מליל הסדר הזה אני לא זוכרת כלום. ממש כלום. זוכרת רק מה קדם לו, ולא אשכח איך הסתיים. אפיקומנים רבים כבר אכלתי על השובע. אבל כהרף עין בחרתי באיזה מכולם אספר, כאן ובכל הלילות. כי לא היה לי עוד כזה, שבו זעק לבי ככה אל ה', לזכות לראות את עצמי יוצאת ממצרים, נחלצת ממיצרֶיה; כה סמוך אליה, וכה קרוב לירושלים. רק מאה קילומטר ממנה בקו אוויר אחד, מן החומות עד החולות. זמן חירותנו היה זה, והלבנה, שבה נמשלו ישראל, עמדה ברקיע במילואה. אבל הלב עוד לא שכח את פסוקי החג הקודם, במנגינת איכה: אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי.
לַיָּם של ימית הייתה נוכחות בולטת במראה העיר, שלְּחופו ישבה ועל שמו נקראה. המישור שעליו הייתה פרושָׂה היה משתפל במתינות אל קו החוף. כך היה נדמה שהיָּם בא אליך באלכסון, ואף פעם לא הבנתי איך הוא לא נשפך. מזג האור היה צובע את גליו בגוונים משתנים, חליפות לבקרים. אבל תמיד היה שם הים, ראשית ואחרית; ברגע שפקחת את עיניך להביט, או עצמת אותן להתפלל: "א-לי, א-לי, שלא ייגמר לעולם".
פרויקט מיוחד – זיכרון אחד מהסדר
הצטופפנו שלוש משפחות בבית אחד. הראשונה עוד הספיקה להיכנס על ציודה. אך באחד באדר הוטל המצור על החבל כולו. יש יוצא אך אין בא, אלא בתחבולות: דרך הדיונות הנודדות ברוח, ואפילו ביאכטות, דרך הים. משביקשנו להתחיל בניקיונות ערב פסח, הוטל סגר גם על אספקת המים, שעברה לזרזֵף. הנשים לא ויתרו. חג יהיה הלילה. הכלים שקנינו ב"כל בו" המאולתר בכיכר עמיחי, ברחוב שבטי ישראל, היו במקרה הטוב חד פעמיים. אך מאחר שאי אפשר להעביר מיד ליד עשר כרעיים בצלחת חד פעמית מן הסוג הכי פשוט, קנינו בַּכל-בו-דֶּמֶה כלי הגשה מן השוק של רפיח השכנה. בין המדפים ריחפה דמותן של אִמותינו הצדקניות, שבזכותן נגאלנו ממצרים. כאלה בטח שָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ, הגה דִּמיוננו, ויהיו בעינינו כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב.
אותי שחררו מעבודת הניקיונות היצירתית, שנעשו כמעט בלי מים, כדי שאלך להרעיש עולם וָאָרץ במאמרים. לראשונה בתולדות הציונות בחרה ממשלה להחריב יישובים עבריים. 16. פורחים. חבל ארץ משגשג. והנורא מכול: בידיים יהודיות.
אולי משום כך אינני זוכרת מאומה מן הסדר עצמו. אולי ביקש הלב למחות מן הראש את זכרו של ליל סדר שהתחיל בתחושה של גנות עמוקה ולא הצליח לנסוק ממנה אל מחוזות השבח.
רצון גדול אחד ליכד אותנו, סביב שולחנות הסדר: לרדת אל הים. זכרנו שאבותינו ירדו אליו רק בשביעי של פסח. אבל לנו לא הייתה סבלנות. ביקשנו לקָרֵב יום אשר הוא לא יום ולא לילה. לקראת חצות טפפו כל הרגליים בכל הרחובות היורדים אל הים. היחד עשה את שלו, והרוח החרישית על הגלים רוממה גם את זו שלנו. היו מי שקפצו אל תוך המים פנימה, מתפללים שמי שענה לנחשון בן עמינדב יקרע גם לנו הים. מעצמם נשלחו מבטיי מערבה, ואוזניי ביקשו לקלוט את צלילי התופים, שחילקה מרים לנשים המחוללות.
עברנו את פרעה אך לא צלחנו את ים ימית. אחריו בא ים קטיף. "נדרתי הנדר לזכור את הכול, לזכור ודבר לא לשכוח". ואם בחלונות הערב אור כוכב ירעיד לבב, יהיה זה אור כוכב השחר, וממחוזות השבח יגיהָּ. בזכירה נביא אותו, בסוד גאולה קרובה.
ספרה של אפרת בדיחי "פתאום נולדה – על הקמת ייישוב, על מאבק על הארץ, על אהבה ואמונה" ראה אור בשנת 2016
