"טוב ויפה לנגן באורגנו בשבת"

בעקבות ביקור בוונציה בשבוע האחרון, התעוררתי לכתוב על סוגיה חשובה בקרב קהילות איטליה. בדרך כלל אנו רגילים לשייך את הניגון בעוגב בשבת בבית הכנסת לתנועות הליברליות בעם ישראל, אך הרבה לפני הקמת התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית – בבתי כנסת אורתודוקסיים באיטליה ניגנו בשבת וביום טוב בעוגב ובכלי זמר.

ידוע לנו שהשתמשו בעוגב בשבת וביום טוב בבית הכנסת האשכנזי של המהר"ם פאדובה (הרב מאיר קצנלבוגן; 1473־1565), והשימוש בעוגב נמשך בשבת ובחג, ואפילו ביום כיפור, עד שנת 1965 בבית הכנסת הגדול ברומא. בבית הכנסת בטורינו ובקהילות אחרות האורגן היה בשימוש בחגי ישראל עד 1985. לכן אנו מוצאים בתי כנסיות רבים באיטליה שהעוגב נבנה בהם בתוך כותלי הבניין, כחלק מעיצובו של בית הכנסת.

קהילות איטליה היו תמיד בין החלוצות בחידושים בתחום המחשבה, הפרשנות וההלכה ביחס לקהילות אחרות באירופה. גם בתחום המוזיקה הן היו בין הראשונות לשלב כלי נגינה בתפילה ובבית הכנסת. לעומת קהילות אחרות באירופה הן נהגו לנגן בבתי הכנסת כבר מימי הרנסנס. רבי יוחנן אלימאנו, פרשן וחכם איטלקי בן המאה ה־15, כותב על הניגון בבית הכנסת בשבת וחג: "בעיר מנטובה בשומעי את קול עוגב אשר נגן המנגן העיור מאשכנז, אשר יצא שמו בחכמת הניגון, כמעט קראני העִלוף הקורה לאוכלי הדברים המתוקים מדבש ונופת צופים".

התרבות, האמנות והמוזיקה אצל יהודי איטליה היו לאורך השנים במרכז חייהם, כפי שכתב ר' מנחם עזריה מפאנו (ונציה ומנטובה; (1548־1620, גדול מקובלי איטליה: "כבד את ה' מהונך, במה שחננך, והם הקולות הערבים הבאים במשקל ושיעור, כפי דרכי המוסיקא, ומשבח אני לעשותם… כי המוסיקא טובה בעיניי אלוקים ואדם". כך גם הסביר פרופ' מאיר בניהו את יחסם המיוחד של יהודי איטליה למוזיקה במאמרו "דעת חכמי איטליה על הנגינה בעוגב בתפילה", מאמר חשוב וכמעט יחידאי העוסק בנושא: "יהודי איטליה אוהבי שירה וזמרה היו, מיטיבים נגן… איטליה הייתה משופעת בבתי תפילה לנוצרים והם עבדו את אלוהיהם בנגינה וכלי שיר. קול השיר היה בוקע מתוכם וחודר לליבם של יהודים שהיו עוברים ושבים בסמוך להם".

 

דיוניים הלכתיים

על הנגינה בתפילה בבית הכנסת, ובעיקר בעוגב, נשתברו קולמוסים רבים לאורך ההיסטוריה היהודית. סיבות שונות הובאו בפוסקים לאסור את הדבר. יש שאסרו נגינה בכלל ובבית הכנסת בפרט לאחר חורבן הבית, שכן "משחרב בית המקדש גזרו חכמים שלא לנגן בכלי שיר" (בבלי סוטה מט ע"ב; חת"ם סופר חלק ה' השמטות סימן קצב). אחרים פסלו את הנגינה לליווי התפילות כדי לא להפוך את התפילה לקונצרט (שדי חמד, כרך ז' עמ' 403). יש שאסרו על נגינה בשבת וביום טוב, ויש שפסלו את הנגינה בעוגב בגלל שמקורו בכנסיות הנוצריות והתירו לנגן בכלים אחרים (מלמד להועיל א, סימן טז; שו"ת אגרות משה או"ח ב, ל). רבו האוסרים את הנגינה בעוגב גם עקב העובדה שהפך לסמל בתי הכנסיות של הרפורמים.

עיון קצר בספריהם של הפוסקים האיטלקים מגלה שהשימוש במוזיקה וגם בעוגב בשבת על ידי נגן גוי היה רגיל. הדבר הותר בגין נימוקים הלכתיים ומתוך כך שסברו הפוסקים שזו הדרך הטובה לעבוד את ה' ולקיים את מצוות השבת. כמובן, היו גם פוסקים איטלקים שאסרו להשתמש בעוגב בשבת וטעמם עמם.

אחת השאלות הראשונות העוסקות בנושא שירה בשבת לפני גוי המנגן בכלי זמר באה לפני רבי אברהם פרובינציאלי, שהיה רב בפררה ובמנטובה בשנת 1560:

מהו שישורר אדם בשבת לפני מנגן עכו"ם המתנהג בניגונו על פי המשורר בהשפילו או בהרימו קולו.

רבי אברהם חי ריג'יו, רבה של גוריציה בראשית המאה ה־18, כתב בקשר לשימוש בעוגב בשבת:

על נדון אם מותר לומר לעכו"ם בערב שבת שיבא בשבת לנגן לכבוד חתן וכלה, נראה לי שאין שום צד איסור, כי לולא דחיישינן שמא יתקן כלי שיר היה מותר לנו לנגן, וגם לא יש שום איסור אמירה לעכו"ם בשבת כיון שאומר לו מערב שבת ונראה כאילו בא מעצמו… ולחשש אמירה לגוי ליכא, דבדבר שהוא מרבנן מותר אף בשבת… והוי ליה שבות דשבות.

הרב שלמה יונה, רבה של מנטובה במאה ה־19, כתב את דעתו על השימוש בעוגב בשבת:

על פי כל הדברים האלה אשר דברנו עד הנה נראה לי לפי עניות דעתי כי לא לבד מותר הוא לקהל הקדוש הזה לשום האורגאנו בבית הכנסת אשר בנו מחדש, אבל שגם טוב ויפה ומצוה מן המובחר להקימו ולנגן בו בשבתות וימים טובים לקיים מה שנאמר 'רננו צדיקים בה" וכו', 'הודו לה' בכינור בנבל עשור זמרו לו', הואיל וביום השבת טוב להודות לה'.

 

הקדימו את הרפורמה

טרם הופעתה של תנועת הרפורמה, העוגב היה מצוי בבתי כנסיות רבים באיטליה מתוך השפעה של הכנסייה והתרבות המקומית. לא הרפורמה השפיעה על השימוש בעוגב אלא דווקא הכנסייה שהמוזיקה עמדה במרכז פולחנה. הדיון בנושא החל במאה ה־16, עוד לפני שהתנועה הרפורמית באה לעולם.

לאחר היוזמה של הרפורמים בברלין ובהמבורג (1815־1818) בנוגע לשימוש בעוגב בשבת, החל פולמוס בין רבני אשכנז לרפורמים. התנועה הרפורמית עשתה שימוש בהיתרים של חכמי איטליה בנידון כתקדים הלכתי, ואז החל ויכוח פנימי מחודש בין רבני איטליה האם להתיר את העוגב בכלל בבתי הכנסת ובשבת בפרט. למותר לציין שרבני אירופה שנלחמו נגד החידושים של הרפורמה לא קיבלו את פסיקתם של חכמי איטליה, למרות שבדרך כלל התייחסו אליהם בכבוד. הדבר נתן את אותותיו גם בקהילות איטליה, וחלקן קיבלו את עמדתם של רבני אירופה והפסיקו לעשות שימוש בעוגב בשבת. אחרים המשיכו לנגן בשבת על פי הפסיקה האיטלקית והחליטו שרק מכאן ולהבא לא יקבלו מנהגים הדומים לרפורמים.

הרב שלמה יונה מנסה להסביר את ההבדל בין הפסיקה האיטלקית לבין הנוהג של התנועות הליברליות. לדעתו, לנוהג האיטלקי יש מקור ברור בהלכה ולא ניתן לבטל היתר זה בגלל רוחות חדשות הנושבות חדשות לבקרים:

לא דבר חדש הוא וכבר התירוהו בקהילות ישנות… חכמים וידועים על רוב בקיאותם בידיעת שרשי התורה ומצותיה, יראי אלקים באמת ובתמים, שטוב ללכת בעקבותם. אבל בדור הזה אשר רבו בו הפרצות לאין מספר… החרדים נפל פחד הריפורמא על לבם, וכל אשר אינם יודעים טעמו אומרים: ראה זה דבר חדש הוא, מדרכי האמורי למדוהו, ומואסים בו.

ברור לכול שיהודי איטליה הקדימו את הרפורמה בשימוש בעוגב בשבת, אבל לא מתוך רצון לתקן אלא מתוך שסברו שיש בתפילה עם מוזיקה מעלה וחיבוב מצווה, והדברים נעשו מתוך בירור ודיון הלכתי. בעניין זה ראוי לציין שגם בנושא הדרשה בשפת המדינה הקדימו יהודי איטליה בכמה דורות את הרפורמים ודרשו באיטלקית החל מהמאה ה־16.