בסלעי הר הבית חצובים 49 בורות מים, ו־42 תעלות הובילו אליהם מים. הבורות נחצבו בתוך שכבת המֶלֶכֶּה הרכה יחסית, ואילו התקרה היא שכבת המיזי־חילו הקשה. לידיעת מי שאיננו בקיא במינוחים הגיאולוגיים, המלכה והמיזי־חילו הן שתי שכבות אופייניות של סלע גיר, שמורכב מרבבות שלדיהם של יצורי ים ואצות־ים גירניות שחיו בשוניות בחופיו של האוקיינוס הרדוד שכיסה לפני כתשעים מיליון שנים את ארץ ישראל ואפילו את הר הבית.
היום אין גישה אל הבורות הללו שבהר, למעט מי שהנהלת הווקף חפצה ביקרו. הם נעולים על סורג ובריח, ולחוקר הממוצע המבקש לבחון אותם נותר רק להסתמך על תיאורי החוקרים מהמאה ה־19 צ'רלס וורן, ארמטה פיירוטי, קונרד שיק וצ'רלס ויליאם וילסון, וגם על תרשימי הציירים שנלוו אליהם בירידתם אל הבורות.
ייתכן אמנם, נעיר בזהירות, ששעת חסד בעניין הזה נרשמה אחרי שנים רבות מאוד דווקא בקיץ שחלף. אחרי רצח שני השוטרים בפיגוע בהר תרו כוחות הביטחון אחר נשק במסתרי המתחם המקודש. לפי דיווחי הווקף ירדו כוחותינו בהקשר הזה, ובהקשר הזה בלבד, גם אל חללים תת קרקעיים ברחבי האתר. האם תיעדו את בורות ההר במצלמות? האם דלו מהחללים ממצאים מסעירים מהעבר? אולי בעתיד ייחשפו הדברים אבל לעת עתה הם עלומים. ככלל, יש לומר, נמנעת מדינת ישראל ממתן גישה לבורות הללו אפילו לארכיאולוגים הבכירים ביותר. פרופ' רוני רייך מאוניברסיטת חיפה סיפר לאחרונה בהרצאה שכאשר התלווה פעם לקצין משטרה בעת סיור נדיר באחד מבורות ההר, הקפיד הקצין למחוק עם תום הסיור את כל התמונות שצילם רייך במאגר העתיק.
חלל אחד משך במיוחד את תשומת לבם של החוקרים, בור 28 לפי מספורו של קונרד שיק (וורן מספר אותו כבור 5). הסיבה: לפי הגישה הרווחת, המסורתית, רוב שטח הבור נכלל בתחומי העזרה שבמקדש. חוקר ארץ ישראל בן ציון לוריא המנוח, למשל, סבר שזהו 'בור הגולה', שמימיו סיפקו מים לעזרה כולה: "בור הגולה נמצא בפינה הדרום מזרחית של המשטח העליון. צורתו דומה לעוגן שזרועו האחת נשברה. אורכו 54.50 מ' ורוחבו 4.60. שתי זרועותיו הצפוניות ארוכות. עומק הבור מפני העזרה העליונה (רחבת כיפת הסלע, א"ס) – 15 מטרים ואצל החֵיל (האזור הנמוך מהרחבה, א"ס) – 11.80 מ'. לבור הזה נכנסים מצד מזרח דרך פתח הקבור כמעט כולו בערימת עפר, וממנו יורדים במדרגות רחבות… משם יורדת עד קרקע הבור מסיבה החצובה בסלע. למסיבה מעקה חצוב בסלע. שני פתחי שאיבה לבור. האחד למעלה והשני מחוצה לו".
הזיהוי מתבסס על מיקומו של הבור בפינה הדרום מזרחית של רחבת כיפת הסלע. גודלו עצום: בור 28 הוא הארוך ביותר ובעל הקיבולת הגבוהה ביותר מבין שבעת הבורות שבשטח הרחבה המוגבהת. העובדה שמצד אחד הוא חודר לתחומי העזרה על פי זיהויה המקובל, ומהצד השני הוא יורד אל מתחת לרמה המוגבהת שעליה ניצבת כיפת הסלע, הביאה את החוקרים לשייך אליו מסורות נוספות הנזכרות במקורות.
למשל – את הטבלת הפרוכת, אריג בד בגודל כעשרים מטרים על עשרה ובעובי טפח, כשמונה סנטימטרים, שחצץ בין הקודש לקודש הקדשים. לפי המשנה (שקלים ח', ד') היו מטבילים אותה במקרה שנטמאה במקווה שניצב בשטח העזרה או במקווה אחר הניצב בשטח הסמוך לו, החֵיל: "פרוכת שנטמאה בוולד הטומאה מטבילין אותה בפנים ומכניסין אותה מיד, ואת שנטמא באב הטומאה – מטבילין אותה בחוץ ושוטחין אותה בחיל… ושלוש מאות כהנים מטבילין אותה". גודלה של הפרוכת חייב מקווה עצום כדי שכולה תצליח להיכנס לתוכו, והעברתה ממקום למקום הצריכה מספר גדול מאוד של כהנים. בור 28 מתאים מאוד לכך.
כך למשל כותב ד"ר מיכאל בן־ארי בעבודת הדוקטורט שלו: "להטבלתה של פרוכת זו לא ניתן להסתפק במקווה סטנדרטי… נראה להציע את בור 28 כבור שבו הטבילו את הפרוכת. התאמתו של בור זה להטבלת הפרוכת באה משתי סיבות: צורתו המוארכת והזרועות שיוצאות ממנה מאפשרות הטבלת הפרוכת כולה כשהיא פרוסה. זו לעיתים הוטבלה במתחם העזרה והוחזרה למקומה, ולעיתים הוטבלה ב'חֵיל' ונשארה שם עד הערב כדי שיתקיים בה דין 'הערב שמש' (דין בדיני הטהרה המחייב המתנה עד צאת הכוכבים כדי לבוא אל הקודש, א"ס). את הכניסה לבור מתוך תחום החיל ניתן לזהות עם גרם המדרגות בצורת L שנמצא ממזרח לבור. פתח נוסף נמצא בזרוע המערבית שפונה לכיוון צפון, על גבי המשטח המוגבה בשטח המזוהה כעזרה".
וורן שיער שאולי קצהו המערבי ביותר של הבור היה מתחת למזבח ושימש כ"שיתין", החללים התת־קרקעיים שלתוכם נוסכו היין והמים שנלוו לקרבנות. בשנים האחרונות הציע פרופ' יוסף פטריך מהמכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית לזהות גם את מקור המים של הכיור שניצב בעזרה עם חלקו הצפון מערבי של בור 28. ד"ר בן־ארי תומך בהנחה הזו. לפי המשנה (תמיד א', ד' ועוד) "מוכני" – כלומר גלגל או מנוף – היה מביא לשיקועו של הכיור בכל לילה בתוך בור כדי למנוע את פסילת מימיו לשימוש.
בן־ארי מציע לשייך לבור הזה גם התרחשות נוספת הנזכרת במקורות חז"ל: טבילתו הראשונה של הכהן הגדול ביום הכיפורים, שנעשתה "בחול (כלומר לא בקודש, בשטח העזרה, אלא ב'חֵיל', א"ס) על שער המים, ובצד לשכתו הייתה" (תוספתא יומא א', כ'). "שער המים שבדרום העזרה היה בוודאות סמוך ללשכת הגולה", מסכם בן־ארי, "וסמוך לבור 28 – בור שיש לו פתח בחיל ופתח בתוך העזרה. נזהה את טבילתו הראשונה של הכהן בבור זה".
1,300 מסעות חמור
ד"ר צביקה צוק, מנהל אגף ארכיאולוגיה ברשות הטבע והגנים, נמנע לעומת כל אלו מלהצביע על תפקידו המדויק של בור 28, ומתמקד בקביעת זמן חציבתו. במאמר בקובץ ה־16 של כתב העת "חידושים בחקר ירושלים" הוא מציע לתארך את המאגר לימי הבית הראשון. צוק מנתח את המקורות הנוגעים לעניין ומגיע למסקנה שהגיחון הספיק לצרכי המים העירוניים בירושלים בעת ההיא, אך המקדש ועבודתו דרשו כמויות אדירות נוספות שחייבו אגירת מים נוספים. "ים" הנחושת שבנה שלמה לצורך המקדש כמתואר בתנ"ך הכיל לפי ספר מלכים "אלפיים בת" ולפי דברי הימים 3,000 בַּת. עשרה כיורות נוספים שיצר המלך הכילו 40 בַּת כל אחד. הם נועדו לטבילת כוהנים ולרחצת הקרבנות. בת, לדעת ד"ר צוק, היא כארבעים ליטר, ובסך הכול היה מדובר ב־96 מ"ק מים לפי ספר מלכים ו־136 מ"ק לפי דברי הימים.
צוק מניח שהשימוש היומיומי במים במקדש חייב תחלופה ומילוי חוזר, ובנוסף נדרשו מים רבים לצרכים נוספים שאינם מתוארים במקורות המקראיים, אך מתבקשים מאליהם: ניקיון, שתייה, עתודת מים לזמן העלייה לרגל ומאגר חירום לתושבי העיר.
צוק מסביר מדוע לא די היה במי הגיחון לצורך המקדש שבראש ההר: "כדי להוביל מטר מעוקב אחד של מים דרושים כ־13 מסעות של חמור היכול לשאת בכל פעם כ־75 ליטר מים. כדי למלא בור של 100 מטרים מעוקבים דרושים 1,300 מסעות חמור". מובן מאליו שנדרשה דרך אחרת כדי להביא מים רבים אל בית השם.
צוק חיפש מקבילות ומצא: הוא מציין שמאגר המים בתל בית־שמש וכן זה שבתל באר־שבע תוארכו בידי חופריהם למאה העשירית לפני הספירה, ימי שלמה. באופן מעניין הם דומים בצורתם המשונה, צורת צלב או צלב כפול, לבור 28. לאלו יש לצרף את מאגר המים בחפירות העיר עיטם ואת זה שברבת עמון, שאף הם מתוארכים לתקופה ההיא ובעלי אותה צורה משונה. מאגר נוסף מימי הבית הראשון אותר בשנת 2012 בחפירות במתחם דוידסון כשקוטעת אותו חומת הר הבית מימי הורדוס, ולפיכך נראה שחלקו מצוי בתוך שטח ההר.
המאגר בבית שמש הוחרב בידי האשורים במסע הכיבוש ההרסני שערכו בארץ ישראל. מאגר המים של רבת עמון, אף הוא בצורת צלב כפול, מתוארך לכל המאוחר למאה השמינית לפני הספירה, לפי פסל של ירחעזר, בן למשפחת המלוכה העמונית שנמצא בפתחו. "כל ארבעת המאגרים הללו", מסכם צוק, "הם מפעלי מים ציבוריים מתקופת בית ראשון, בעלי כמה מאפיינים משותפים: תאים צרים וארוכים היוצרים יחדיו צורת צלב או דומה לו, טיח עבה מאוד – למעלה מעשרה סנטימטרים, תקרה שטוחה, גרם מדרגות המאפשר ירידה בצורה נוחה, אין עמודים לתמיכת התקרה, נפח אגירה גדול, מקור המים בדרך כלל מי נגר, והם על פי רוב נחצבו בסלע".
גם בור 28 דומה לצלב או לעוגן וכמו מקביליו בבית־שמש, ברבת־עמון, בבאר־שבע ובעיטם אף הוא מכוסה בשכבה עבה של טיח, כך עולה מתיאורי החוקרים במאה ה־19. לבור ארבעה פתחים, שניים עגולים ושניים מרובעים. השוואה למאגרי המים מבאר־שבע ומבית־שמש מגלה כמה עצום הבור שחצבו פועלי שלמה בהר הבית. ד"ר צוק משער שייתכן שמאגר בנחל בית־זיתא שמצפון להר, שאותר בבריכת בית־חסדא, היה עשוי לספק מים לבור הזה עד לגובה של שמונה מטרים. זאת לנוכח הפרשי הגבהים בין נקודת המוצא של המאגר עד לבור המים. בסך הכול, אם כן, בור 28 היה יכול להכיל כ־3,500 מטרים מעוקבים של מים.
ארמטה פיירוטי, מהנדס ירושלים האיטלקי שחקר את ההר באמצע המאה ה־19, הבחין בשתי תעלות מים שמתנקזות אל הבור הזה: האחת מכיוון כיפת הסלע והשנייה מוליכה אל פיר בפינה הדרום־מזרחית של רחבת כיפת הסלע. פיירוטי עצמו לא הצליח להיכנס לבור כי לדבריו הוא תמיד היה מלא מים.
בלשון חוקרים יבשה מביע צוק בסיום מאמרו תקווה שיום אחד יתאפשר לבדוק את בורות המים בהר בדיקה מקצועית, לראשונה מאז המאה ה־19, וכך לאשר או לשלול את ההצעה שלו – ומי יודע, אולי גם לזהות בורות נוספים בהר כשייכים לימי הבית הראשון. בעידן הנוכחי, מותר להניח, לא תהיה בעיה לספק מים למקדש ככל שיידרש גם בלי להזדקק לבורות אגירה. מצד שני, בתקופה שאי אפשר אפילו לבדוק אם בור 28 שחפרו פועלי שלמה עוד מלא מים כבימי קדם, מה לנו להפליג בדמיונות?
