הסיבות שהביאו להצטרעותו של אדם אמנם אינן מפורשות בפרקים יג־יד בספר ויקרא, אך ההשלכות של הצרעת מפורטות בצורה ברורה בפרקים אלה: האדם המצורע יוגדר כטמא, בגדיו ייפרמו ושיערו יגדל פרע. אדם זה יוצא אל מחוץ למחנה לבדו, ובטהרתו הוא יחזור אל המחנה אך ישב מחוץ לאוהלו. רק בתום שבעה ימים הוא מקריב קרבנות, נטהר מטומאתו ויכול לשוב למקומו. גורל דומה פוקד את מרים המצורעת בבמדבר פרק יב – היא מוצאת אל מחוץ למחנה לשבעה ימים, ורק לאחריהם היא נאספת חזרה אל העם הממתין לה.
הוצאה אל מחוץ למחנה היא בעלת משמעות מרחיקת לכת בישראל הקדומה. ראשית, גבולות מקום היישוב הגדירו את היושבים בתוכם כחלק מן החברה שלה שייך המקום. ההשתייכות החברתית היוותה בסיס להגדרת זהותו של האדם ומעמדו. הוצאת המצורעים אל מחוץ למחנה פירושה הוצאה שלהם מתוך החברה הממוסגרת בגבולותיו של המחנה. שנית, גבולות מקום היישוב הגדירו את התחום המוגן והבטוח. מחוץ לגבולות היישוב אורבות לאדם סכנות טבעיות ואנושיות המציבות את חייו על פי תהום. הוצאת המצורעים אל מחוץ לגבולות המחנה למעשה נוטלת מהם את הביטחון שמקנים גבולות אלה.
למרות ההבדל בנסיבות, המצב שבו נתון יפתח הגלעדי בשופטים יא יכול להוות דוגמה טובה להשלכות של הוצאה מחוץ לתחום היישוב. ישיבתו בנחלת אביו היא ביטוי לקשרים המשפחתיים הקיימים בינו ובין הנמנים עם בית־אביו. כשיפתח מגורש מהנחלה במילים "לֹא תִנְחַל בְּבֵית אָבִינוּ", הוא למעשה לא רק מגורש משטח האדמה השייך לבית־אביו, אלא הוא אף מנותק מהקשרים המשפחתיים שלו ונעשה משולל זהות חברתית מוגדרת. כשהוא יוצא אל ארץ טוב הוא נטול הגנה ביטחונית וכלכלית שסופקה לו עד עתה על ידי המסגרת של בית־האב. התחברותו עם אנשים ריקים, מחוסרי הקשר חברתי וחסרי בסיס כלכלי, משקפת את המצב שאליו נקלע יפתח עם גירושו.
דווקא לאור המשמעות של יציאה מחוץ למחנה, ניתן היה לצפות מחברה המתאפיינת בחמלה כלפי החלשים שתותיר בקרבה את האנשים הנגועים, ותדאג להם על ידי הענקת ביטחון ומתן תחושת שייכות. איך ניתן להסביר את הוצאת המצורעים אל מחוץ למחנה?
טומאה בערעור הסדר
החברה בישראל הקדומה קידשה את הסדר ואת קיומם של גבולות ברורים. יהיו אלה הגבולות החברתיים בין בית־אב אחד למשנהו ובין מעמד חברתי אחד לשני, או הגבולות העקרוניים כדוגמת אלה המפרידים בין המותר והאסור. שמירה על הסדר הקבוע היוותה תשתית לחיי הפרט והכלל בתחומים של חוק, ביטחון אישי וכלכלי ועוד. בלא אלה, לחברה לא היה קיום. שמירת הסדר, שבמסגרתה נשמרת הפרדה בין מעמדות שונים וכל אחד ממלא את התפקיד המיועד לו, היא שאפשרה את שלמות החברה.
האנתרופולוגית מרי דגלס טוענת כי שמירת הסדר הוצגה גם כתנאי לקדושה. ואכן, חשיבותו של הסדר כבר הודגמה בפרקים הראשונים של ספר ויקרא באמצעות ההדגשה של היחס בין הצו הא־לוהי וביצועו, או באמצעות הדגשת ההיררכיה הברורה הקיימת בין האדם והא־ל במשכן ומחוצה לו. הסדר הוצג כתנאי להשראת שכינה וקיום הקשר בין הא־ל והאדם במשכן. הפרתו, כך טוענת דגלס, נתפסה כמטמאת.
כך, לדוגמה, חוקי העריות בויקרא יח משמרים את ההיררכיה המשפחתית ואף את ההפרדה הברורה בין אדם וחיה, ובכך מסייעים בשמירת הסדר החברתי. הפרה שלהם נתפסת כמטמאת, פוגעת בסדר העולם ועל כן בלתי מתקבלת, כפי שנחתם הפרק: "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ". ביטוי נוסף לחשיבות הסדר והשלמות ניתן לראות בעובדה שבעלי חיים הקרבים במשכן צריכים להיות שלמים־תמימים. אי־שלמות נתפסת ככזאת הפוגמת בסדרו של העולם ולכן נדחית מן הקודש.
בין החיים והמתים
ניתן להציע שהמצורע, בהיותו בלתי מושלם גופנית באופן זמני, פוגע בשלמות ובסדר החברתי ועל כן נתפס כטמא ויוצא מן המחנה. ואולם, חוקרת המקרא תקווה פרימר־קנסקי מציעה הסבר מעניין נוסף. לדבריה, המצורע נתפס בשל נגעיו כמי שמצוי בגבול שבין החיים והמוות, כפי שאומר אהרן בראותו את מרים מצורעת: "אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ". בשל כך הוא קורא תיגר על ההפרדה הברורה בין שני התחומים.
פרימת בגדי המצורע וגידול השיער (יג, מה) עשויים לסמל את הזיהוי בין המצורע בעודו בחיים ובין המת, כשהוא מוצג כמי שמתאבל על מותו שלו. הריטואל שאותו עורך המצורע המיטהר בטרם כניסתו אל המחנה (יד, ה־ז) קשור אף הוא לקו המגע שבין החיים והמוות: הוא לוקח שתי ציפורים, האחת נשחטת אל תוך מים חיים והשנייה נטבלת בדמה. לאחר שהכהן מזה על המצורע המיטהר, הציפור החיה משולחת לחופשי. החזרה על המונחים חיה/חיים בפסוקים אלה מדגישה את מעבר המצורע מקרבת המתים אל החיים.
המצורע המערער את הגבול הברור שבין החיים ובין המוות, מערער על ההפרדה הברורה העומדת בתשתית הקיום האנושי. ייתכן שבשל כך הוא נתפס כטמא ונדרשת הוצאה זמנית שלו, עד אשר יירפא, אל מחוץ למחנה.
האפשרות שניתנת למצורע להיטהר ולשוב אל המחנה, כמו גם העובדה שכוהנים בעלי מומים, שאינם עובדים בקודש, רשאים לאכול מן הקודש, או מתן האפשרות לכל אדם לכפר על חטאיו ולשוב בתשובה, הם הדרך שבה החברה המקדשת את הסדר מקנה מקום אף למי שמערערים את הגבולות הברורים העומדים ביסוד קיומה.
