מאז שנות השמונים של המאה התשע עשרה ועד לשנות השישים של המאה העשרים הייתה קהילה יהודית קטנה בחרטום שבסודאן. רוב הזמן כיהן כרב הקהילה הרב שלמה מלכה, אשר נולד באָסֵפָלוֹ שבמחוז תפילאלת במרוקו בט"ו באב תרל"ח (1878). ב־1896 נשא לאישה את חנה אסולין, ילידת טנג'יר (1896־1952), וב־1898 עלו שניהם ארצה. הוא למד בישיבות בצפת ובטבריה, הוסמך לרבנות, וכיהן כדיין בבית הדין הרבני בטבריה. ביוזמת הרב אליהו חזן מאלכסנדריה נסע ב־1906 לאֻמְדוּרְמַאן שבסודאן. בינואר 1908 ביקרו בקהילה הרב חזן ופמלייתו, ובנוכחותם נערכו בחירות חשאיות לתפקידים בהנהגת הקהילה, והרב מלכה נבחר לרבה. בעקבות זאת חזר לטבריה, לקח עמו את רעייתו ושתי בנותיהם ונסעו לסודאן, שם נולדו להם עוד ארבע בנות וארבעה בנים.
הרב מלכה שימש כרב, מוהל, שוחט, חזן ומלמד עד מותו, והתפרנס ממטחנה להפקת שמן שומשום, מפעל לייצור מרצפות ובית חרושת למקרוני. את רוב שנותיו עשה בסודאן עד מותו שם בה' בניסן תש"ט (1949). לאחר מותו הוקדש בית הכנסת בעיר לזכרו ונקרא "אהל שלמה". לוח הזיכרון קבוע עתה בבית הכנסת הספרדי "ישא ברכה" בירושלים (רח' ז'בוטינסקי 31). ב־1977 הובא ארונו ארצה ונטמן בחלקת יהודי סודאן בבית העלמין גבעת שאול בירושלים.
הקהילה היהודית בסודאן הייתה קטנה, ולא עמד הכוח לראשיה לכונן ולהחזיק מוסדות חינוך יהודיים. ילדיהם למדו בבית הספר של המיסיון, ובו הורו באנגלית ובהשפעת תוכנית הלימודים הבריטית. גם בני הרב מלכה ובנותיו למדו בו. במקביל, קיים מערכת וולונטרית של שיעורים, חלקה בביתו וחלקה בבית הכנסת, ולימד באופן קבוע, לעיתים מדי יום, את המורים המקצועיים שלימדו את הילדים. הוא אף היה נציג הקהילה בפני רשויות השלטון ובתי המשפט בסודאן וכן בפני בתי הדין הרבניים במצרים ובירושלים. קרבתו לבני הקהילה הייתה גדולה, והם כינוהו אַבּוּנַא אלְחָכָם (אבינו הרב) וטיפל בהם בכל צרכיהם מלידה ועד מוות.
יחס מורכב למודרנה
שמו של הרב מלכה נודע מחוץ לגבולות סודאן בזכות כמאתיים מאמרים שפרסם בעיתון המצרי־היהודי בלשון הערבית אַלשַּמְס (השֶׁמֶש), אשר יצא לאור בקהיר בשנים 1934־1948. מאמריו התפרסמו מ־1936 ועד 1947, כלומר ברוב שנות הופעתו של העיתון. במאמריו דן בפרשיות השבוע, בשיר השירים (26 מאמרים), בסקירות על חכמי ישראל, בהגות וחקר, בלוח העברי ובמועדי ישראל, בבעיות אקטואליות ובענייני מוסר. סמוך לפני מותו יצא לאור בקהיר ספרו מבחר פירושים לתורה.
הקשרים עם הרבנות הראשית במצרים התפתחו ממצב של תלות, בייחוד בענייני נישואין וגירושין, עד לקבלת אוטונומיה מוגבלת, כשהרב מלכה הוכר כסמכות עצמאית בענייני הלכה. בית הדין של קהיר עסק בענייני גירושין בסודאן ורק בו כתבו גיטין. הרב מלכה הקים בחרטום בית דין של שלושה שהיה מוסמך לעסוק בגיור. יהודים שהגיעו ממצרים וביקשו להתחתן בסודאן נדרשו להשיג אישור מהרבנות בקהיר על מצבם המשפחתי, וכן יהודי מסודאן שרצה להתחתן במצרים נזקק לאישור מהרב מלכה. ברבות השנים הפעיל הרב מלכה בחרטום בית דין של שלושה גם בענייני אישות, כפי שמשתקף בבירור מן הרישומים שבפנקס הקהילה.
הרב מלכה השכיל להנהיג ציבור מגוון בנסיבות מורכבות וקשות. הוא ראה בפילוסופיה ובחילוניות איום אסטרטגי על החברה האנושית כולה, אף שהכיר בגדולתם של הוגים יהודים דוגמת הרמב"ם וריה"ל, והכיר את חיבוריהם העיוניים. האיום האסטרטגי מפני החילוניות השפיע על עיצוב גישה סובלנית כלפי נוצרים ומוסלמים. הרב מלכה פנה לעמיתיו בני דתות אחרות, שמבחינתו היו שותפים במאבק גורלי נגד אויב חסר מעצורים, מסוכן ביותר.
הרב מלכה נהג להורות תנ"ך, במיוחד את דברי הנביאים, לכומר הפרוטסטנטי של אֻמְדוּרְמַאן, האב בולוס, מוסלמי שהתנצר בעקבות פעילות המיסיון. השיעורים התקיימו במשרדו לפחות פעם בשבוע. כמרים נוספים ותלמידים יהודים באו אף הם דרך קבע ללמוד במשרדו או בביתו. בהזדמנות אחרת נשא ונתן עם הכומר רֵוִינגטון, אחד ממוריו של בנו, אליהו, בבית הספר לבנים של המיסיון בקהיר. הם ליבנו בצוותא את המקורות היהודיים ואת המקבילות העבריות של הקוראן.
בשנת 1938 הוזמן הרב מלכה לנאום באגודת הנוער היהודי במצרים לאחר הרב הראשי, אלא שחלה והאירוע נדחה. לפיכך פרסם הרב מלכה את הרצאתו ב"אלשמס". בין השאר דיבר בשבח אגודת הנוער שחלק מתוכניותיה הן "הרצאות מדעיות ותרבותיות כדי שנלך באור המדע ולבקש לקח ומוסר".
יחסו לתרבות הכללית ולעולם המודרני היה מורכב. מצד אחד ראה בהישגי המדע ערכים חיוביים. כך הכריז כי "דורנו הוא דור המדע, הכימיה והאנליזה הכימית", וראה בלואי פסטר ובאדוארד לינר דמויות מופת. עוד הפליג בשבחם של גאונים־מחדשים דוגמת גוטנברג (הדפוס), סטיבנסון (הקיטור), אדיסון (החשמל) ומרקוני (התקשורת האלחוטית). היחס החיובי אל האוניברסיטה כסמל ההשכלה מהדהד מכמה התייחסויות של הרב מלכה. הוא קרא לתמוך באוניברסיטה העברית ולפתחהּ בהיותה "בית מקדש קטן"!
כתיבה בסגנון הרבני הרווח ובסוגה המקובלת (שו"ת) הייתה קלה לרב מלכה יותר מן הכתיבה הפובליציסטית בערבית. אף בזה יש ראייה לסובלנותו. הוא לא ניסה לאכוף את הסגנון, ההקשר והשפה שעליהם התחנך מילדותו על קהל יעד שהתרחק מן היצירה הרבנית המסורתית, אלא השקיע זמן ומרץ בלימוד השפה הערבית הספרותית וסיגל לעצמו יכולת הבעה נאה בה עד כדי פרסום כל מאמריו בשפה זו.
מהפכה שמרנית ביחס לאישה
בנות משפחת מלכה הלכו לבית הכנסת מדי שבת. היה זה חידוש כפול ביחס למה שנהג במרוקו: הבנות לא נותרו גדורות בביתן אלא השתתפו באירוע הפולחני המרכזי של הקהילה; הנוכחות בבית הכנסת העשירה את ידיעותיהן בהכרת הסידור, סדרי התפילה ופרשיות השבוע.
הנושא החברתי השכיח, המעיק והבעייתי ביותר היה התערערות מוסד הנישואים בקרב בני הקהילה היהודית בסודאן, ממש כפי שאירע במצרים כבר בסוף המאה התשע־עשרה. ב־1901 יזם הרב אליהו חזן את התקנה להפקעת הקידושין הפרטיים, תקנה שבני הקהילה היהודית בסודאן קיבלו על עצמם בעת המעמד המכונן שלה בינואר 1908, בנוכחות הרב אליהו חזן ופמלייתו. עיקרה: אין לקדש אישה שלא ברשות הרב המקומי, בלא כתובה עשויה כהלכה ושלא בנוכחות מניין גברים, אשר לפחות אחד מהם נושא תפקיד בקהילה; ומי שיישא אישה שלא על פי התנאים האלו אין לקידושיו תוקף, וממילא אין צורך בגט אם האישה תחפוץ להינשא לאחר.
הרב מלכה נדרש לסוגיית הנישואים על פי ההלכה פעמים רבות, ובחלקן התפלמס בגלוי ובסמוי עם עמיתים ועם יריבים מראשי ההנהגה היהודית במצרים. בעיה נוספת שהעיקה על רבים מיהודי מצרים וסודאן הייתה ה"דוֹטָה", המוהר שאבי הבת נדרש לשלם לחתן. בשתי הסוגיות נקט הרב מלכה עמדה הנראית שמרנית מאוד. עם זאת, הרב מלכה לא התעלם מן המציאות, והניח שבני הזוג מבלים בצוותא לפני נישואיהם ואין בכוחו למנוע זאת; הוא התחשב בנתון המכריע שבנות נמצאות בצעירותן מחוץ לבית מטעמי לימודים או עבודה, וממילא נחשפות להשפעות, אשר כוחן גובר לעיתים על השפעת הוריהן; והיה מודע לכך שהיהודים אינם חיים ב"בועה תרבותית" ואינם מנותקים מסביבתם – שהרי הבעיה הקיפה צעירים רבים במצרים ובסודאן. משום כך סבר שהטיפול בסוגיה יהיה מתוך ראייה אסטרטגית ולא טקטית, תוך שיתוף פעולה עם מנהיגים דתיים מדתות אחרות.
מתוך עיון בכל מאמריו ומתוך בחינה צורנית ותוכנית של דבריו, מתברר כי נקט עמדה מורכבת, מעין "מהפכנות שמרנית". מצד הצורה יש בדרכו חידוש גדול ביחס לעמיתיו בארצות האסלאם. בשונה מרוב עמיתיו הוא לא תחם את שדה פעולתו בגבולות הספרות הרבנית האופיינית, שכליה העיקריים הם ספרי שו"ת או דרושים ושמיועדת רק לגברים למדנים (להבדיל ממשכילים), אלא הִפנה את מאמריו אל ציבור רחב יותר, כולל נשים. הלמדנות והשליטה בעברית (שפת היצירה הרבנית) אינן תנאי לחשיפה ולהתמודדות עם דבריו. יש בדרכו יציאה מן המתחם הגדור והמוגן, יחסית, של רב כלפי ציבור של תלמידי חכמים, אל מרחב פתוח יותר. לדעתו זה הסיכוי היחיד להשיג השפעה של ממש על ציבור גדול, שלרובו הספרות הרבנית שוב איננה מובנת ואינה רלוונטית, והציבור הזה כולו היה קהל היעד של הרב מלכה.
מצד התוכן פני הדברים סבוכים יותר: בשאלות אחדות לא זז כמלוא נימה מעמדות מסורתיות, ובה בעת הביע עמדות חדשניות, שבכוחן לחולל מהפכה בסדרי הבית והחינוך. בדרשתו על "ושננתם לבניך" החיל את הציווי גם על נשים, וכך העניק תוקף הלכתי למגמה רווחת. בכתיבתו הספרותית, שלא אנתח כאן, שרטט הרב מלכה אישה משכילה, הבקיאה בכל מקצועות התורה כולל הקבלה, ומתמצאת היטב גם בתרבות הכללית. האישה בת שיח כמו הגבר, ובכוחה להיות המורה, כלומר לשלוט בידע. ההשפעה היא בשיחה תרבותית, בדיון ובוויכוח, המתנהלים בסלון ולא בישיבה, בבית הכנסת או במשרדו של הרב. כל אלה מתווים זירת התמודדות חדשה, שהרב מלכה קיבל כנתונה וכחיובית.
מבט חיובי על הציונות
הרב מלכה היה ציוני מוצהר. הוא נשא ברכות לכבוד הרברט סמואל משנתמנה הנציב העליון בארץ ישראל, ולכבוד דוד בן־גוריון וחיים וייצמן משקמה מדינת ישראל. עוד נהג לשיר את "התקווה" בבית הכנסת ובהזדמנויות נוספות.
בקיץ 1999 מצאתי בבית בנו הגדול אליהו ז"ל העתק של שאלה ורוב תשובתה בצידה. מן התוכן אפשר להסיק בבירור שזמנן אמצע שנות השלושים, לאחר קיץ תרצ"ג (1933), ולדעתי לפני פרוץ המרד הערבי הגדול בארץ ישראל בשנת 1936. השואל שלל את המודרנה ופנה לרב מלכה בטרוניה קשה על דברים שכתב הרב משה יעקב טולדנו, ששימש באותה העת אב בית הדין הרבני באלכסנדריה, בתשובה שנדפסה בספרו "ים הגדול": א. מותר ומצווה ללמד את צעירי ישראל "קשת וטכסיסי מלחמה", וראוי לייחד לזה שעה מיוחדת מדי יום בתוכנית הלימודים בתלמודי התורה ובישיבות; ב. מצוות כיבוש ארץ ישראל נוהגת גם בזמן הזה בכל האופנים ובכל האמצעים; ג. צעירי ישראל הציונים ראויים לשבח על ציוניותם המעשית.
התשובה נכתבה זמן קצר לפני פרסומה, שכן הרב טולדנו התייחס בה אל מאורעות תרפ"ט ואל חוסר האונים של תלמידי הישיבות:
…ובעוונותינו הרבים עינינו ראו זאת גם פה בארץ הקודש מקרוב, שבמהומות ופרעות שהיו בשנת תרפ"ט גדל מספר ההרוגים מאחינו בני הישיבות ודלת העם שחונכו והסכינו בכך להעלב ולהסחב ולהיות יד כל בם.
הרב מלכה פתח בשתי הערות: מעמדו הנחות ביחס לרב טולדנו, והעדר ספרייה ראויה ברשותו, אך לא התחמק מלהתמודד עם השאלות, ובין השאר כתב:
…ופרעות שנת התרפ"ט לא תקום פעמיים צרה יוכיחו, שאם נעריך [=נשווה] צבורי חיפה ותל אביב וירושלים לבחורי הישיבה בחברון הי"ד, נמצא כי הראשונים שהיו אחוזי חרב מלומדי מלחמה השיבו לשונאיהם כמעללם נפש בנפש; לא כן האחרונים, הלא מלבד הרבנים הזקנים הי"ד גם ל"ז מבחורי ישיבת חברון לדאבוננו נתקים בהם "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה", מבלי יכולת להגן על נפשם. וכן היה גם כן בקדושי צפת הי"ד, באופן שאם היו מלומדי מלחמה אולי היו ההרוגים למחצה לשליש ולרביע. זהו מה שנראה לי אליבא דהלכתא.
מבלי לדון בשאלה מי אחראי למאורעות תרפ"ט ומבלי לפטור את התוקפים מאחריותם להרג הנורא, קבע הרב מלכה כי לו היו תלמידי הישיבות בחברון ובצפת בעלי הכשרה כלשהי בהפעלת נשק ובעלי תודעה ומיומנות של התגוננות פעילה, היה בכוחם לשנות באופן מכריע את תוצאות העימות האלים. ההכשרה חיונית כדי לצמצם את היקף הנפגעים. מאחר שההקשר ההיסטורי של אירועי תרפ"ט ידוע, משתמעת מן התשובה בבירור תמיכה בתפיסה שביסוד ארגון ההגנה ובדרכי הפעולה שנקט.
כללו של דבר: הרב שלמה מלכה, שבימים אלה מלאו שבעים שנה לפטירתו, היטיב להנהיג את קהילתו הזעירה בסודאן, ואין פלא אפוא שעד השנים האחרונות דיברו עליו זקנים שגדלו כצעירים בקהילתו כעל דמות בעל השפעה חיובית עליהם במהלך כל חייהם.
פרופ' נחם אילן מלמד במכללת חמדת הדרום בנתיבות וחוקר את ההיסטוריה האינטלקטואלית של יהודי ספרד והמזרח בימי הביניים ובעת החדשה.
