אחת הפסגות הידועות בתולדות הקולנוע היא סצנת הגלובוס מתוך "הדיקטטור הגדול" של צ'רלי צ'פלין. בסצנה זאת משחק הדיקטטור להנאתו בכדור הגלובוס כאילו היה כדור משחקים. סצנה זאת, הנמשכת יותר משתי דקות, מבטאת ביקורת מושחזת ביותר על היחס הלעגני, ערלות הלב וקלות הדעת של דיקטטורים כשהם מקבלים החלטות המכריעות את גורל האנושות כולה. קשה להעלות על הדעת אמצעי המחשה כה מוצלח המבטא אדישות כה גדולה לסבל, למוות ולהרס, כמו המשחק הקליל שמבצע הדיקטטור בכדור הארץ עצמו המשמש לו ככדור משחקים.
ניתן להציע השערה סבירה, שלפיה ההברקה של שימוש בגלובוס כאובייקט להמחשת טיבה של זיקה כדוגמת הדיקטטור למול האנושות אינה המצאתו הפרטית של צ'פלין, והוא שאב רעיון זה מתוך ציור משנת 1670 (לערך) של הצייר ההולנדי יאן ורמיר. לוורמיר ציור בשם "אלגוריה על האמונה הקתולית" שבו נראית עלמה ישובה על כיסא ובנונשלנטיות מניחה לנוחיותה את רגלה הימנית על כדור הגלובוס. בהתאם לסימבוליות הנוצרית, העלמה משקפת את האמונה הקתולית. כל צופה בתמונה מתרשם באופן טבעי כי הציור מבטא ביקורת נוקבת על הקתוליות הדורכת ורומסת את האנושות.
מסקנה זאת אף עולה בקנה אחד עם הרקע ההיסטורי של אותם ימים. ציור זה צויר בסמיכות היסטורית לתום "מלחמת שמונים השנים" שבין הולנד לבין ספרד (1568־1648), מלחמה קשה שבה ספרד הקתולית כבשה מספר פעמים את מדינות השפלה ובכללן הולנד שהייתה פרוטסטנטית. ספרד הקתולית שימשה באותן שנים כ"ציר הרשע" של האזור תוך שהיא נלחמת במדינות פרוטסטנטיות. אין פלא אפוא שצייר הולנדי מאותם ימים יבטא את יחסו לקתוליות באותה דרך שבה צ'פלין יחזור ויבטא את ביקורתו כנגד שליטי ציר הרשע של ימיו.
ההשערה שציור זה היווה את מקור ההשראה לצ'פלין הינה סבירה, משום שציורו של ורמיר מוצג לראווה לעיני הציבור במוזיאון המטרופוליטן שבניו יורק החל משנת 1931. בשנים אלה צ'פלין, אנגלי במקורו, התגורר בניו יורק. הסרט "הדיקטטור הגדול" הופק בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת (הקרנת הבכורה ב־1940) ולכן יש להניח בסבירות גבוהה שצ'פלין נחשף לציור זה ועשה שימוש ברעיון של ורמיר.
מה שתמוה בציורו של ורמיר הוא שוורמיר עצמו היה קתולי אדוק. הוא המיר את דתו מבפטיזם (זרם פרוטסטנטי) לקתוליות, וזאת בשנים שבהן הייתה בהולנד הפליה קשה ועוינות נגד הקתולים. כאמור, מרבית האוכלוסייה במדינה הייתה פרוטסטנטית והקתולים נאלצו לקיים את פולחני התפילה שלהם בבתים פרטיים ולא בבתי תפילה ציבוריים. חרף מעמדה הנחות של הקתוליות, ורמיר נישא לאישה קתולית וקיים אורח חיים קתולי תוך נאמנות מוחלטת לקתוליות. לאור זאת עולה השאלה החידתית: מדוע צייר ציור שמבטא ביקורת נוקבת על הקתוליות?! כדי להשיב על חידה זאת יהיה עלינו לצאת למעין מסע התחקות אחר מקורותיו של ורמיר ליצירה.
מקור נבואי
מקור ההשראה המרכזי של ורמיר, כמו גם של אמנים נוצרים רבים אחרים בציורים העוסקים בנושאים דתיים, היה ספרו הקאנוני של סייזר ריפה (Cesare Ripa) "איקונוגרפיה". ריפה היה איקונוגרף איטלקי שפעל עד שנת 1620 וחיבר את ספרו שהיווה מעין לקסיקון של איקונות, אלגוריות וסימבולים מתרבויות שונות, כולל מהנצרות. במהדורה המאוירת של ריפה לספר, מגולמת האמונה הקתולית באמצעות עלמה. מכאן שאב ורמיר את מוטיב העלמה המשקפת את האמונה הקתולית. אולם עלעול קל ב"איקונוגרפיה" של ריפה מגלה כי מצויה שם גם האלגוריה המאוירת של עלמה הדורכת ברגלה על כדור הגלובוס. מכאן ברור כי גם מוטיב הדריכה על כדור הגלובוס יונק מהמוטיבים המצויים בספרו של ריפה.
עבודתו של ריפה הייתה אקלקטית בעיקרה. הוא כינס, הבהיר מילולית ואייר, אך לא הגה את כלל הערכים שהיו מצויים בספרו. לכן ברור כי האלגוריה של עלמה המניחה את רגלה על כדור הגלובוס אינה המצאה של ריפה ומקורה קדום יותר, כנראה בברית החדשה.
הפרק בברית החדשה המהווה מעין קונסטיטוציה של הנצרות הינו הפרק הכולל את "הדרשה על ההר" של ישו (הבשורה על פי מתי, פרק ה'). בדרשה זאת ישנה התייחסות לאיסור הנוצרי להישבע בשמיים ובארץ. הנימוק שניתן שם הוא כי השמים הם "כיסא אלוהים" והארץ היא "הדום רגליו". דימוי זה, המציב את הארץ תחת רגליו של אלוהים, הוא אם כן המקור לאלגוריה הנוצרית בדבר אותה עלמה המניחה את רגלה על כדור הגלובוס. ואולם, גם ישו ומתי אינם המקור של דימוי זה, שכן הנביא ישעיהו השתמש בו לפניהם.
פרק ס"ו בספר ישעיהו פותח במילים: "כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי". פרק זה, הנקרא בהפטרת שבת ראש חודש, הוא המקור ההיסטורי הראשון שבו נעשה השימוש "הצ'פליני" להמחשת רעיון השליטה על העולם באמצעות הגלובוס (בתקופתו של ישעיהו הנביא עוד לא הכירו בצורתו של כדור הארץ ככדור, אך פרט זה אינו גורע מדימויו של ישעיהו כי הארץ היא הדום רגליו של הא־ל).
די ברור שמתי שאל את עולם הדימויים של כיסא והדום רגליים מהנביא ישעיהו. בתחילת הדרשה על ההר נאמר "אל תדמו כי באתי להפר את התורה או דברי הנביאים, לא באתי להפר כי אם למלאת". כדי להמחיש את הטיעון בדבר המשך דברי הנביאים ולא נטישתם, הדרשה על ההר רוויה בביטויים מתוך דברי הנביאים מהברית הישנה. השימוש האלגורי של השמים ככיסאו של ה' והארץ כהדום רגליו הוא חלק משימוש רעיוני וטרמינולוגי בדברי הנביאים, במקרה שלנו בדברי הנביא ישעיהו.
פרשנות יהודית הפוכה
לפי פרשנותו של צ'פלין, יש בציור של הא־ל היושב על השמיים ככיסא והמניח את רגליו על כדור הגלובוס ביקורת על הא־ל הרומס ברגליו את יושבי תבל. אולם ברור כי הנביא ישעיהו לא התכוון כלל לכך. כוונתו הייתה הפוכה מכך, כפי שעולה מהקשר דבריו.
ברקע נבואת ישעיהו עמדה תפיסה אלילית, שחדרה לישראל, ובה הא־ל מגולם ככוח בלתי מרוסן ולא צפוי ופעולת האדם נועדה להחניף לו ולנסות להשקיטו. זהו ההסבר לבניית המקדשים שבהם האדם כביכול מארח את הא־ל, מקטיר לו קטורת, מקריב לו קרבנות ומעלה לו מנחות. בעולם האלילי, מוסר וערכים לא היו חלק מהשפה התיאולוגית, ועל כך יצא קצפם של הנביאים. הנביא ישעיהו ניצב מול מציאות של חברה מנוכרת הנעדרת ערכים של חמלה וסולידריות. העולם הדתי התמצה בעבודת המקדש שיצר אשליה ומציאות מדומה של קרבת האדם לא־ל שלא הותירה מקום לעניינים שבין אדם לחברו. הנביא ישעיהו נזקק אפוא ל"הברקה" ויזואלית שתמחיש לשומעי לקחו את האבסורד שבתפיסת עולמם, ותעשה שימוש בעולם הדימויים שלהם אך תוך שינוי פרופורציות שיזעזע את עולמם. בהקשר זה בא הנביא ואומר בשם ה' "השמים כסאי והארץ הדום רגלי, איזה בית אשר תבנו לי". בשפת העם הוא אומר – אתם מדמים עצמכם כמי שבונים בית לה' ומארחים אותו, הרי מדובר בא־ל שהשמים הם כיסאו והארץ כולה אינה אלא לכל היותר הדום רגליו, ואם כן איזה בית אתם יכולים לבנות לו?!
האלגוריה של ישעיהו היא מענה וביקורת של הא־ל לבני האדם אשר מדמים יחסי גומלין אחרים מהקיים. הנחת רגלו של הא־ל על הארץ ושימושה כהדום רגליים אינה אפוא ביקורת על הא־ל. אדרבה, אלגוריה זו היא ביקורת נוקבת על בני האדם שדימו לעצמם מציאות אחרת. עיקרה של הנבואה, לאחר הזעזוע של הפיכת עולם המושגים השגוי, נעוץ במילים "ואל זה אביט – אל עני ונכה רוח". אין המדובר בא־ל הרומס את יושבי הגלובוס אלא ההפך הגמור, א־ל שעניינו דווקא דאגה לפרט. זאת בהיפוך גמור לביקורת הצ'פלינית.
הסבר זה יכול היה להיות המענה לשאלה ששאלנו: הכיצד ורמיר, כקתולי אדוק, מצייר ציור שבהסברו הצ'פליני הוא למעשה ביקורת על הא־ל? עתה אנו מבינים שאותו ציור ואותה סצנה ניתנים לשתי פרשנויות הפוכות וקוטביות. ההבנה הצ'פלינית רואה בסיטואציה ביקורת על מי שדורך על כדור הארץ. לעומת זאת, ההבנה של נבואתו של ישעיהו רואה בסיטואציה ביקורת נוקבת המופנית דווקא כלפי יושבי הגלובוס.
אך גם הסבר זה אינו מניח את הדעת בכל הקשור לציורו של ורמיר. אכן, הסבר זה מבהיר את כוונת הנביא ישעיהו לאור הרקע החברתי והמוסרי שעימו הוא התעמת. אך מה לזה ולוורמיר, אשר מצייר את ציורו במאה השבע עשרה לספירה?! ציורו של ורמיר, כשמו של הציור, מייצג מצב נוכחי ונצחי בתיאורה של האמונה. ציור זה עומד מעל הזמן ולא קשור בסיטואציה אנושית מיוחדת וממוקדת בזמן מסוים.
בתקופה הקלאסית הרומית ובתקופת התלמוד רווח שימוש נוסף בכדור כמשקף את הגלובוס. המשנה בעבודה זרה (ג, א) מפרטת אילו צלמים אסורים לפי שיטת חכמים, כשאחד הצלמים האסורים הוא צלם המחזיק בידו כדור. החזקת כדור המשקף את הגלובוס מקנה לצלם מעמד א־לוהי של מי ששולט בעולם. הירושלמי מלמד שהמקור לשימוש סימבולי שכזה הוא אצל אלכסנדר מוקדון (מאה רביעית לפני הספירה), אשר ישב על הנשר שלו כדי להגביה עוף ולראות את העולם ממבט הציפור. אז גילה שהארץ אינה אלא כדור עגול. מכאן החלו לצייר כדור בידיו של הצלם כביטוי לשליטה בעולם.
ספר יוסיפון (פרק לז) מרחיב ומציין כי בטקסי המלכה נהגו הרומים להציב כדור בידו של המלך כאות וסימן לשליטה הניתנת לו ולמעמדו החדש. מקורות אלו מלמדים על שימוש רווח בכדור כסימבול של הגלובוס. יחד עם זאת, אין ולא קיים שום קשר רעיוני בין שימוש זה לבין ההסבר האיקונוגרפי שאנו מחפשים להבהרת ציורו של ורמיר. מבחינה סימבולית, לא הרי החזקת כדור ביד שמצביעה על שליטה אך אין בה שום ממד ביקורתי או כל היבט שיפוטי על עצם החזקת הגלובוס לבין סצנה של דריכה ברגל גסה על הגלובוס, כפי שמופיע בציורו של ורמיר. לכן, עלינו להמשיך ולתור אחר הסבר שיעמוד ויקיים את שני הפרמטרים ההכרחיים להבנה נכונה של הסצנה: העדר כל ביקורת על הא־ל וכן הסבר על־זמני המביע אמירה ביחס לאמונה הדתית כשהיא תלושה מכל הקשר חברתי או סיטואציה אנושית זמנית.
דיספוזיציה של הכנעה
לפתרון תעלומה זאת אבקש להציע את ההסבר הבא. הן ישעיהו הנביא והן צ'פלין מתייחסים לגלובוס כאל חפץ דומם שניתן להניח עליו רגליים או לשחק עימו ככדור. אך ישנה גם התייחסות אחרת לגלובוס. בשירת דבורה, לאחר הניצחון על סיסרא, שרים דבורה וברק בן אבינועם (שופטים ה, ד־ה): "ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים. הרים נזלו מפני ה'". כך מובא גם בספר תהילים (קיד, ו־ז) "ההרים תרקדו כאלים גבעות כבני צאן, מלפני אדון חולי ארץ מלפני א־לוה יעקב". בשני קטעי שירה אלו הארץ הופכת מגוף דומם פסיבי לגוף חי ופעיל, בעל רפלקסיה, המכיר באפסותו מול האל ולפיכך נמס מפניו.
לפי תפיסה פואטית זאת, ניתן לתת פרשנות איקונולוגית שלישית לסצנת הדריכה על כדור הגלובוס. לפי פרשנות זאת, כדור הגלובוס עצמו הוא זה שממקם את עצמו ומסתופף תחת רגלו של הא־ל. הוא זה שבו נוכחים ההוד וההדר של האל, שכן הוא זה שכונס את עצמו למקום זה מתוך הכרה שזהו מקומו. בציור זה דווקא הא־ל הוא הפסיבי והארץ היא הפועלת.
לפי פרשנות זו אין מדובר בסצנה המדוברת בביקורת אלא בתיאור יחסי הגומלין ההרמוניים של הנברא מול הבורא. זוהי דיספוזיציה נצחית של הכנעה של המאמין והתבטלותו מרצון כלפי בוראו. תפיסה פואטית זאת, כך נראה, היא הפתרון לחידת ציורו של ורמיר. נמצא, אם כן, כי לאותה סצנה ייתכנו מספר הסברים, חלקם אף הפוכים וסותרים, שהרי בסופו של דבר – לעיתים גם התוכן הוא בעיני המתבונן.
