בין החומות

אינני זוכר מתי אבא התחיל לערוך סדר פסח בבית. אולי רק אחרי שהשתחרר מהכלא, בלי אמא. אינני חושב שלאבא הייתה בעיה מיוחדת לחדש את מנהג סדר פסח. הוא סיפר לי שסבא מצד אמא נהג להזמין אותו להשתתף בסדר אצלו בבית, למרות שבאותן שנים, לפני מלחמת העולם השנייה, אבא לא שמר מצוות והיה פעיל במחתרת קומוניסטית. העיקר המיוחד בסדר של אבא היה סיפור יציאת מצרים. אבא היה מתחיל מאדם הראשון ומסיים בהיסטוריה של תקומת עם ישראל בזמן החדש.

היה זה חידוש גדול עבורי. בשבתנו לשולחן בליל הסדר למדנו את ההיסטוריה של עם ישראל, וגם רכשנו השקפה ציונית. הנה כי כן, סדר פסח מילא את תפקידו בצורה מופלאה, כפי שדרשו חז”ל "והגדת לבנך". לא הייתה זו סתם אמירה. היה בזה ציווי על העברת תורת ישראל מדור לדור, ודברים שנאמרים לבן – משהו מהם יישאר. יכול אני להעיד על עצמי שגדלתי כיהודי בזכות סיפור יציאת מצרים. זו הגירסא דינקותא שלי.

פרויקט מיוחד: זיכרון אחד מהסדר

שנים לאחר מכן, בפסח הראשון בכלא הסובייטי, פניתי לחברי הלא-יהודים והסברתי להם שבפסח אינני אוכל חמץ ולא יהיה ברשותי חמץ. היה לי מדף קטן בתוך ארוניתי שבו שמרתי מוצרי מזון לכל האסירים בתא. שטפתי אותו במים וכיסיתי אותו בחתיכת עיתון. אמרתי להם שאני מייחד את המקום רק לי ושלא יניחו בו לחם. כמו כן סיכמתי איתם שאני מפקיר את מנת הלחם היומית שלי ושהם יכולים לקחת אותה ולעשות בה ככל העולה על רוחם. מכיוון שאסור ליהנות מהחמץ הזהרתי אותם לבל יחשבו לתת לי אוכל אחר במקומו. לזכותם של אסירים אלה אומר שהבינו את ההלכה, וכאשר היו מציעים לי בפסח חתיכת תפוח אדמה או דג מלוח, הדגישו שזו מתנה, לא תמורת הלחם.

בליל בדיקת חמץ ערכתי בדיקה. זחלתי מתחת לדרגשים כשבידי גפרור דולק במקום נר. האסירים, כדרכם, ישבו על דרגשים דו-קומתיים והתבוננו בי מלמעלה למטה. מה שעשיתי נראה ביניהם עלוב ביותר. “מה, אתה מחפש לחם?! אל תדאג, זללנו הכול על הבוקר, צחקו ולא מתוך שנאה. היו אלה לוחמי חופש, מתנגדי המשטר, חברינו.

בפסח השלישי בכלא הייתי בתא קטן עם יהודי אחד וגוי אחד. הצעתי ליהודי, גילי שמו, שנערוך סדר פסח כהלכתו. הוא רק צחק ואמר: “אתה חולם חלומות. סדר כשר בכלא – אי אפשר!". כיוון שהכרתי את אופיו הפסקני לא המשכתי להתווכח, אלא פתחתי בהכנות לחג.

אין ספק שאפשר היה לראות שניסים קטנים נרקמו בכל הקורות אותי. ראשית הייתה אצלי גלויה מהארץ, שעליה הופיע פריט ממוזיאון ישראל – קערת פסח מן המאה השבע-עשרה בגרמניה. כך יכולתי להיזכר בנקל במוצרים הדרושים לפסח: כרפס, מרור, חרוסת ועוד. ומה שיותר חשוב – מישהו, בחכמתו, רשם בצידי הגלויה את כל סעיפי הסדר.

התיישבתי לכתוב את תוכן ליל הסדר לפי מה שהופיע ברשימה. נעזרתי בניסיון בעריכת סדר שאותו צברתי מימי המחתרת בריגה. אחרי שהכנתי את החלק הרוחני, התחלתי לטפל במצרכים.

קודם כול – יין. הייתה לי חבילה קטנה של צימוקים, שאבי משה ז"ל מסר לי עוד כאשר הייתי בחקירה. שמרתי היטב על הצימוקים במשך יותר מעשר שנים, והשתמשתי בשני צימוקים בלבד בכל שבת. הפעם החלטתי להכין מהם יין ממש.

סוכר אגרתי במהלך כל החודש – בכל יום היו מחלקים לכל אסיר 15 גרם סוכר. כל אחד מהאסירים לא הפסיד כמובן את ההזדמנות לשתות מים חמים ממותקים, ללגום כל לגימה בנפרד, תוך כדי עצימת עיניים בתענוג. אני העדפתי לשמור את הסוכר. אילו הייתי כלוא עם פושעים אמיתיים היו אלה גונבים מיד כל גרגר, אבל האסירים הפוליטיים רק הסתכלו בי בפליאה.

את הסוכר עם הצימוקים השריתי במים, בתוך מימייה שאותה הסתרתי בסמרטוטים מתחת לדרגש האסיר שלי. אילו היו מגלים את המימייה בזמן חיפוש שגרתי… לא מספיק שהוא טרוריסט ודתי פנאטי, הוא גם אלכוהוליסט! מגזיר נייר של העיתון "פרבדה" גזרתי "קערה", ועליה רשמתי את שמות הסימנים: חזרת, זרוע, כרפס וכו'.

ספר ההגדה שרשמתי מזיכרוני היה מוכן, ואז הזמנתי את גילי, וכמובן את הגוי, לסדר פסח. גילי צחק: "עדיין אתה מחזיק מהשטות הזאת? הלא אמרתי לך שלא ייתכן לערוך סדר פסח בתנאים כמו שלנו". גיליתי לפניו את הקערה, ושמחתי שיש בה כל מה שדרוש. הוא בחן דבר דבר, ובסוף פסק: "אבל אין לך ארבע כוסות! אמרתי לך!". הוצאתי מתחת לדרגש את המימייה. הוא פתח את הפקק במבט חשדני, הריח והתחיל לחייך – יין אמיתי! החיוך והריח שברו את ההתנגדות, וישבנו ל"סדר" על המיטה. התפללנו שהסוהרים לא יתפרצו ויפריעו. כאשר סיימנו הכול, כולל שירים שלמדתי מאבי, אמר לי גילי: "פעם ראשונה בחיים שהסבתי לסדר פסח כראוי!". ואני חשבתי שאולי זה סמל לדור, שיהודי זוכה לערוך סדר פסח ראשון דווקא בכלא… למחרת, מיד בבוקר, נקרא גילי לארוז את חפציו ולצאת. הוא נלקח מן הכלא ליעד בלתי ידוע, אך לבי אמר לי שהוא שוחרר ויעלה לארץ ישראל. כך היה. ולא רק עם גילי, אלא רוב החברים הוצאו באופן פתאומי בעקבות מאבק ממושך של יהדות העולם ועלו לארץ.

הרב יוסף מנדלביץ' מלמד במחלקה לדוברי רוסית במכון מאיר. ספרו האחרון "בן חורין – שבי, אמונה וחירות בכלא הרוסי" ראה אור לאחרונה בספריית בית אל