לכתחילה במצב הנתון

ענייני דת ומדינה לא נכללו בכנסות האחרונות בסדר היום של המפלגה המגזרית של הציבור הסרוג. לאחרונה, עם פיצול המפלגה, נשמעו קולות שלפיהם אחד ההבדלים בין שני הפלגים נוגע בדיוק בשאלות אלה. בין אם הטענה נכונה ובין אם לאו, היא מזמינה דיון מחודש בסוגיה.

ברשימה זו אנסה לשרטט בקיצור נמרץ גישות שונות בשאלת העיגון בחקיקה של עניינים מתחום דיני האיסורים. ליתר דיוק, הגישות השונות נוגעות לשאלת מעמד הפשרה אגב חקיקה בתחום דיני האיסורים, שהרי קרוב לוודאי שכל חקיקה שתיחקק בתחום לא תהלום באופן מלא את עמדת ההלכה. אפשר לדון בעניין תוך העלאה של שיקולים פוליטיים ומוסריים, אולם בדבריי אתייחס לשאלה מנקודת מבט הלכתית. השאלה היא מהי עמדת ההלכה ביחס לאפשרות הפשרה אגב חקיקה בתחום דיני איסורים.

הסכם של חוסר בררה

מקור חשוב לדיון ההלכתי נמצא בדברים שנכתבו לפני כמעט שישים שנה, אגב ניסיון לחוקק חוק שבת ארצי. החוק שעמד על הפרק עמד לעגן, בין היתר, את הסטטוס־קוו בתחום התחבורה הציבורית, כך שברוב אזורי הארץ התחבורה הציבורית תיאסר, למעט העיר חיפה שבה היא תותר.

ארחיב מעט: מקום המדינה ואילך נלחמה המפד"ל לחקיקת חוק שבת ארצי. לאחר שבארבע הכנסות הראשונות התחייבה מפא"י בהסכם הקואליציוני להעביר את החוק אך לא עמדה בהבטחתה, לאחר הבחירות לכנסת החמישית, שהתקיימו בשנת 1961, דרשה המפד"ל שפרטי החוק ייכללו בהסכם הקואליציוני. הפרטים הרלוונטיים לענייננו נגעו כאמור לאיסור התחבורה הציבורית בשבת, תוך החרגה של העיר חיפה.

אנשי המפד"ל ובראשם זרח ורהפטיג ראו בהסכמה הישג היסטורי, אך הופתעו לגלות שיש המתנגדים לחוק בתקיפות. בכנס רבנים בנושא השבת שהתקיים בתל אביב הביע רבהּ הראשי של חיפה, הרב יהושע קניאל, התנגדות עזה להסכמה לעגן בחוק את חילול השבת בחיפה. הרב קניאל טען שההסכמה תגביר את חילול השבת בחיפה ואולי גם במקומות אחרים בארץ, ושבכל מקרה ויתור בנושא חיפה מנוגד להלכה. עמדה הפוכה הביע הרב שאול ישראלי, לימים ראש ישיבת מרכז הרב ודיין בבית הדין הרבני הגדול. הרב ישראלי טען שהפשרה לא תחמיר את המצב בתחום התחבורה ושהרווח הכולל העתיד לצמוח מהחוק רב על הנזק. הרב ישראלי הוסיף וטען שההלכה אינה אוסרת פשרה מעין זו.

יוצא אפוא שמדובר בשתי מחלוקות: האחת עובדתית – האם התועלת עולה על הנזק; והאחרת עקרונית – אפילו נניח שהחוק יצמצם את חילול השבת ברחבי הארץ, או על כל פנים את חילול השבת בפרהסיה, האם מבחינה הלכתית מותר לתמוך בחוק המאפשר חילול שבת בחלק מהארץ ונותן גושפנקה "חוקית" לחילול זה?

כאמור, הסוגיה נדונה לראשונה בוועידת השבת שהתקיימה בתל אביב, בהשתתפות רבנים רבים, ובכללם רבני העיר חיפה, שהשמיעו קול זעקה נגד החוק המוצע. לאחר שהסתיימה הוועידה פרסם הרב ישראלי מאמר ארוך, שכותרתו "בהלכות קואליציה", ובו הציג את הבעיה ודן בה בהרחבה. תקצר היריעה מלפרט את כל השקלא וטריא ההלכתית של הרב ישראלי והחולקים עליו, ולכן נסתפק בכותרות בלבד. המחלוקת התמקדה במספר שאלות:

• האם מחללי שבת הם בגדר יהודים, שמצווה להציל אותם מעבֵרה?
• האם מותר לאדם לחטוא בחטא קל על מנת להציל את חברו מחטא חמור?
• האם מותר להזניח את המיעוט למען הרוב?
• האם הוויתור לא נופל בגדרי "סיוע לעוברי עבֵרה" או בגדרי "חילול השם"?
• האם הוויתור לא ייחשב למתן גושפנקא חוקית לחילול שבת?

בשורה התחתונה, הרב קניאל וסיעתו סברו שחקיקה הכרוכה בוויתורים אסורה, גם אם היא מביאה לשיפור המצב. לעומתם, הרב ישראלי סבר שחקיקה כזאת מותרת ואף רצויה, ובלבד שהשגנו כל מה שיכולנו, שהבענו מחאה על מה שוויתרנו עליו ושהדגשנו שהוויתור נובע מאילוץ בלבד.

 

אמנה להפגת השנאה

לפני כשני עשורים שבה הסוגיה והתעוררה. הרב יעקב מדן הצטרף לפרופ' רות גביזון ויחד הם ניסחו קווים להסדר, שנודע בשם "אמנת גביזון־מדן". האמנה כוללת ויתורים רבים מנקודת מבט הלכתית. בדברי המבוא שלו לאמנה התייחס הרב מדן לסוגיית הוויתורים וטען כי הוא הולך בדרכו של הרב ישראלי. אולם נדמה שקיימים שני הבדלים בין הפשרה שעמדה על הפרק בעניין חוק השבת לבין האמנה שכרתו גביזון ומדן.

ראשית, בדיון בעניין חוק השבת הדגישו הרבנים המתירים שהחוק לא בא להתיר דבר שהיה אסור לפני חקיקתו, או שנהגו בו איסור הלכה למעשה: גם לפני חקיקת החוק מותר היה להפעיל שירותי תחבורה ציבורית בשבת בחיפה והיא אף התקיימה בפועל. לעומת זאת, אמנת גביזון־מדן מבקשת להתיר פעילות בתחומי הבילוי והתרבות ולאפשר תחבורה ציבורית בהיקף מצומצם, אף על פי שפעילויות אלו אסורות כיום לפי חוק. תמיכה בהסדר כזה עשויה להיחשב ככרוכה בסיוע בידי עוברי עברה ובחילול השם גם לגישת הרב ישראלי. דברים ברוח זו טען הרב שלמה אבינר:

זה נכון שלפעמים מצוה להתעלם: כאשר יש כמה דברים רעים, ואי אפשר לתקן את כולם, אז יש לתקן את הכי חמור ולהתעלם זמנית מן הפחות חמור, כדי להציל מה שאפשר להציל… וכן פסק הגר"ש ישראלי ב"הלכות קואליציה", שאם אי אפשר לדאוג שלא תהיה כלל תחבורה ציבורית בשבת בכל מלוא ארצנו, יש לחוקק זאת במקום שניתן הדבר, ובמקום שאין ניתן יש להתעלם, עד אשר ד' ירחם… וזה בדיוק ההפך ממה שעושים חסידי האמנה המוצעת: יש לנו מדינה טובה האוסרת תחבורה ציבורית והפעלת בתי בילוי בשבת – אלא עם פרצות רבות ואנחנו נבוא לעקור החוק הזה לגמרי.

הרב מדן הסכים עם טענת מבקריו שהאמנה אכן מדברת על ביטול חוק קיים, אך טען שלמרות זאת אין מניעה הלכתית מלהסכים על כך. לטענתו, הסרת חוק מדינה שאוסר חילול שבת איננה נחשבת סיוע, מכיוון שאיננה מעודדת חילול שבת אלא רק קובעת שהמדינה לא תתערב בחילול שכזה.

לכאורה, הבנתו של הרב מדן, שלפיה אין סיוע בידי עוברי עברה כאשר אין מדובר בסיוע ממשי אלא רק בהסרה של מניעה חוקית אזרחית, אינה תואמת את עמדתו של הרב ישראלי. הרב ישראלי התכוון שאין בהשארת המצב הנהוג בחיפה על כנו משום סיוע, שהרי זה המצב הקיים כעת, אבל אם היה קיים חוק האוסר על נסיעה בשבת ובאים להסירו, היה הרב ישראלי רואה בכך משום מסייע בידי עוברי עברה.

הבדל עקרוני נוסף בין גישתו של הרב ישראלי לזו המשתמעת מן האמנה נוגע למטרה העומדת בבסיס הנכונות להתפשר. הרב ישראלי הסביר שמטרתו היא למנוע את חילול השבת והתנה את הלגיטימיות של הוויתור על השלם בכך שהצגת החוק על ידי נציגי הציבור הדתי תלווה "בהסתייגות, ובהבעת כאב, על שאין הדבר בידינו להביא חוק מתוקן כאשר עם לבבנו". הרב ישראלי הדגיש שרק כך יוכלו הנציגים הדתיים להיחלץ מן האיסור של חילול השם. לעומת זאת, יעד מרכזי אצל הרב מדן הוא לקרב בין הפלגים השונים בציבור. לכאורה, השגתו של יעד זה מחייבת להכיר בערכיו ובשאיפותיו של הצד השני ואולי אף לבטא הערכה כלפי שאיפות אלו. גישה כזאת קשה ליישב עם הסתייגות והבעת כאב, שהן, כאמור, תנאי הכרחי להכשרת הפשרה להשקפתו של הרב ישראלי.

הרב מדן מודע לתנאי של הרב ישראלי, והוא מנסה "להלך בין הטיפות". מצד אחד הוא מסביר שיעד מרכזי בחתימתו על האמנה, על הפשרות הכלולות בה, הוא "נטיעת האמונה בלב הציבור שיש פתרון שאינו דורסני וכוחני למלחמת העד בין שומרי מצוות לחופשיים בישראל". מצד אחר הוא מקפיד להבהיר ששאיפה זו אינה מבטלת את התנגדותו להתנהגות המנוגדת להלכה ומציין ש"כל פתיחת מוסד המחלל את השבת וכל נישואין שאינם כדת משה וישראל וכן דברים נוספים הנזכרים באמנה זו והם בניגוד גמור לתורה ולדרכה – אנו מוחים עליהם בכל לשון ומצטערים עליהם צער רב". חרף זאת, ספק אם המסר המורכב הזה של הרב מדן היה נחשב בעיני הרב ישראלי כממלא אחר חובת המחאה.

כאן חשוב לציין: גם הרב מדן מודע לכך שרוח האמנה החברתית שונה במהותה מרוח הפסק של הרב ישראלי, וכך הוא כותב במבוא לאמנה:

הבאתי את דבריו הק' של הגר"ש ישראלי לסיוע עקרוני והלכתי לשיקול דעתנו בכתיבת האמנה. אמנם לא אכחד, שיש חילוק בין הרוח הנושבת מן האמנה לבין הרוח הנושבת ממאמרו הנ"ל של הרב. מאמרו של הרב עוסק בהסכם קואליציוני של "תן וקח", והדגשת חוסר הברֵרה שבחתימה על הסכם זה בשל חולשתנו ניכרת מכל שורה בה. באמנה זו הודגש פעמים רבות שהיא אינה "הסכם" אלא דבר עמוק מכך. אווירת חוסר הבררה הנושבת מדבריו של הרב מוחלפת אצלנו בתקווה להפגת גורמי השנאה, הרצון של בית המשפט לכופף בכוח את החוקים והזלזול הבוטה בחוק מצד הרשויות והאזרח, זלזול המרוקן אותו מכל משמעות מעשית. במצבנו שלנו ייתכן שאף הרב היה מסכים עם מה שכתבתי כאן, אך איני יכול להוכיח זאת.

 

הסדר לכתחילה

עד כה הוצגו שלוש גישות: הראשונה, שבה אחזו הרב קניאל וסיעתו, שללה כל פשרה בחקיקה בדיני איסורים, גם אם החקיקה תביא לשיפור מהמצב הקיים. השנייה, שבה אחז הרב ישראלי, הסכימה לפשרה, בתנאי שתביא לשיפור ובלבד שהשגנו כל מה שיכולנו לעת עתה והבענו מחאה ברורה ביחס לחלקים שעליהם התפשרנו. השלישית, שבה אוחז הרב מדן, סבורה כי הפשרה מותרת ואף רצויה ככלי לחיזוק האחדות בעם ולהפגת העוינות הרווחת בציבור כלפי הדת ומייצגיה.

עם זאת, נדמה שבדברים הללו לא נשלם עדיין התיאור של ספקטרום הדעות בקרב הציבור הדתי. בכנסות האחרונות כיהנו מספר אנשים שומרי מצוות, החברים במפלגות כלליות. בניגוד לאנשי המפלגה המגזרית, חברי הכנסת הללו היו פעילים מאוד בענייני דת ומדינה וניסו לקדם רפורמה משמעותית בתחום זה. אמנם הם ביססו את הצעת החוק שלהם על ההסדרים המפורטים באמנת גביזון־מדן, אבל נראה שנקודת המבט שלהם שונה באופן מהותי מזו של הרב מדן. הרב מדן ראה באמנה פשרה בין דתיים לחילונים. לעומת זאת, אותם חברי כנסת לא פירשו את הצעתם כפשרה, אלא כסוג של הסדר "לכתחילה". אפשר שמה שהנחה אותם הוא ההתייחסות לחירות ולבחירה החופשית כערכים מרכזיים. מנקודת מבטם, חקיקה המגבילה התנהגות מטעם דתי עומדת במתח עם ערך החירות, ולכן אינה לגיטימית.

נדמה שהגישה של אותם חברי כנסת מייצגת אינטואיציה רווחת בקרב חלק לא מבוטל מהציבור הדתי־לאומי, ולא רק בקרב אלה המצויים בקצה ה"לייטי" של המשרעת הדתית. למיטב ידיעתי, אותם חברי כנסת לא הציגו יסודות הלכתיים שעשויים לבסס את עמדתם. השאלה המעניינת היא האם יהיה מי שירים את הכפפה וינסה להציע לאינטואיציה הזו בסיס הלכתי רציני.

 

פרופ' גידי ספיר הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת בר אילן ועמית בכיר בפורום קהלת