הדיון בבג"ץ בשבוע שעבר על עתיד הכותל נראה כמו מלחמת טיטאנים תרבותית: מצד אחד ניצבו העותרים – התנועה הרפורמית, 'ישראל חופשית', 'חדו"ש – לחופש דת ושוויון', 'קולך' ו'מרכז צדק לנשים'. מצד המשיבים עמדו: הרבנות הראשית, שרת המשפטים, השר לשירותי דת וארגונים תורניים כמו חותם, ליבה, 'דרור משימות לאומיות' ו'מרימים את הדגל'.
מתווה הכותל, שקודם בשנים האחרונות, קרס. המצב הנוכחי הוא שלרפורמים שמורה 'עזרת ישראל' בדרום הכותל המערבי (קשת דוידסון). הממשלה אף החליטה על הקצאת עשרות מיליוני שקלים לשדרוגה ולהרחבתה, אלא שלרפורמים ולתומכותיהם בארגוני הנשים זה לא מספיק. הם דורשים להכניס חברים מטעמם למועצה הציבורית שמנהלת את הכותל, ובעיקר – שהכניסה לרחבה הרפורמית תהיה דרך הכניסה הראשית לכותל, כך שכל מבקר יועמד בפני שתי אפשרויות שוויוניות – להיכנס לכותל המסורתי או לכותל הרפורמי.
המדינה הודיעה שהמתווה איננו עומד על שולחן הממשלה, ושאין בכוונתה לנסות לחדשו. שדרוג הרחבה הדרומית מספק מבחינתה מענה מלא לביקוש הקטן ממילא של מתפללים רפורמים.
הטענה המרכזית של המשיבים בבג"ץ הייתה שהנושא כולו איננו שפיט. החוק הבסיסי בנושא הוא 'דבר המלך במועצה – מקומות קדושים' משנת 1924, המקנה למקומות קדושים חסינות מוחלטת מפני התערבות ממשלתית בסדרי הפולחן והתפילה. מאוחר יותר, בשנת 1967, חוקק 'חוק השמירה על המקומות הקדושים', שהטיל על המדינה את החובה למנוע חילול מקומות קדושים, לאפשר חופש גישה ולמנוע פגיעה ברגשות המאמינים. החוק החדש לא שינה את החסינות והאוטונומיה שבחוק הקודם, והשופט המנוח מנחם אלון הסביר שגם המונח 'חילול' המופיע בחוק החדש הוא מונח דתי שצריך להתפרש על ידי הרבנים הראשיים.
הרציונל פשוט: כפי שלא יעלה על הדעת שבית המשפט יתערב בוויכוחים שבין העדות הנוצריות על סדרי הפולחן בכנסיית הקבר או בין המוסלמים במסגד אל־אקצה, כך הוא לא יכול להתערב בהחלטות הרבנות על הכותל המערבי. המשיבים הביאו שלל תקדימים בפסיקה לדבריהם, ובראשם פסק דין של הנשיאה אסתר חיות סביב עתירה שנגעה לניהול טקסים בקבר רשב"י במירון.
סוגיה נוספת היא הטענה לחוסר תום הלב של העותרים. המשיבים טענו שחוק השמירה על המקומות הקדושים מאפשר חופש גישה ותפילה לכולם, אולם שלל הצהרות של ראשי התנועה הרפורמית מלמדות שמטרתם איננה תפילה בלבד אלא הכרה ממלכתית בזרם הרפורמי. ראיה לכך היא סירובם להתפלל בעזרה הדרומית והתעקשותם על כניסה משותפת ומינוי נציגים בוועד המנהל.
השופטים הבינו שהם בבעיה. הם יכולים אולי להאיץ בממשלה לקדם מתווה בהסכמה אם היא רוצה בכך, אך לאחר שהממשלה עצמה נסוגה מהמתווה אין שום דרך משפטית לכפות אותו. בעיה גדולה יותר היא שהרפורמים אינם מצליחים להוכיח שחופש הפולחן שלהם נפגע, משום שכל קהילה רפורמית שחפצה בכך יכולה להתפלל כדרכה ברחבה הדרומית. הבעיה היחידה שעליה הם יכולים להצביע היא התמונות הקשות שמתפרסמות מדי חודש, כאשר נשות הכותל מנסות להגיע עם הטליתות, התפילין וספרי התורה לרחבה הצפונית ונתקלות בפרובוקטוריות חרדיות עם משרוקיות. אלא שאת הבעיה הזו אמורה לפתור המשטרה האמונה על הסדר הציבורי, לא בית המשפט.
סוגיה נוספת שצריכה ליבון היא מעמדה של הרחבה הדרומית של הכותל. השופט מלצר ניסה לטעון שהוא לא חלק מהכותל, ולכן 'דבר המלך' (החוק הישן) ו'חוק השמירה' (החוק החדש) אינם חלים עליו, מה שאולי מקנה לבית המשפט סמכות דיונית לגביו. בשורה התחתונה, השופטים החליטו לתת למדינה ארכה כדי לשפץ את הרחבה הדרומית. משמעות הדברים היא שבית המשפט מבין שבמקרה הזה עדיף לא להתערב אלא לאפשר פתרון פרגמטי מכובד, גם אם בסופו של יום לא כל תאוותם של הרפורמים תהיה בידם.
