דמויות רבות זכו להתייחסות מדרשית ענפה לאורך הדורות וקיבלו אופי שונה במסורות שונות שהתפתחו. דומה שהדמות שחוותה את השינוי המשמעותי ביותר היא אליהו הנביא. אליהו הפך ברבות השנים מנביא זעם לסב חביב שמחכים לו ילדי ישראל בליל הסדר. לא אעמוד כאן על כל ההתפתחות המדרשית של אליהו הנביא, אך אגע במספר נקודות חשובות המקשרות בין דמותו בתנ"ך לבין תרבות זמננו.
דמות במרחב לימינלי
שימוש "מדרשי" באליהו הנביא ניתן למצוא כבר בתנ"ך עצמו. אליהו שהופיע כנביא זעם קנאי בספר מלכים מבליח בשנית, להופעה קצרה, בסוף ספר מלאכי החותם את תרי־עשר. שם הוא מתואר כמי שעתיד להגיע לפני יום הדין ולנסות להשיב את לב העם לפני שאלוהים יכלה את זעמו בארץ: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם".
דומה שפרשת עלייתו השמימה של אליהו ברכב אש פתחה את הצוהר לתיאורו בספר מלאכי. אליהו, שלא מת מוות טבעי, הפך בעלייתו השמיימה לכלי בידי הא־ל שמגשר בין העולם האלוהי לעולמו של האדם. אליהו נמצא במרחב הלימינלי שבין החיים למתים. מדרשים רבים המשיכו לפתח את דמותו של אליהו בכיוון זה. במדרשים מוקדמים, הקישור בין אליהו ליום הדין ולאחרית הימים הופך עם הזמן למוחשי יותר ויותר, עד כדי כך שבמקום מי שעתיד להישלח לפני יום הדין הוא הופך למביא יום הדין. כך נמצא במשנה במסכת סוטה: "תחיית המתים בא על ידי אליהו זכור לטוב".
בהמשך, הקישור בין אליהו לאחרית הימים מקבל ממשות תרבותית, שמשתקפת בביטוי שנוצר בתקופת המשנה ומסמל דבר שעתיד להישאר על כנו לנצח: "יהא מונח עד שיבוא אליהו". ביטוי זה יצר מאוחר יותר את מדרש הנוטריקון על המילה "תיקו": "תשבי יתרץ קושיות ובעיות", מילה שבמקורה מסמלת סוגיה שנשארת ללא פתרון.
במקביל למדרשים המקשרים את אליהו ליום הדין, דמותו של אליהו צברה רבדים מדרשיים נוספים, הקשורים לברית שבין א־לוהים לעם ישראל. זאת בהתייחסות לדבריו בספר מלכים, שם הוא מלין על העם בפני אלוהים: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱ־לֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". כך, למשל, מופיע: "אמר הקדוש ברוך הוא לאליהו… אתה מקנא קנאתי, חייך שאין עושין ישראל ברית מילה עד שתהא רואה בעיניך, מכאן תקנו חכמים להיות עושין מושב כבוד לאליהו שהוא מלאך הברית". אליהו, שפקפק בשמירת הברית של ישראל עם ה', מצווה להיות נוכח בטקסי הברית ובעקבות כך הוא הופך אט אט ל"מלאך הברית".
כיוון שלישי שבו התפתחה דמותו של אליהו הנביא במדרש נתלה בכך שאליהו מעולם לא מת אלא עלה השמימה בסערה, מה שכאמור הפך אותו לדמות הנמצאת במרחב הלימינלי שבין החיים והמוות. באופן זה, אליהו ממלא במדרשים רבים פונקציה הקיימת בדתות ומיתולוגיות רבות – שליחו של הא־ל לעולם התחתון. אליהו מתגלה לחכמים רבים בסיפורים רבים שניתן לחלקם לשתי קטגוריות: הראשונה – אליהו כדמות דידקטית, המתגלה לחכמים ומלמדם דברי הלכה, חינוך ומוסר; השנייה – אליהו כ"דאוס אקס מכינה", הלובש דמות אדם ומסייע לחכמים הנמצאים במצוקה. ניתן לשער שהמיתוס סביב דמותו שבמדרש המוקדם, שהיה קשור ליום הדין, הלך והתפתח תוך שהוא משתמש בתכונה זו של אליהו המאפשרת לו לנוע בין העולמות. כך נוצרו מדרשים רבים שבהם אליהו יוצא ובא בין בני האדם באופן תדיר.
המרחב הגבולי, מרחב ה"בין לבין" שבו אליהו נמצא, קשר אותו מאוחר יותר גם לשעת צאת השבת, שעה שהיא גבול ומרווח זמן מתעתע שבין היום והלילה ובין הקודש והחול. מאוחר יותר, בואו של אליהו בקרב בני האדם נחשב לדבר נדיר ולזכות השמורה ליחידי סגולה בלבד. כך נוצר המונח "גילוי אליהו" כסמל למעלה גבוהה המאפשרת לפגוש באליהו ולשוחח עמו.
מלאך שומר
לא ברור כיצד ומתי נוצר הקישור בין אליהו לבין ליל הסדר, אך סביר להניח שיש לדבר קשר לשתיים מאבני הבניין המרכזיות במדרשי אליהו. הראשונה – הגאולה. פסח הוא חג הגאולה ואליהו עתיד להביא את הגאולה או לבשר אותה. השנייה – הברית. פסח הוא חג הברית, וכאמור, מדרשים רבים מקשרים את אליהו לבריתות שונות בין אלוהים ועם ישראל, כמעין "תיקון" או אפילו כ"עונש" שאלוהים נותן לאליהו. כך או כך, אליהו הפך למקושר מאוד לליל הסדר ולפסח במסורת העממית.
דמותו של אליהו המשיכה להתפתח ו"מדרשים" מודרניים נוצרו בעקבותיו גם במאה ה־20. לאה גולדברג בשירה "ערב מול הגלעד", שהוקדש לילדי קיבוץ אפיקים, כמו כותבת מדרש חדש על אליהו הנביא:
יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם,/ יִשְׁכַּב בַּדִּיר וְיֵרָדֵם,/ וְהַכִּבְשָׂה תִּשַּׁק אוֹתוֹ – / וְהִיא תִּקְרָא אוֹתוֹ בְּשֵׁם.// נִסְתַּר הַלַּיִל בֵּין הַבַּדִּים,/ וְהַנָּבִיא הַגִּלְעָדִי/ יוֹרֵד דּוּמָם אֶל הַבִּקְעָה/ לַחְזוֹת בִּשְׁנַת הַיְּלָדִים.
שיר נוגע ללב זה, שנכתב בשנת 1938, הפך לשיר ערש מוכר בזכות לחנו של מיקי גבריאלוב. השיר עושה מעשה מדרשי ומוסיף רובד חדש לדמותו של אליהו: בין ההר והעמק ובין העולם העליון לעולם האדם הוא הופך למעין "מלאך שומר" של הילדים הישנים. אליהו, שיורד אל הבקעה כמו הליל עצמו וכמו הטלה האובד השב לאמו, משגיח על בני הקיבוץ הרחוקים מהוריהם, על הילדים האבודים.
ליל הסדר בפלמ"ח
שיר נוסף בן התקופה הוא שירו של נתן אלתרמן "לילו של אליהו הנביא", שנכתב בשנת 1948. את השיר כתב אלתרמן בפסח של שנת תש"ח, שבועות ספורים לפני הכרזת העצמאות. השיר נדפס ב"טור השביעי", בסמוך לפרסום מספר טורים מכוננים שנכתבו "על סיפו של הדרור". אלתרמן כתב את השיר לאחר ששהה בליל הסדר עם יחידה קרבית של הפלמ"ח. בפלמ"ח לא הקפידו על ליל סדר כהלכתו אך הדפיסו והוציאו הגדות בנוסח עצמאי. הגדות אלו, שיצאו במספר נוסחים שונים, משלבות בתוכן חלקים מן ההגדה המסורתית ומוסיפות עליהם איורים מקוריים, דברים של הוגים ציוניים כמו ברל כצנלסון ופרישמן, שירי משוררים וביניהם ביאליק ושלונסקי, המחזות וקטעי קריאה לילדים, שירים מסורתיים לצד שירי תקומה, דברי יזכור לחללים ולנופלים וקטעים מן התנ"ך.
בשיר נשכח זה של אלתרמן, שזכה לעדנה מסוימת מספר שנים לאחר מותו כאשר הולחן על ידי יאיר מילר והושר בפי דורית ראובני, שפתחה את פסטיבל הזמר בשנת 1974, מתאר אלתרמן מפגש המתרחש בין אותם לוחמים, הקוראים בהגדות בנוסח הפלמ"ח, לבין אליהו המגיע כמנהגו בליל הסדר.
הוּא יַגִּיעַ, הַסָּב, כְּעָבְרוֹ מִתָּמִיד
עַל בָּתֵּי יִשְׂרָאֵל, בְּאֵזוֹר־וְאַדֶּרֶת –
הוּא יָבוֹא אֶל שֻׁלְחַן הַיְחִידָה הָעִבְרִית
הַלּוֹבֶשֶׂת עָשָׁן
וְעָפָר
וְעוֹפֶרֶת.
אֶת הַיָּד הוּא יוֹשִׁיט אֶל כּוֹסוֹ כַּמִּנְהָג.
דֹּם תָּקוּם לְפָנָיו הַפְּלֻגָּה. וּבַפֶּתַח
כְּדִמְעָה אַדִּירָה שֶׁל זָהָב וְשֶׁל חָג
הַיָּרֵחַ יִבְעַר
בְּרָקִיעַ שֶׁל פֶּסַח.
בְּרָקִיעַ גָּבֹהַּ שֶׁל לֵיל מִלְחָמָה
הַיָּרֵחַ יִבְעַר. וְאָדְמָה עֵין הַיָּיִן.
וְהַסָּב שֶׁהִזְקִין עִם זִקְנַת הָאֻמָּה
יִמָּצֵא כְּעוֹמֵד עַל עַרְשָׂהּ זֶה־הַלָּיִל.
יַעֲמֹד לִבְלִי נוֹעַ. יַבִּיט וְיִדֹּם.
לֹא דָבָר יְדַבֵּר.
רַק יַרְעִיד שִׂפְתוֹתַיִם.
אַף עַל פִּי שֶׁאוּלַי הַמְפַקֵּד־בַּמָּקוֹם
לֹא הָיָה מִתְנַגֵּד לוּ אָמַר מִלִּים־שְׁתַּיִם.
וְהַסָּב אָז יִרְאֶה עַל שֻׁלְחָן הַגָּדָה, –
קְצָת שֶׁלֹא כַּמָּסֹרֶת הִיא… אֵיךְ יַכִּירֶנָּה?
אַךְ הַהֵד הָעַתִּיק הָעוֹנֶה לְהֵדָהּ
הוּא חָזָק כַּאֲשֶׁר לֹא הָיָה עַד הֵנָּה.
וְהַהֵד מִמֶּרְחָק יִתְגַּלְגֵּל, יִתְגַּלְגֵּל…
וְהַסָּב אֶל קְבוּצַת הַנְּעָרִים הָמּוּאֶרֶת
יִתְבּוֹנֵן וְיֵדַע: לֹא יִשְׁכַּח יִשְׂרָאֵל
אֶת הַסֵּדֶר הַזֶּה
הֶעָטוּר כּוֹבְעֵי גֶרֶב.
וְיִלְחַשׁ אָז הַסָּב: בֵּין מֵם־מֵם וּמֵם־כָּף
לֹא אַבְחִינָה… שְׂאוּ לְקַדְמוֹן שֶׁכָּמוֹנִי…
אֲבָל צוּר יִשְׂרָאֵל, הַמֵּם־אָב לְבָנָיו,
יְבָרֵךְ אֶת חַגְּכֶם עֲלֵי לֶחֶם הָעֹנִי.
יְבָרֵךְ אֶת שֻׁלְחַן הַסְּעֻדָּה הַתַּמָּה,
יְבָרֵךְ כָּל פְּלֻגָּה, אִם חוֹנָה אוֹ נַיֶּדֶת,
יְבָרֵךְ אֶת הַכֹּחַ הַקָּם לָאֻמָּה,
שֶׁעִם חַג רֵאשִׁיתָהּ
בַּשֵּׁנִית הִיא נוֹלֶדֶת.
– אָז תִּפֹּל דּוּמִיָּה, וְיָנוּעַ הַסָּב
וְיָצָא וְחָמַק אֶל מֵעֵבֶר לַוָּדִי,
מוּל יָרֵחַ בּוֹעֵר… וְאַט אַט אַחֲרָיו
אֶת הַשַּׁעַר יִסְגֹּר הַמֵּם צָדִי.
אלתרמן יוצר מדרש חדש של "גילוי אליהו" רק הפוך; לא אליהו הוא שמלמד את בני האדם אלא ההפך. אלתרמן, שכל חייו ניהל מערכת יחסים שנעה בין הערצה ליחידות הלוחמות לבין קנאה בהן, מפגיש את שני הניגודים: אליהו, המייצג של מסורת "ישראל סבא", הנקרא "הסב" בשיר זה, עם היחידה הלוחמת, החילונית והישראלית, "יפת הבלורית והתואר", העורכת ליל סדר חילוני. אליהו המגיע לסדר הקרבי לביקור קצר עומד בתחילה שותק, נדהם אל מול נוסח ההגדה שאותו אין הוא מכיר, אך מיד מבין את גודל המעמד ולא זו בלבד שהוא לא מגנה את ליל הסדר שאיננו הלכתי, אלא הוא מתרגש ביותר, מברך את הלוחמים, העם והאומה וכמו מעביר את השרביט מהמסורת היהודית הדתית לחילוניות הציונית הישראלית.
ברכה לדור הצעיר
אליהו הופך בשיר זה לנציג המסורת והיהדות הישנה, ומוסר את ברכתו לבני הדור הצעיר. בכך, אלתרמן, שטען שבעת הזו "צריך לשנות ספרים וכתבי קודש אחדים", ממשיך את האתוס הציוני־חילוני של משוררי דור המדינה. הוא כותב כי ההיסטוריה הישראלית והיהודית לא תשכח את ליל הסדר הזה "העטוי כובעי גרב", אותו ליל סדר של חג החירות, שנחוג בדרך לחירות המדינה ולתקומת העם.
הן בתנ"ך והן בשיר אליהו מגיע בלי רעש גדול, אך בניגוד ליציאתו של אליהו מהסיפור התנ"כי, ברעש ובאש, אצל אלתרמן אליהו נעלם בשקט. הוא עוזב את המחנה בשקט, בלי ששמים לכך לב. אולי יציאה שקטה זו משלימה את התהליך ההיסטורי, כפי שאלתרמן ראה אותו, של העברת השרביט בין הדת לציונות החילונית.
דומה שבשיר־מדרש זה אלתרמן, שהיה מבוגר בדור מלוחמי דור תש"ח, שם בפי אליהו את תחושותיו שלו. ניתן אף לומר שהסב הוא גם אלתרמן עצמו ("איש זקן" בגרמנית). אלתרמן מדבר על הלוחמים הצעירים במבט חיצוני ומעריץ ומרגיש כאורח ביניהם, כפי שמתבטא גם בשירו "מסביב למדורה" שבו הוא אומר על הפלמ"ח: "מה נשיר עליהם מה נשיר, הם עושים זאת יפה מאיתנו". מתוך התחושות האלו ומן המפגש עם דמותו של אליהו הנביא, דמות שלה רבדים רבים שנוצרו במאות שנות התפתחות במדרש ובמסורת, מגיעות בפי אלתרמן הברכות היפות מכולן.
