פגז קטן בחדר הישיבות

ביום העשרים ושמונה בחודש מארס שנת 1970, לפני ארבעים ותשע שנים, הלך לעולמו נתן אלתרמן, בטרם מלאו לו שישים. יש מן הסמליוּת בכך שהאירוע המעציב הזה אירע בחג פורים דווקא. מצד אחד, אלתרמן היה טיפוס פורימי מובהק: הוא חיבר את המחזמר "אסתר המלכה", ואת ספר שיריו האחרון "חגיגת קיץ" הוא בנה כמו נשף מסכות פורימי. הוא גם כתב שירים וטורים רבים על שחקני תיאטרון ועל תחפושות, ויצירתו האחרונה, שנכתבה ערב מותו, היא מין בורלסקה שהמשורר הכתירהּ בשם "המסכה האחרונה". מצד שני, אלתרמן גם ידע להעמיס על כתפיו את המשימה הקשה, האחראית והרצינית ביותר שנטל עליו אי־פעם משורר עברי: להנציח בשירים את שנות השואה והתקומה, ולהראות "כַּמָּה דַּק הַתָּג / שֶׁבֵּין טֶרֶם־שׁוֹאָה וְעֶרֶב־חָג".

אלתרמן היה בעצם אוקסימורון מהלך, ותמיד חבש לראשו שני כובעים – גם במשמעות השאולה אבל גם כפשוטו. בארכיונו לא שרדו צילומים רבים, אך באלה שנותרו מצטיירת דמות של משורר "פריזאי", שמתהדר בנשף פורים בהופעה מחויטת ומגבעת פנמה לראשו. מצילומים אחרים עולה דמות הפוכה, שונה לחלוטין, של "משורר לאומי", איש המאבק על עצמאות ישראל, בבגדי חאקי, ועל ראשו כובע גרב, כמקובל אצל הפלמ"חניקים, לוחמי דור תש"ח.

 

שכנוע בתל אביב

כאשר קורה משהו חשוב בארץ וּבָעולם כדאי תמיד לפנות אל "טוריו" של אלתרמן, שבזכותם כינו אותו בכינויים כמו "נתן הנביא" או "נתן החכם". הטורים נכתבו בקביעות, שבוע אחר שבוע, ואפשר למצוא בהם את התגובה המשמעותית ביותר של משורר כלשהו, בעיקר בשנים שבין מלחמת העולם השנייה לבין הקמת מדינת ישראל וכינונה. לאחרונה, כשנפלו טילים על איזור המרכז, נתגלגל לידיי "טורו" של אלתרמן שנכתב בזמן תקריות הגבול שאירעו בין סוריה לישראל בשנות החמישים. אז, כזכור, נפלו פגזים על קיבוצי הצפון תל קציר, דן וגדות, שבהם הילדים חיו בחרדה מתמדת, ישנו במקלטים והיו "שק החבטות" שאליו הופנתה האלימות הסורית.

רוב העיתונים נקטו אז עמדה של מתינות פייסנית ודיברו בזכות הבלגה, כדי שלא לחמם את השטח. יכול להיות שהיה בעמדתם מן התבונה הפוליטית, קשה לשפוט, אבל אלתרמן מחה נגד המוסר הכפול, ושָׁאַל את עצמו אם העיתונאים והעורכים היו נוהגים במין סלחנות רציונלית כזאת כלפי האלימות הסורית אם מדי שבוע היה נופל איזה פגז קטן ליד חדר הישיבות של המערכת. האם גם אז הם היו מתארים את האירועים האלה כהטרדות קלות? נצטט שורות אחדות משירו:

נְשַעֵר כִּי תּוֹתָח עַרְבִי אֶחָד,
תּוֹתָח קָט, בֶּן־בְּלִי־עֵרֶךְ,
יוֹרֶה נִים־לֹא־נִים יְרִיָּה רַק אַחַת לְשָבוּעַ בִּלְבַד
אֶל שֶטַח מַעַרְכוֹת הָעִתּוֹנִים.

השיר ממשיך ותוהה איך היו נוהגים עורכי העיתונים אם היו מזדמנים למקום, ואיך היו שואלים לעת־ערב איש את רעהו:

אֵיךְ אֶצְלְכֶם בַּסְּבִיבָה? וּמֵשִיב הַנִּשְאָל: הַטְרָדוֹת קַלּוֹת־עֶרֶך…
הַטְרָדוֹת שֶל שִגְרָה. הַסְּבִיבָה דּוֹמֵמָה.
רַק מִפַּעַם לְפַעַם, בְּאֶמְצַע הַמְּלֶאכֶת,
יוֹרֵד אֵיזֶה פָּגָז עָלוּב שֶל מַרְגֵּמָה
בְּשֶטַח מַזְכִּירוּת־הַמַּעֲרֶכֶת.
חוּץ מִזֶּה כִּמְעַט אֶפֶס. מָטוֹס מַנְמִיךְ־טוּס, ־
וְעִם־שַחַר צְלִיפוֹת אֲחָדוֹת אֶל הַדְּפוּס.

כמו בבלדות של אלתרמן, ובהן "האם השלישית", לפנינו שיר סיפורי ובו שלוש דמויות – שלושה עיתונאים, שכל אחד משמיע את תגובתו, ומתברך בלבו על שאיננו עושים מזה עסק שלם ומשער שיהיה רע אם נגיב על מקרים כאלה. גם השני והשלישי אומרים: "תְּמוֹל אֶצְלֵנוּ כִּמְעַט נֶהֶרְסָה הַתִּקְרָה, – אֲבָל מֵילָא". והמשורר, בן דמותו של אלתרמן, ששומע את השיחה הנינוחה הזאת, מודה שהוא כמעט השתכנע מן היחס המאופק הזה, הסטואי ומלא־התבונה; "וְרַק רַחַש סָפֵק בִּי שָאַל, אִם אָמְנָם לֹא הָיָה מִתְעַרְעֵר מְעַט קַו הַשִּכְנוּעַ לוּ שָכְנוּ בֶּאֱמֶת עִתּוֹנֵינוּ אֵי שָם וְהָיוּ מְקַבְּלִים 'רַק' פָּגָז לְשָבוּעַ…"; והוא מסכם את דבריו האירוניים בשורות המחץ:

הָעִקָּר לִפְעָמִים (זֹאת הִרְגַּשְנוּ מִכְּבָר)/ אֵינוֹ כֵּן־אַקְטִיבִיזְם אוֹ לֹא־אַקְטִיבִיזְם…/ הָעִקָּר הוּא שֶׁקְּצָת בְּרִחוֹק מִן הַסְּפָר/ קַל לָדוּן בַּדְּבָרִים מֵעֶמְדָה שֶל כְּתִיבִיזְם…/ זֶה מַשְׁפִּיעַ.. מַשְׁפִּיעַ אוּלַי עַל שָׁרְשָׁן/ שֶׁל דֵּעוֹת. טוֹב דִּיוּן שֶׁצָּלוּל וּמַקִּיף הוּא,/ אַךְ נִקְבַּעַת אוּלַי הַשְׁקָפַת הַפַּרְשָׁן
גַּם לְפִי הַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ מַשְׁקִיף הוּא.

ובשולי השיר הוסיף אלתרמן הערה פרוזאית שאומרת: "העיתונים, רובם כתבו שפעולות ההטרדה הללו אינן חמורות וכי התבונה המדינית מחייבת להתעלם מהן. בעודי קורא דברים אלה נתתי אל לבי כי בדרך כלל, שעה שאנו דנים אם יש או אין הכרֵחַ לסלק הטרדות קלות־ערך מן הגבול, כותבים אנו את דברינו לא ביישובי־ספר אלא בתל־אביב". במילים אחרות אפשר לסכם את דברי אלתרמן ולומר ש"דברים שרואים מכאן אין רואים מכאן" ושבעולמנו שולטים בדרך־כלל כלליו של מוסר כפול ומתחסד וצדקני.

 

מבחין במוסר כפול

לאחרונה, כשטילים אחדים נפלו על אזור המרכז, צריכים היו העיתונאים והעורכים לקרוא את שירו של אלתרמן ולשאול את עצמם אם אין הם לוקים במוסר כפול: כאשר טיל נופל על אזור תל־אביב מבטלים את כל השידורים ומקדישים לאירוע ערב שלם, שרובו טחינה של קמח טחון, אך כשטיל נופל על שדרות – עוברים כלי התקשורת תוך דקה או שתיים לסדר היום.

נתן הֶחכם ידע להבחין בשבריר של שנייה כשזיהה תופעות של מוסר כפול. אילו חי בימינו הוא היה מסביר לנו את האוקסימורון הכרוך בצירוף "פוליטיקלי קורקט". אם אדם מתנהג באופן קורקטי אך ורק בשל שיקולים פוליטיים, הרי שהוא לוקה בהתחסדות ובצביעות, שאין להן כל זיקה וקשר למצפון ולמוסר. האם דמם של תושבי תל־אביב סמוק מדמם של תושבי עוטף עזה? שירו של אלתרמן הוא שיר סרקסטי שמראה לקובעי המדיניות ולמעצבי דעת הקהל שדבריהם אינם נקיים מצביעות מתייפייפת. בסוף ימיו הוא הפך לא פעם את היוצרות והציג מתוך ציניות את עמדת "פרקליט השטן", כדי לנפץ את האמירות הבנליות והשחוקות הנשמעות מעל כל במה.

לאחר מלחמת ששת הימים, כשראה את ראשית היווצרותה של התופעה הבתר־ציוֹנית, הוא נחרד מהמחשבה ששני עשורים בלבד לאחר השואה כבר מהרהרים האינטלקטואלים הצעירים על צדקת הדרך ומערערים עליה, אגב הזדהות עם אויבי העם, שאינם מנסים להסתיר את כוונותיהם ומצהירים בגלוי על רצונם להשמיד את ישראל על יושביה. על כך כתב את שירו המאוחר "אז אמר השטן" ואת יצירתו האחרונה והפסימית "המסכה האחרונה", הנשמעות ממרחק השנים כנבואה מחרידה שהגשימה את עצמה, לפחות באחדות מאותן הפקולטות למדעי הרוח והחברה של האוניברסיטאות והמכללות המאבדות עצמן לדעת. שוררת בהן אווירה של עליצות קודרת שבין פורים לכיפורים, בין מהתלה "נמוכה" מחיי היום לבין השגב של אימת יום הדין.