רכישת רכב, קניית דירה או עבודה חדשה – בכל עסקה יקרה או התחייבות לטווח ארוך נבקש לבחון את העסקה מראש, ובמקרה שנתבדה לא נהסס לשנות. נחליף רכב, נעבור דירה או שנפצח בקריירה חדשה. כיום, אדם ממוצע מחליף רכב כל 3־4 שנים, עובר 3־4 דירות, ולאורך השנים עובד לפחות ב־3־4 עבודות, לפעמים יותר. מדוע בחירה בבן זוג או בת זוג צריכה להיות שונה?
אכן, בתרבות המערבית תהליך הבחירה בבן זוג אינו שונה. כבר ב־1956, בספרו "אמנות האהבה", תיאר הפסיכולוג והפילוסוף אריך פרום את המנהג לבדוק את שווי השוק של האדם מול ה"אחר", ואת ההתייחסות לבן הזוג כסחורה שצריך להפיק ממנה את המרב. לפני שקונים סחורה בודקים היטב; ממששים, מודדים, טועמים, ולוקחים לסיבוב לפני שמתחייבים. זו הדרך שאותה אימצו רוב הצעירים בתרבות המערבית, ועל כן הם חווים את חיי הזוגיות עוד לפני החתונה. לכאורה, כה הגיוני ומתבקש.
לפני הדיון העקרוני אבקש לבחון את השאלה ברמה המעשית: האם חווית זוגיות מוקדמת אכן מביאה לנישואין מאושרים שנמשכים לאורך זמן רב יותר? לשם ההשוואה נבחן את החלופה המקבילה – נישואין באמצעות שידוך, כאלו שאין בהם "אהבה" מוקדמת והתנסות אינטימית.
ג'ינא לאמנות נאיבית בת"א
טווח מתקצר לאהבה
הודו היא מדינה מסורתית ש־80% מקשרי הנישואין בה נעשים בדרך של שידוך. ארה"ב היא מדינה מודרנית שנורמת קשרי הנישואין בה היא אהבה. השוואת אחוזי הגירושין בין שתי המדינות אינה מותירה מקום לספק: בהודו – 1.2%, ואילו בארה"ב – 53%. שמא ההשוואה בין מדינות עם תרבות כה שונה היא בעייתית? אולי עדיף להשוות בין תרבויות קרובות יותר? במחקר שהשווה את נתוני הנישואין בתוך הודו מסתבר שאחוז הגירושין של אלו שנישאו מתוך אהבה גבוה יותר מאחוז הגירושין של אלו שנישאו בשידוך. מחקרים דומים נעשו במקומות נוספים, בהם בריטניה וישראל, ובכולם הממצאים דומים: מגורים משותפים לפני הנישואין אינם מבטיחים קשר ארוך טווח לאחריהם.
ומה לגבי איכות הקשר – רמת הסיפוק ותחושת האושר שבחיי הנישואין? מחקרים השוואתיים נעשו גם בתחומים הללו. מסתבר שאלו שהתחתנו מתוך אהבה מאושרים יותר בתחילה, אולם תחושת האופוריה הראשונית הולכת ונמוגה עם הזמן. בערך לאחר שלוש שנים היא משתווה לתחושת האושר של אלו שהתחתנו בשידוך. אם בודקים את המצב לאחר מכן, אזי מסתבר שאצל האחרונים תחושת הסיפוק ושביעות הרצון מחיי הנישואין גבוהות יותר. מחקרים אחרים שנעשו בקרב הקהילה ההודית בארה"ב, ובקרב יהודים שם, לא מצאו פער משמעותי בין שתי הקבוצות מבחינת תחושת הסיפוק. שתיהן נהנו משיעור יחסית גבוה. מבחינה פרקטית ברור אפוא כי קשרי זוגיות מבוססי אהבה נחותים מבחינת יכולת השרידות שלהם, ואינם עדיפים מבחינת תחושת האושר והסיפוק שבהם.
הבה נודה, הבחירה בין קשר זוגי מבוסס אהבה לקשר נישואין שנעשה על ידי שידוך אינה שאלה טקטית. לא בגלל מחקר כלשהו, חשוב ומדויק ככל שיהיה, צעיר או צעירה יבחרו ללכת לשדכן או ימהרו ללשכת הרבנות. בסופו של דבר מדובר בתפיסות שונות של זוגיות ובערכים אחרים. גם אם כלפי חוץ התוצר זהה – בני זוג שחיים יחד – תכלית הקשר שונה לחלוטין.
חוקרי אבולוציה מניחים כי תכלית הקשר הזוגי היא הישרדות. בעולם הפרה־היסטורי אישה לא יכלה להתקיים ללא גבר שיגן עליה, וגבר לבדו לא יכול היה ליצור המשכיות. גם בציוויליזציות המפותחות יותר קשה היה להתקיים ללא קשרי נישואין. משחר ההיסטוריה האנושית ועד העת החדשה קשרים אלו נועדו למטרות הגנה, למעמד חברתי, למסחר ולעוד. רק בעקבות המהפכה הטכנולוגית והטבת תנאי החיים נכנסה הרומנטיקה כמרכיב בקשר הזוגי. היום, ככל שאדם עצמאי יותר ובעל מעמד כלכלי וחברתי איתן יותר כך הוא חופשי יותר בבחירת בן הזוג או בת הזוג שלו; ככל שמצבו של הפרט משתפר כך הוא פחות זקוק להגנה ושיקולי תועלת כספית או מעמד חברתי אינם מהווים עבורו חלק מההחלטה להינשא. התיאוריה האבולוציונית מבהירה היטב מדוע כיום אין עוד טעם לנישואי שידוך, שהיו חלק מסדר חברתי ישן. משעה שעברנו שלב יש הצדקה רק לקשרי אהבה רומנטיים שנועדו לשם הנאה ולשם סיפוק צרכים רגשיים.
לפי גישה זו, ברור מדוע טווח התוחלת של הקשרים הרומנטיים מתקצר והולך. בניגוד לזוגיות ההיסטורית, שמראש נועדה לטווח ארוך, קשר האהבה הרומנטי מבוסס על רגשות וצרכים זמניים, ולכן מלכתחילה הוא בר חלוף. גם רמת שביעות הרצון הנמוכה מהקשר מוסברת באותו אופן: בניגוד לקשר השידוכין שככל שעברו השנים הלך והוכיח את עצמו יותר ויותר, קשר האהבה המודרני לא יכול לספק לאורך זמן את מכלול האינטרסים האישיים, שהם עצמם משתנים לאורך השנים. לא אותו רכב שהתאים לאדם בגיל 20 מתאים לו בגיל 40, וכך גם לא אותה בת זוג או בן זוג. מכיוון שרגשות וצרכים נועדו לשינויים מובן לגמרי מדוע שיעור ניכר מקשרי הזוגיות מבוססי האהבה הרומנטית מסתיים בפרֵדה.
התפיסה האנדרוגינית
אולם מחוץ למדע האבולוציוני ישנו סיפור אחר. סיפור שאכנה אותו בציטוט "ודבק באשתו", או, אם תרצו, המיתוס האנדרוגיני של אפלטון. בניגוד לגישה האבולוציונית שרואה את בני הזוג כשני בודדים שמחפשים לסגור עסקה, כאן המיתוס המכונן מדבר על נפשות תאומות שהופרדו אי אז, ומחפשות את איחודן מחדש. מובן שמדובר בעמדה שאיננה רציונלית, אך היא בהחלט עשויה להוות אלטרנטיבה יעילה. כנגד הגישה האבולוציונית־מודרנית שמילות החיפוש שלה הן "הישרדות", "הנאה" ו"סיפוק אישי", מוצבת גישה שמדברת על מחויבות עמוקה שבסופה זהות משותפת וחיבור נפשי.
כיצד הדבר מתבטא באופן מעשי? אשתף אתכם בסיפור אישי. בשלב ההתלבטויות, לפני שהתחתנתי, החלטתי לשאול בעצתו של רב מקובל. לתומי חשבתי שהוא ישאל לשמותינו ויחשב גימטריות, אולי יבקש לדעת את תאריכי הלידה ויבדוק את התאמתם בלוחות אסטרולוגיים. במקום זאת הופתעתי מאוד שהוא שאל רק למוצא המשפחתי ולרקע הכללי, ופסק באופן מיידי – מתאימים! אפילו התאכזבתי. רק במבט של שנים לאחור אני יכול להבין את חכמתו העמוקה.
אם סיפור הזוגיות והנישואין הוא חיבור ערכי ומחויבות לעבודה משותפת אזי אין חובה לבדיקות מעמיקות. הדרך לחיים מאושרים ממילא איננה תלויה בבחירה חד פעמית, טובה ומוצלחת ככל שתהיה. חיים מלאי סיפוק נוצרים על רקע של התחייבות מוחלטת ונכונות לגיבוש עתיד משותף. נקודת המוצא והגישה העקרונית הן שיקבעו את עתיד הקשר, ולא מידת ההתלהבות הקיימת בתחילתו. העמל המשותף לאורך השנים המשותפות רק יעמיק את הקשר ויביא את הרגש לשיאים חדשים.
המדע האבולוציוני בוחן את העבר וגוזר ממנו את תפיסת הזוגיות. ביולוגים וסוציולוגים גוזרים את תפיסת הזוגיות מההווה – מרמת הפעילות ההורמונלית ומהצרכים הרגשיים והחברתיים. מנקודות מבט אלו סביר שהקשר הזוגי יידרדר במשך הזמן. הרב המקובל והסיפור המיתי רואים את הקשר דרך פריזמת העתיד. הנשמות שנפרדו בלידתן אמורות להתחבר עם הזמן. הסיפור שלהן על אודות אחדות הנשמות לא בא לתעד עובדה היסטורית אלא לעצב את עתידן המשותף.
ייעוץ זוגי שמסתמך על הביולוגיה ועל הצורך החברתי לא יצליח לעצור את הסחף. ההמלצות שנשמעות על אודות הצורך לבחור בבת הזוג בכל יום מחדש, להסתכל עליה בכל פעם כאילו זו הפעם הראשונה, אינן אלא ניסיון פתטי ובלתי ישים. רגש מטבעו הוא בר חלוף, וקשר שתלוי בו אינו יכול להעמיק שורשים. התאהבות ראשונית היא תמיד ראשונית. בהגדרה, היא אינה יכולה לשחזר את עצמה.
אני מסתכל באשתי ורואה את הדרך שעברנו יחד, חווה איתה את מסע החיים, וחולם איתה את העתיד. הרצון להישאר יחד אינו מתבסס על זיכרון הריגוש והסחף שהיו בעבר, אלא על הערכה עמוקה ושותפות לדרך. הביטחון בקשר נובע מאמון ומערכים משותפים שרק הולכים ומעמיקים עם השנים. למרות הזמן שעבר כוח המחויבות ההדדית לא פג. אדרבה, הוא רק הולך וגדל עם כל חוויה משותפת שאנו צוברים.
אינטימיות כחטיפי אנרגיה
את הרצון לחוות זוגיות אינטימית טרום נישואין אני מציע לראות בהקשר הרחב יותר. לא תמיד מדובר בבדיקה מקדמית של ההתאמה הזוגית אלא לרוב ברצון בוסרי לחוות אהבה, ניסיון לטעום מהפרי מבלי להתחייב במלוא המחיר.
העידן המודרני חרת על דגלו את ה"חופש" ואת ה"חזרה לטבע". העידן הפוסט מודרני הציב במרכזו את ה"אינדיבידואל" ואת "החיפוש אחר האושר". כאשר אלו המונחים שמנחים את בני העשרה והעשרים, המלאים בהורמונים ובביטחון עצמי, התוצאה ברורה: אין כבר שום "סופר אגו" שימנע מבני הנעורים לשלוח יד ולטעום מהפרי המתוק של ה"אהבה". מיתוס זהות הנשמות נשמע אנכרוניסטי, והמושג "מחויבות" נתפס כאיום שיש אך להתרחק ממנו. החברה המערבית התמכרה לחטיפים עתירי גלוקוז, ואין בה הסבלנות הדרושה כדי לטעת עץ שפירותיו יבשילו רק בעוד שנים.
היהדות מעולם לא התנגדה לאושר, ומעולם לא ראתה ערך בסבל, אך היא ביקשה להצביע על הקשר בין הפרי לבין הגן שבתוכו הוא גדל. פרי מצריך עץ, ולעיתים אף פרדס שלם. העץ צומח לאט. בהתחלה שולח שורשים, לאחר מכן מצמיח ענפים ומוציא עלים, ורק לאחר תהליך ארוך מגיע הפרי המיוחל. מי שבאהבתו נטע עץ, מי שהשקה וטיפח לאורך שנים ורק לבסוף זכה לאכול מן הפירות, יודע שזהו טעם אחר. אין להשוותו לטעם הפרי שנקנה במכולת השכונתית.
מין ויחסים אינטימיים משווקים היום כמו חטיפי אנרגיה. נגיסה מהירה ומנת הסוכר נמסה בפה. אין צורך להמתין. אמצעי המדיה מציעים כניסה ישירה לחדר המיטות. הנה הפרי לפניך. המאמץ הכרוך בשתילה וטיפוח נחסך ממך. הנוער מתמכר בקלות, ואינו מודע לעובדה שמגע מיני מספק הוא הפרי המתוק של מאמץ מתמשך: חיזור, תקשורת, הקשבה, מחויבות, נתינה ועוד. השפע הזמין משבש את שיקול הדעת, והיד נשלחת שוב ושוב לכפתור ה"פליי". למי יש כוח לטקס חתונה ארוך ומייגע, "בואי הערב עם החפצים – יש לי מקום בדירה".
הברית מעניקה משמעות
אין הכרח לחזור למודל השדכנות, ואין סיבה לוותר על הרומנטיקה. אך לעומת מודל הצרכנות שמשווק אהבה כמוצר של עונג משכר יש להציב את מודל השייכות ואת מושג המחויבות. מול הצורך האישי בפורקן, ומול המרדף אחר ההנאה, יש להציב מודל ערכי ותרבותי של איחוד נשמות ויצירת עתיד משותף. מדעי החיים אינם עומדים לצדנו בהקשר זה: הביולוגיה האבולוציונית יודעת להסתכל על העבר אך אינה מציעה עתיד מאתגר. מדעי המוח יודעים למדוד את מה שיש, אך ניטרליים לגבי תוכן וערכים. את סיפור הרקע לבחירה בבן הזוג צריכים לספק אנשי הגות וחינוך.
זוגיות איננה מוצר שצריך לבדוק, אלא קשר משמעותי שצריך לטפח. אינטימיות לא באה לענות על צרכים ביולוגיים או פסיכולוגיים, אלא היא הדלת שמעבירה את האישיות למישור חיים אחר שמרכזו נתינה. ביהדות קוראים לזה ברית. לכולנו ברור שבן משפחה לא נוטשים, גם אם הוא כבר "חסר תועלת" ואינו מספק צורך כלשהו. כך גם בת/בן הזוג. לכן רק במצבים נדירים וקיצוניים ביותר ראוי לנקוט אופציה של פרדה. לסעוד בן משפחה, לעזור לקרוב במצוקה, זה אולי מטופש מבחינה רציונלית וחסר תוחלת מבחינה אבולוציונית, אך אנו בוחרים לחיות כבני אנוש ואיננו מודדים את זולתנו לפי אמת מידה תועלתנית.
זוגיות שנלקחת לבדיקה מקדימה אינה מבוססת על מחויבות אלא על כדאיות, והכדאיות היא לעולם בת חלוף. אך ורק מחויבות משותפת תיצור משמעות ותוביל לחיים מספקים.
בהקשר זה ראוי להבחין בין "אושר" ובין "משמעות", כפי שניסח זאת דן אריאלי:
במחקר שבחן את ההבדלים בין משמעות לבין אושר התגלה כי הדברים שמעניקים לנו תחושת משמעות אינם בהכרח הדברים שעושים אותנו מאושרים. יותר מזה: אנשים שמדווחים על חיים מלאי משמעות מרבים בפעילויות למען הזולת, ואילו אלה שמתמקדים בעיקר בלעשות דברים עבור עצמם מדווחים על תחושת אושר שטחית בלבד. "משמעות" היא מושג חמקמק, כמובן, אבל במהותה היא נוגעת לתחושה של תכלית, של ערך ושל הותרת חותם – של מעורבות במשהו גדול יותר מהעצמי (שווה לך: ההיגיון הסמוי שעומד בבסיס המוטיבציה שלנו, 2018, עמ' 19).
המדע אינו יכול למדוד "תכלית", "ערך" או "משמעות". מבחינה אמפירית אלו מושגים חסרי מובן. בעיני רבים משפט כמו "מעורבות במשהו גדול יותר מהעצמי" נתפס כהטפה דתית־מוסרית, שלא לומר עמדה מיסטית. אלו מילים שלכאורה אין להן מקום בעולם מודרני־רציונלי, אך מסתבר שמבחינה אנושית יש להן חשיבות מכרעת. כן, למרבה הפתעת הדור שחונך על הגשמה עצמית ושמוקף פיתויים לסיפוק מיידי, יש משהו גדול יותר מהעצמי. זה משהו שלא ניתן לבחינה אמפירית, אך האנושות יודעת לספר עליו. אלו סיפורי המיתוס שמלווים את האנושות כבר אלפי שנים, והם עוסקים בהקרבה ובדאגה, באכפתיות ובמחויבות. אנו זקוקים להם – הבו לנו סיפורים על נשמות תאומות, על יצורים אנדרוגנים ועל בת קול שמכרזת משמים "בן פלוני לפלונית". אכן, חסר ערך מבחינה מדעית, מוטעה מבחינה היסטורית ומזמן כבר לא אופנתי, אך זה מה שיביא למשמעות ולערך. אלו המפתחות לזוגיות יציבה, לסיפוק ולאושר.
המרדף הישיר אחר אושר והנאה, גם אם הוא נעשה תחת צל המדע והרציונליזם – מוביל לתסכול ולאומללות. לעומת זאת, הסיפור האגדי שמניח תשתית למחויבות ולמסע משותף – מביא אושר יציב לאורך זמן.
אז אם נשאל למה לא ליחסים אינטימיים לפני החתונה, יש תשובה אמפירית: הדבר אינו מוכיח את עצמו לטווח הארוך. ויש גם תשובה ערכית: רק מחויבות יוצרת משמעות, שיוצרת סיפוק ואושר עמוק. אז לטובתך – אל תחשוב רק על טובתך. דע שרק החובה תוציא אותך אל מה שיותר גדול מכל שתוכל לשער. בינתיים, אל תשלח יד זריזה אל הפרי, טע לך עץ.
הרב ד"ר אהוד נהיר הוא מרצה במכללת אורות ישראל ויועץ בישיבה התיכונית בנחלים
