ברשימה זאת מבקש אני להתמקד במושג "אותנטיות", המהווה מוקד להבנת החירות בהגותו של הראי"ה קוק. מהי אותנטיות? קשה להסבירה, אך ניתן להרגיש בקלות את אובדנה. בקטע מופלא (אורות הקודש ב, עמ' קמ) מתאר הראי"ה את אובדן האותנטיות בשלוש מילים הלקוחות מהפרק הראשון של דברי הנביא יחזקאל: "וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה". זאת איננה הגולה הפוליטית אלא הקיומית והפסיכולוגית – הניכור. יש וה"אני" האמיתי, האותנטי, וגם "העצמי", כפי שהראי"ה מכנה אותו, נמצא בגולה, בתוך העצמי המזויף. כאשר במקומו של העצמי האותנטי הולך ונבנה בחיינו "אני" וירטואלי על ידי הפרסומת המסחרית והתעמולה הפוליטית, אמצעי התקשורת ושלטי הרחובות. האני הווירטואלי הזה, תוצאת המוסכמות החברתיות וקונצנזוס החברים, הוא אשר דוחק את הצעירים לשכרות, לנהיגה פרועה, למריבות דמים על דברים של מה בכך, וקל וחומר לסמים. מתוך גלות ה"אני", משתעבדים הם למלאך המוות.
חומר ביד החברה
סכנת הניכור משתקפת לפי הראי"ה בשלושת החטאים הסמליים היסודיים של האנושות שעליהם למדנו במקורות. החטא הראשון שבו חוזרים וחוטאים אנו הוא "חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו". זהו חטא ההיגררות אחרי אחרים, אחרי נחש ההופך מדי פעם את עורו, לצורות מפתות חדשות. בגלל כך לא יכול היה אדם להשיב לשאלתו של הקב"ה: "אַיֶּכָּה". אדם "לא ידע זאת, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו בחטא ההשתחוויה לאל זר. חטא ישראל, זנה אחרי אלהי נכר, את אניותו העצמית עזב".
אכן, אנו יותר מאשר חומר ביד החברה. יש בתוכנו "אני" אמיתי שעלינו לגאול. המסוגל האדם לכך? היכול הוא לשמור על טוהר האני, כפי שהראי"ה טוען? לשם כך זקוקים לגבורה, גבורתו של ה"אני", הכוח לעמוד על שלו ולא להיכנע. החירות היא האפשרות להגיע ל"אני" אמיתי זה. והדרך להגיע לכך, בעקבות מאמר חז"ל המפורסם "אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת", הינה ה"חָרוּת" [על הלוחות]. זו הדרך הקשה המשחררת מן הגלות ומן השעבוד למה שנוכרי וזר לאישיותי האמיתית.
החטא היסודי השני התבטא באלגוריה חז"לית על חטא הארץ ביום צמיחת העצים ביום השלישי. הארץ נצטוותה להוציא "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי", אך היא הוציאה רק "עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי". רש"י פירש: "עץ פרי – שיהא טעם העץ כטעם הפרי והיא [הארץ] לא עשתה כן". הראי"ה ראה את ההבדל בין העץ לבין הפרי כמייצג את ההבדל בין האמצעי לבין התכלית בחיינו. בתחום זה, לפי הראי"ה, אורב לנו חטא חמור: "חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה… נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקַריירות".
לעבודה ולקריירה יש בפועל חשיבות רבה בחיינו, אך כאן מסתתר ביטוי נוסף של ניכור – הניכור בעבודה. לכאורה, אנו חופשיים לבחור משלוח יד, מקצוע, שבו נעסוק. אולם האם אמנם בוחרים אנו במקצוע שבו אנו רוצים באמת, שבו נהיה "מאושרים" או מרוצים? או שנכנעים אנו למדרג מקצועות שהחברה החליטה עליו? אינני בטוח שתמיד נוכל לדעת מראש מהו רצוננו האותנטי בעניין זה. אדרבה, במהלך הזמן, בדרך השלילה, אנו עלולים להבין שטעינו. ובמצב זה, האותנטיות תהיה לממש את ייעודנו ושאיפתנו, למרות המחיר הכלכלי והחברתי שעלול להיגבות מאיתנו.
שליט משועבד
ממד שלישי של אובדן ה"אני" מתואר באלגוריה חז"לית שגיבורה היא הירח. מתחילה נבראה הלבנה כמאור גדול שווה לשמש. אך אז קיטרגה הלבנה וטענה שאין שני מלכים (שמש וירח) יכולים להשתמש בכתר אחד. לפיכך מיעט הקב"ה את אורה, "אבדה… שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה". זוהי אלגוריה לקנאה ולשאיפה לשליטה אבסולוטית המניעות רבים מבני האדם. אולם האם השליט המשועבד לרייטינג וליחסי־ציבור, לרדיפה אחרי הכוח והכבוד, הוא בן חורין? השליט הרודן, וגם כל אחד מאיתנו, עלול בקלות להפוך עבד למפלצות הפנימיות שבתוכו, לפחדים ולשנאות ולשיגעונות שמשתלטים עליו.
כעת ממשיך הרב קוק וכותב: "וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל". מעבר לאובדן ה"אני" של הפרט, קיים גם אבדן ה"אני" של הכלל. אלו הן הטמיעה וההתבוללות, אותו מצב שאחד־העם כינה "עבדות בתוך חירות". מכאן נובע רובד עמוק יותר של הגאולה. על פי תפיסתו של הרב קוק, זהו חיפוש האני הקולקטיבי האבוד, "את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא, הסר כל אלהי נכר, הסר כל זר וממזר". ללא שמירה על האותנטיות הקולקטיבית, תיתכן גלות אף במדינה עצמאית, ומתוך כך שעבוד למלאך המוות, הלאומי והתרבותי. כך נעלמו עמים רבים.
הראי"ה קוק מסכם את דבריו במשפט מופלא: "והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה". אני, את/אתה, היא/הוא! עולם ומלואו! מרטין בובר נהג להדגיש את מרכזיות היחס "אני"־"אתה/את". יחס זה מבטא את הדרישה שעלינו להתייחס לזולת לא כאל "לז", חפץ שאנו משתמשים בו, אלא כאל "את/אתה", אדם כמוני, וביחס לזולת חייבים אנו להרגיש את מציאותו של השלישי – "הוא", הקב"ה. ומנגד, כשהאדם עומד בפני הקב"ה כאני בפני אתה, בתפילה ובמצוות שבין אדם למקום, צריך להיות נוכח שם גם הזולת, האחר בתור השלישי, ה"הוא". כי אסור שהאמונה הדתית תהיה על חשבון יחסינו אל בני האדם האחרים, אך גם אסור שחובותינו החברתיים ישכיחו מאיתנו את הקב"ה – הנסתר הנוכח.
