לפני כחמש שנים קראה פרופ' עמיה ליבליך כתבה קצרה בעמוד האחורי של "הארץ". הכתבה סיפרה על יוזמה חדשה בשוויץ שהחלה לתפוס תאוצה בעולם: מפגשי שיחות בבתי קפה, המוקדשים לסוגיית המוות. ליבליך, פסיכולוגית ומרצה לפסיכולוגיה שמאחוריה ספרים רבים של שיחות עם קבוצות שונות בחברה הישראלית, נדלקה; קבוצה כזו עוד לא הייתה לה. היא פרסמה הזמנה קצרה בבלוג שלה, ונדהמה לקבל מבול של פניות. היא החלה לבחור מבין הפונים – חלקם כי פנו ראשונים, אחרים כי כתבו על עצמם דברים שסיקרנו אותה, וכעבור זמן קצר יצאה לדרך. "עשיתי כמה שינויים מהפורמט המקורי", היא אומרת, "הרעיון המקורי הוא שקבוצת זרים נפגשת באופן חד־פעמי לשיחה על המוות. אני דווקא רציתי קבוצה שתיפגש לאורך זמן, מתוך היכרות שמתפתחת בין האנשים. גם לא רציתי לקחת אחריות ניהולית על הקבוצה, אלא שכל אחד מהמשתתפים ינחה בתורו אחד מהמפגשים".
ההיענות הייתה כל כך גדולה, עד שנוצרו רשימות המתנה שליבליך דחתה את חבריהן לשנים הבאות. השנה היא כבר נפגשת עם הקבוצה החמישית. בשנה השלישית הייתה לה תחושה שמדובר בקבוצה יוצאת דופן במיוחד, וכבר במפגש השני היא ביקשה מן המשתתפים רשות להקליט את השיחות. הרשות ניתנה, ובין מפגש למפגש תמללה ליבליך את הדברים ("התמלול מאוד העמיק את החוויה"). התוצאה היא ספר מרתק בשם "קפה מוות" (הוצאת דביר), שיצא לאור בימים אלו.
חיים ראויים להספד
כל אחד מן הפרקים בספר מתעד מפגש אחד בסדרה. כל אחד מן המפגשים הוקדש לנושא אחר הקשור למוות, לפי בחירת האיש שהנחה אותו. רוב השמות בספר, כדרכה של ליבליך בספריה, הם בדויים, למעט שניים שדווקא רצו בפרסום שמם האמיתי. כך, למשל, אחד המפגשים המסעירים במיוחד היה המפגש שהנחה "גלעד", שוטר בגמלאות שמתנדב שנים אחדות בהוספיס של בית החולים שיבא בתל השומר. המפגש הזה הוקדש לסיפורי גסיסה, והוא נפתח בסיפור מרטיט של גלעד על חולה שפגש בהוספיס, חולת סרטן שסיפרה לו מה שמעולם לא סיפרה לבני משפחתה: בילדותה, היה זה הסבא הנערץ שלה שפגע בה מינית, וכעבור 60 שנה התפשטה בגופה מחלת הסרטן ממש באותם איברים שבהם נגע ופגע.
את המפגש הבא הנחתה "רבקה", פסיכולוגית מבוגרת, והוא עסק בהיכרויות ובפרֵדות בצלו של המוות. בדברי הפתיחה סיפרה רבקה על מחלתה של חברה קרובה, אורית, ועל החברות הקרובה והמופלאה שהתפתחה במהלך אותה תקופה בין אורית לבין הרופאה שטיפלה בה; קרבה שגרמה לרבקה עצמה לקנא באותה רופאה.
מפגש אחר הוקדש להספדים. חברי הקבוצה התבקשו מבעוד מועד להכין למפגש הזה הספדים על אדם כלשהו שהם מכירים. באופן מעניין, כמה מהם כתבו הספדים על עצמם, ואחת אפילו כתבה את ההספד הדמיוני שילדיה יאמרו עליה. אחרי התאוששות מן ההלם, המסקנה המשותפת הייתה שזה יכול להיות דווקא תרגיל לא רע לכל אחד מאיתנו: לכתוב את ההספד שהיינו רוצים שייאמר עלינו דווקא כסוג של הצבת יעד לחיים; לחיות אותם כך שהם אכן יהיו ראויים להספד המדומיין.
המפגש שליבליך רואה בו את שיאה של השנה היה המפגש השביעי, שעסק בהתמודדות של כל אחד מחברי הקבוצה עם עובדת מותו שלו. "מלכתחילה, זו הייתה בעיני הסיבה העיקרית להיכנס להרפתקה הזו", היא אומרת, "הכי קל לדבר על המוות בהקשר של הדאגה ממותם של אנשים שיקרים לנו, או אֵבל על יקרים שכבר איבדנו. אבָל אני מאוד רציתי להתמקד בשאלה איך אנחנו מתמודדים עם מותנו שלנו, ועם הידיעה שהמוות הזה בלתי נמנע".
משפט אחד שאמרה רבקה מתמצת בהקשר הזה את רוח הדברים לאורך כל מפגשי החבורה. היא אמרה שסיפרה לחברים טובים על הקבוצה, ואלה לא הבינו מה הטעם לקיים מפגשים סדירים, אחת לשלושה שבועות לאורך שנה, כדי לדבר על המוות. רבקה: "אמרתי שם להגנתי שעיסוק במוות הוא בעצם עיסוק בחיים. באמת, ככל שהפגישות שלנו נמשכות, אני מבינה יותר ויותר שבעצם העיסוק במוות מחזיר אותנו לעיסוק בחיינו. באיך אנחנו רוצים לחיות". גלעד סיפר, ממש באותו הקשר, איך החוויה הקשה ביותר של המפגש עם המטופלים בהוספיס היא לשמוע מהם את החרטות הגדולות של חייהם; הדברים שרצו לעשות והחמיצו, וכבר לא יזכו לכך.
עמדה סטואית
כעת, בשיחה שלנו, ליבליך מוסיפה: "הנושא שרציתי לזקק בספר הזה הוא השאלה איך אנחנו יכולים להתיידד עם הידיעה שכולנו בסופו של דבר נמות. אני חושבת שזה אפשרי. צריך להתמקד בשאיפה למצות את החיים, בדברים ריאליים: לא שעכשיו נרצה לעוף, אלא בדברים שאנחנו חולמים לעשות וחוששים. לשאול את עצמנו: אילו הייתי יודעת שזה יומי האחרון, על מה הייתי מצטערת שלא הספקתי? זה לא שאני רוצה שכולנו נסתובב עכשיו כל הזמן בתחושת פחד שזה יומנו האחרון, אבל התחושה שהמוות מחייב את מיצוי החיים ואת הפעולה למימוש החלומות היא בהחלט דבר שהייתי רוצה שאנשים ירגישו. אני מרגישה שזה משהו שאני עצמי קיבלתי מהקבוצות האלה. אני היום כמעט בת 80, בהחלט פעילה, אבל אני מרגישה שהשלמתי עם המוות. אני לא רוצה לסבול. אני מקווה שתהיה לי דרך לא לסבול או לסבול פחות. קיבלתי מן הקבוצות האלה עמדה יותר סטואית כלפי העובדה שאני אמות".
לראשונה חשפה ליבליך בפני אנשים זרים את סיפורי המוות המלווים את חייה שלה: מותם של הוריה, ובעיקר מותו של בעלה, ישראל (שעבד, כמו אשתו, כמרצה במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית), בגיל 48 מדום לב. "הוא נפטר בלילה, לידי, במיטה שלנו", היא מספרת, "שנים לא עשינו שום דבר לזכרו, מלבד העלייה השנתית לקבר ואמירת פרקי תהילים. אבל בסמוך לפגישות של הקבוצה עמדה בת הזוג של אחד הבנים שלי ללדת, ופתאום היא נורא רצתה להכיר את השורשים של המשפחה, ולשמוע יותר על ישראל. אז הזמנו את כל המשפחה המורחבת, ודיברנו עליו".
לפי ליבליך, העיסוק הגלוי במוות הוא למעשה שבירת הטאבו האחרון של התרבות המערבית. "המוות הוא הדבר הכי מסתורי בחיינו. אף אחד עוד לא חזר משם כדי לספר לנו מה זה בדיוק, וגם המדע לא יודע לפענח את זה. תראה כמה תגובות מעורר כל דיווח על אנשים שהייתה להם 'חוויית מוות', והם חזרו אלינו. התרבות המערבית בולטת במיוחד בפחד המוות שלה. במקסיקו חוגגים את 'חג המוות', וציור של גולגולת נמכר לתיירים כמשהו פולקלוריסטי. אנשים מתים בבית, וגם זה מאפשר חוויה יותר קרובה של המוות. אצלנו שולחים את האנשים למות בחוץ, ואומרים להם כמובן שזה לטובתם, שיוכלו לקבל טיפול טוב יותר. אבל התוצאה היא שאנשים צעירים ובריאים לא רואים לצידם את המוות. החברה המערבית גם מקדשת את הנעורים; מעריצה כוח פיזי ויופי פיזי, וספורט, וזה הופך את כל מי שאיננו צעיר לפחות אטרקטיבי. ויכול להיות שזה גם קשור להישגיות המערבית. אנחנו לא רוצים שהזקנה והמוות יפריעו לנו במירוץ להצלחה".
אבל בשנים האחרונות, היא אומרת, משהו משתנה. "בכל מקום שבו סיפרתי על הפרויקט ועל הספר, הרגשתי התעניינות עצומה. יש עמותות שמציעות 'ליווי רוחני', כסוג של הכנה למוות; האוניברסיטה העברית פתחה מכון שנקרא 'תום', שאמור לעסוק במחקר על קץ החיים. ממה נובע השינוי? קשה לדעת. ייתכן שהחדירה של תרבויות המזרח, ובמיוחד הבודהיזם שמדבר הרבה נגד היאחזות בדברים חומריים, כולל בחיים עצמם. אולי זו תגובה מאוחרת לשואה. גם העניין של התארכות תוחלת החיים מצד אחד, והאפשרות ל'המתת חסד' מכוונת מצד שני, מציפים מאוד את השאלה של איכות החיים, ולעומת זאת באיזה שלב מדובר במצב שבו אנחנו כבר לא רוצים לחיות".
הצחוקים הפתיעו
במבט האנתרופולוגי שלה, היא שמה לב לכמה אבחנות מעניינות ביחס לרמת הפתיחות בנושא. "בכל חמש הקבוצות שעשיתי עד היום, לא היה אפילו אדם דתי אחד", אומרת ליבליך. "היו כמה דתל"שים, כולל אחד שהשתתף בקבוצה שיצרה את הספר. אבל דווקא ממנו שמעתי עד כמה התרבות הדתית מסתייגת מעיסוק במוות ומדחיקה אותו. לעומת זאת, שמחתי מאוד שבקבוצות האלה השתתפו גם אנשים צעירים. כשיזמתי את המפגשים, זה היה נראה לי כמו עניין לזקנים. אבל התברר שלא. ובקבוצה שאני מארחת השנה יש אפילו אישה ממש צעירה, שאמרה לי שלמפגש הראשון היא לא תצליח להגיע, כיוון שהוא נופל על התאריך שבו היא אמורה ללדת. למרות הלידה, היא הגיעה לשאר המפגשים, ולפעמים אפילו עם הילדה שלה".
ליבליך אומרת שבכל מקום שבו סיפרה על קבוצות "קפה מוות", נתקלה בהרבה סקרנות ובבקשות להצטרף. "אם זה ב'שבעה' אצל חברה, או בשיח אינטלקטואלי – תמיד יש כמה שמיד רוצים לבוא. מצד שני, יש גם הסתייגויות, כמו אבא של אחת המשתתפות שלנו, שחלה בסרטן הלבלב, וכשהיא שאלה אותו אם ירצה לבוא לאחד המפגשים, אמר לה שקודם הוא מעדיף להחלים. בהערכה גסה, הייתי אומרת שכרבע מהאנשים מתעניינים בסוג כזה של התמודדות ישירה".
אפילו בשבועות הבודדים מאז שהספר יצא הספיקה לגלות התעניינות. "צלצלה אישה בטלפון הקווי, שמזמן אני בקושי משתמשת בו, ומספרת שהיא גרה בדיור מוגן, ואחרי שקראה את הספר הלכה לעובדת הסוציאלית שם, ואמרה לה: 'זה מה שאנחנו צריכים. כל שבוע מתים פה אנשים ואתם לא נותנים לנו להתעכב על זה'. אז העובדת הסוציאלית הסתכלה על כריכת הספר [שעליה מצוירת גולגולת בתוך כוס קפה; י"ש] ואמרה: זה ממש לא טוב לכם. הגישה המקובלת היא שצריך להרחיק את הזקנים מהמחשבה על המוות. אבל זה בלתי אפשרי. אדרבה, צריך לאפשר להם 'להתיידד' עם המוות".
כשאני שואל אם הפגישות הצליחו להפתיע אותה, ליבליך אומרת: "לאו דווקא אירועים מסוימים. היו תופעות מפתיעות. ראשית כול, הפתיעו אותי הצחוקים. כל כך הרבה הומור שחור עלה בפגישות האלה. הפתיעו אותי גם הכנות והפתיחות של האנשים. הנכונות שלהם באמת לעשות צעד קדימה לעבר התהום הזו, ולא לפחד. בכלל, בכל הזדמנות שיצא לי לשוחח עם אנשים אחד על אחד, גיליתי שכשנותנים לאנשים הקשבה, מקבלים את האמת שלהם. לאו דווקא אמת עובדתית, אלא דיאלוג עמוק ומשמעותי. רק צריך לאפשר את זה".
ז'אנר חדש בעברית
ליבליך, שכאמור תחגוג השנה את הגעתה לגבורות, נולדה בתל־אביב, בביתו של הרב ד"ר אריה משה קורץ, מאנשי "הפועל המזרחי", שאף כיהן שנים ארוכות כמנכ"ל משרד הסעד. העיסוקים הציבוריים של אביה גרמו לה לנוע בילדותה בין תל־אביב וירושלים, לסירוגין. רק הלימודים האקדמיים קיבעו את מגוריה בירושלים, לשנים ארוכות. היא פנתה ללימודי פסיכולוגיה, והתקדמה במעלה הקריירה האקדמית, עד לדרגת פרופסור. בחוג לפסיכולוגיה פגשה גם את בעלה, פרופ' ישראל ליבליך, אבל תחומי המחקר שלהם בהחלט היו שונים: בשעה שהיא התמקדה בסוגיות רגשיות (עבודת הדוקטורט שלה עסקה בהשפעת לחץ פסיכולוגי על נטילת סיכון) ובמחקר איכותני, המתמקד בשיחות עומק עם קבוצת נחקרים קטנה, בניגוד למחקר המתמקד באגירת נתונים על קבוצות גדולות בלא היכרות ישירה עם הנחקרים, הוא עסק יותר בצדדים הביולוגיים של הפסיכולוגיה.
מלחמת יום כיפור שינתה את חייה המקצועיים: "אמרתי לעצמי שאני מפסיקה לעסוק בשטויות והולכת לעסוק בדברים משמעותיים". היא לא תכננה זאת מראש, אבל השילוב בין שיטת המחקר האיכותנית, ההתמקדות בקבוצות בעלות משמעות מיוחדת באתוס הישראלי וסגנון כתיבה לא אקדמי אלא מאוד אישי ורגיש היורד לנבכי הנפש של הדמויות יצר למעשה ז'אנר חדש בכתיבה העיונית בעברית: תיעוד שהוא בו־זמנית גם מחקרי וגם ספרותי של שיחות נפש עם קבוצות מעניינות בחברה הישראלית.
את ספרה הראשון, "חיילי בדיל על חוף ירושלים"', פרסמה ב־1979, ברוח ההשפעה של מלחמת יום כיפור. הספר עסק בהתמודדות של ישראלים בגילים שונים, גברים ונשים גם יחד, עם חוויית המלחמה בחייהם. "קפה מוות" הוא הספר החמישה־עשר שכתבה ליבליך בסגנון הזה, ובין ספריה יש כמה שהפכו לנכסי צאן ברזל של התבוננות החברה הישראלית בעצמה: "קיבוץ מקום", על ההתמודדות של קיבוץ בית השיטה עם השינויים שעוברת החברה הישראלית בכלל, ומות 11 מצעיריו במלחמת יום כיפור; "אביב שנות", שתיעד צעירים בוגרי צבא המתבוננים בחוויות השירות ובהשפעותיו עליהם; "חוץ מציפורים", על עולמם של ישראלים שחזרו מן השבי במצרים (שבויי מלחמת ההתשה); "ילדי כפר עציון", סיפורם של ילדי הכפר שכמעט כולם גדלו כיתומים, לאחר שרוב אבותיהם נהרגו בקרב ובטבח שנערך בקיבוץ ערב הקמת המדינה, ועוד.
ספריה קראו תיגר על העולם האקדמי, שהיה ביתה המקצועי. "אני מרגישה ששיטת הכתיבה האקדמית הרווחת טובה לנושאים מסוימים, לחקר של היבטים מאוד מצומצמים של התנהגות", היא אומרת, "אבל בפועל, חייהם של בני אדם מורכבים הרבה יותר מהבנה של איזה רפלקס, או איזו תנועה במוח, שלא באמת מפענחת את האדם שמולנו. אז כמובן שיש מקום גם לביולוגיה ולאנטומיה, אבל כשמדברים על פסיכולוגיה, אני מצפה ליכולת להגיד משהו משמעותי לא רק על אנשים שנחשבים 'חולים' אלא גם על אדם מבוגר, בריא, שמתפקד בסביבה שלו, ולא להתעסק באיזו נקודונת קטנטנה בחקר המוח. אגב, אני עצמי זכיתי בקביעות האקדמית שלי בגלל שפרסמתי בעיתונות מדעית מובחרת מחקרים כמו 'האם תנועות העיניים של ילדים בישראל הן מימין לשמאל, בעוד תנועות העיניים של ילדים באמריקה הן משמאל לימין'. היום אני יכולה לצחוק על זה, אבל אז הרגשתי כעס על עצמי: בזה את מתעסקת? על זה את מבזבזת את זמנך היקר?
"האמת היא שגם אני עצמי, כשכתבתי את הספרים הראשונים שלי, עדיין חשבתי שזו לא באמת עבודה אקדמית, אלא סוג של תחביב. כמו שפרופסור יכול במקביל גם לכתוב שירה או לצייר. ואז התחלתי לגלות שיש בעולם האקדמי מושגים כמו 'היסטוריה מסופרת', ובעצם גם סוג העבודה שלי נכלל בגבולות העולם האקדמי. וכנראה שהיה לי מזל, או שהייתי מספיק טובה בדברים שעשיתי, כי אז המערכת אמרה לי: מה שאת עושה זה בסדר גמור, אבל לא צריך עוד כאלה. כשבאו תלמידים שלי ואמרו שהם רוצים לעשות בהדרכתי מחקרים מהסוג שלי, הם כבר נתקלו בסירוב. וזה בהחלט פגע בי. ואמרתי לעצמי: אם ככה, אני לא צריכה אתכם ולא רוצה להמשיך פה. יצאתי לפנסיה מוקדמת מהאוניברסיטה, וגם את השנים האחרונות שלי באוניברסיטה כבר לא עשיתי במחלקה, אלא במרכז סכוליון, מרכז בינתחומי שפועל במסגרת הפקולטה למדעי הרוח של האוניברסיטה. השתתפתי בקבוצת מחקר שעסקה בנושא של קאנון, איך נוצר קאנון תרבותי. באותו זמן בדיוק הציעו לי לכתוב את הספר על ילדי כפר עציון. ניצלתי את הכתיבה הזו גם לפרויקט האקדמי שלי, ובמסגרת מחקר הקאנון עסקתי בנושא של זיכרון קולקטיבי".
לא נוגעת בשואה
עזיבת האוניברסיטה הייתה כרוכה גם בעזיבת ירושלים. באותה תקופה הייתה ליבליך בזוגיות עם אדם שחי ביפו, ובעקבותיו הגיעה גם היא לגור בבית יפהפה הצמוד לחוף הים. הזוגיות ההיא הסתיימה מזמן, אבל ליבליך נשארה ביפו – קרוב לים, ובעיקר לשלושת ילדיה המתגוררים כולם בתל אביב. המעבר ליפו היה כרוך כנראה גם בשינוי גדול בתחומי העניין, כי הספרים שכתבה מאז אותו מעבר עוסקים בקבוצות שונות לגמרי מאלה שעסקה בהן כשגרה בירושלים. לא עוד "אליטה ישנה" – חיילים קרביים, קיבוצניקים ושאלות ביטחוניות.
בעשור האחרון היא עוסקת בקבוצות הרבה יותר עממיות: "ערק לארוחת בוקר" – ספר העוסק בעולמה של קבוצת גברים המבלה את ימיהם בבית קפה שעל חוף הים, בין יפו לבת־ים; "תראו אותי" עוסק בעולמם של חברי התיאטרון הקהילתי של המתנ"ס ביפו, שגם ליבליך עצמה הצטרפה אליו; "קולות" עוסק בעולמם של "העניים החדשים" של החברה הישראלית: אנשים משכילים, עובדים וחוסכים לפרנסתם שבכל זאת לא מצליחים לגמור את החודש. "יש רק נושא אחד בסיפור הישראלי שבמכוון לא העזתי להיכנס אליו לעומק, וזה השואה. כתבתי פה ושם על סיפורי חיים שקשורים בשואה, אבל לא עסקתי בכך כנושא למחקר. קטונתי".
גם התפקיד האקדמי החדש שלקחה על עצמה מבטא את שינוי האוריינטציה החברתית שלה. לפני כחמש שנים נענתה להצעה מהמכללה לאמנות וחברה בנתניה לכהן כנשיאת המכללה: "הם היו שלוחה של אוניברסיטה בבוסטון, ובשלב מסוים רצו לקבל את אישור המועצה להשכלה גבוהה להפוך למוסד ישראלי עצמאי. אחד התנאים היה מינוי נשיא או נשיאה שיהיו בעלי מוניטין אקדמי". ליבליך, שברחה מהעולם האקדמי המקובל, גילתה שהרקורד שזכתה בו יכול בכל זאת לשמש אותה. המכללה עוסקת למעשה בתרפיה באמצעות מגוון של תחומי אמנות, וליבליך מתרגשת כמו נערה צעירה כשהיא מספרת על המוסד שבראשו היא עומדת: "רק כשהגעתי לשם הבנתי באיזה מגדל שן חייתי עד אז. האוניברסיטה העברית היא מעוז של הצטיינות, ונורא כיף ללמד שם. אבל במכללה אתה פוגש באמת את כל הגיוון של החברה. רק לדוגמה: 40% מהתלמידים שלנו הם סטודנטיות ערביות. אנחנו גם נמצאים בתהליך חיבור למכללה בקריית אונו, שהיא בכלל האימפריה הכי חזקה של רב תרבותיות באקדמיה הישראלית".
אני מודה שכששמעתי על החיבור בין הגיל של ליבליך לבין העובדה שהספר החדש עוסק במוות הייתה לי תחושה די ברורה שליבליך מתכוונת לאותת שזהו ספרה האחרון, מין גרנד פינאלה של מפעלה המחקרי. היא מודה ש"גם אני חששתי שזה עלול להיראות ככה. אבל האמת שכבר התחלתי לחשוב על משהו חדש". מדובר בספר שיעסוק בעולמן של קבוצות חברתיות שעושות את צעדיהן הראשונים בעולם האקדמי, ובשינויים שהדבר מחולל בהן. הכוונה בעיקר לחרדים, וגם לבני הקהילה האתיופית.
מהו יחסה לשאלת ההפרדה המגדרית באקדמיה המיועדת לחרדים? ליבליך: "העובדה שהחרדים יזכו להשכלה גבוהה היא בעיניי לאין ערוך יותר חשובה משאלת ההפרדה. אז אם לעוד כמה שנים נצטרך לקבל את בני החברה החרדית בתנאי הפרדה, שמבחינתם זה ממש בנפשם, אני בעד, תוך כדי מאמץ לפרוץ בהדרגה את הגבולות. הסוגיה של הפגיעה במרצות שלא יכולות ללמד גברים חרדים היא עוד יותר קשה, אבל אפילו שם אני חושבת שכדאי לעשות את הוויתור למשך כמה שנים, כי אני מאמינה שבסופו של דבר גם הקהילה החרדית תשתנה".
אנחנו והקפה: האנשים מאחורי השמות
רחל ודני חנוך הם בני הזוג היחידים שהשתתפו בסדרת המפגשים המתועדת בספר. רחל מופיעה בו בשם "רבקה", ודני מכונה "מיכאל". לצופי הסרטים הדוקומנטריים הישראלים מוכר דני כגיבור הסרט "פיצה באושוויץ", אחד מסרטי המסע לפולין החזקים ביותר, שמתעד את המסע של בני משפחת חנוך עם האב דני, בוגר אושוויץ עם חוש הומור שחור משחור שלא מצליח להסתיר את עוצמת הכאב. סצנת השיא בסרט היא התעקשותו של דני שבני משפחתו יבלו איתו לילה אחד של שינה על דרגשי אושוויץ, וכדי שגם יהיה להם מה לאכול הם מזמינים פיצה למחנה ההשמדה.
מה יש לבוגר אושוויץ ללמוד מסדרת שיחות על המוות? דני חנוך: "עניין אותי מה אנשים חשים ביחס למוות, מה ההרגשה של אנשים 'נורמלים' ביחס לזה. הרי מלבד אחי שנפטר לפני שלוש שנים, לא חוויתי שום מוות משפחתי מקרוב, ורציתי לשמוע מה זה עושה לאנשים. גם אנשים שבוכים על המוות נראו לי משונים. הרי מרגע שנולדנו אנחנו יודעים שזה אמור לקרות. אז מה יש לבכות?"
היו לך בקבוצה רגעים קשים, או מרגשים במיוחד? "שום רגע כזה. ניגשתי לזה כמו שמתבוננים בסוגיה טכנית, שסקרנה אותי מבחינה אינטלקטואלית. דיברו הרבה בקבוצה על תהליכי הפרֵדה. אצלי כל הפונקציה הזו מחוקה, לא קיימת. הדבר היחיד שלא הבנתי כשהייתי במחנות זה למה חלק מהאנשים שהיה להם קשה קפצו על הגדר החשמלית והתאבדו. תמיד אמרתי לעצמי: למות יש תמיד זמן, מה הם ממהרים. וחוויתי שם גם חציית קווים אדומים מבחינה אנושית, כמו קניבליזם".
אשתו רחל מספרת ש"שיתפתי בקבוצה את התחושה הקשה שלי ביחס לאמא שלי, שחולה באלצהיימר, והיא נמצאת במצב שהיא רוצה להשתחרר ממנו ולמות, להגיע אל השלווה. ואני כל הזמן מתוסכלת שאני לא יכולה לעזור לה בזה, כי איחשב לרוצחת. ואחת הצעירות בקבוצה קצת ניחמה אותי כשאמרה שאולי הביטחון שלי בזה שהיא רוצה למות הוא יותר שלי מאשר שלה. ואולי היא דווקא חיה בטוב בעולם הדמדומים שלה, משוחררת מהחרדות שליוו אותה כל החיים. זה מאוד עזר לי להשתחרר מתחושת אשמה על שאני נותנת כביכול לאמא לחיות במצב משפיל. בעקבות הקבוצה אני גם פחות מבוהלת מן המוות. מרגישה שבאיזה שהיא צורה הוא 'חלק מהחיים'".
הפחד משתק, הדיבור ממיס אותו
דני בלוריאן הוא השוטר בדימוס, והמתנדב בהוספיס, המכונה בספר בשם "גלעד". הסיפורים שלו מהוספיס תל השומר הם מן הקטעים הנוקבים והמצמררים שבספר. הוא הגיע לעיסוק האינטנסיבי במוות בעקבות הטראומה של נעוריו: אמו נפטרה מסרטן בגיל 19 , והוא לא היה לידה בזמן פטירתה.
"הקבוצה לא הייתה לי קשה, כי בהוספיס הרבה יותר קשה. יש שם רגעים שאתה מסתכל לאנשים בעיניים ושניכם יודעים שזה המפגש האחרון שלכם. או כשאתה נתקל באנשים שמלאים חרטה על האופן שבו חיו את חייהם. אני חושב שמה שנותן לי את הכוח לעסוק בזה הוא הידיעה שנולדתי כילד הגדול של המשפחה, אבל בעצם אחרי שישה הריונות שהסתיימו בהפלה או בלידה שקטה (שבה התינוק מת תוך כדי הלידה או אפילו לפניה). בטיפול פסיכולוגי שעברתי אמרו לי שבעצם נכנסתי לרחם שכבר הייתה ספוגה באובדן ויגון עמוק, כך שאולי זה משהו מהותי ברקמה הנפשית שלי.
"אני לא יכול להצביע על משהו מסוים, אבל ברור לי שמפגשי הסדנה מאוד תרמו לי. עובדה שגם הקמתי אחר כך בעצמי קבוצה של 'קפה מוות'. הבנתי שאחד הדברים הכי חשובים זה שאנשים ידברו על המוות ועל הפחד ממנו. כי הפחד משתק להרבה אנשים את היכולת לחיות באמת".
בעקבות הסדנה הקים בלוריאן עסק של טיולי הרפתקה, שעיקרו העיסוק במוות ושכלול החיים לאור המוות. בין היתר הוא משתמש בספרה של אחות אוסטרלית, שגם היא עבדה בהוספיס ביתי, ונהגה לשאול את החולים על החרטות שלהם ברגעי הקרבה למוות. "היא מצאה חמישה סוגי חרטות מרכזיים: שעשיתי מה שציפו ממני, במקום להיות נאמן לעצמי; שעבדתי קשה מדי, ולא הייתי מספיק עם המשפחה; שלא הקדשתי מספיק זמן לחברים; שלא הבעתי מספיק את הרגשות שלי; שלא הבנתי ש'אושר הוא עניין של בחירה'. יכולתי לבחור להיות מאושר, ולא עשיתי זאת".
