה להוכיח שהא־ל הוא שריפא את נעמן ובכך חיזק את הכרתו בא־לוהי ישראל ובכוחו, הרי שמעשה גיחזי פגם בהכרה זו. הקטנת כוח הא־ל וצמצום ההכרה בשליטתו הם שהביאו את הצרעת על גיחזי.
מכאן עולה שהצרעת לא באה על פגיעה בסמכות האנושית – יהא זה הכהן או הנביא – אלא בדיוק להפך: על חוסר הכרה בסמכות הא־ל העומדת ביסוד המינוי האנושי ופגיעה בה.
עיקרון זה אף עשוי להסביר את אות הצרעת שמקבל משה במעמד הסנה בשמות פרק ד: "וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג". צרעת זו אינה עונש אלא אות שמטרתו להדגיש את יחסי הציות שאמורים לשרור בין משה ובין הא־ל; יחסים המופרים תדיר במעמד מכונן זה. משה מסרב לקבל את השליחות ומערער עליה שוב ושוב. בכך לא רק שהוא אינו ממלא את דבר האל, אלא הוא אף מבטא חוסר הכרה בסמכותו ובשלטונו. משה שם את עצמו במוקד ודן במידת ההתאמה האישית שלו לתפקיד, חלף ההכרה בסמכותו של הא־ל שאליה נדרש כבר מראשית הדברים: "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם".
"סיפורי הצרעת" הפזורים במקרא משקפים אפוא את המשמעות שהוקנתה למחלה זו: הצרעת נתפסה כמחלה הבאה על פגיעה מגוונת בסמכות הא־לוהית. סיפורים אלה מציגים, מנקודת מבט מהותית, את החומרה היתרה שמתבטאת אף בחוקי הצרעת המפורטים בספר ויקרא.
