שני לילות-סדר חקוקים בזיכרוני כילד ונער. הראשון, הזכור לי היטב, התרחש באתיופיה, בכפר יהודי ושמו מאוורי, בצפון מערב המדינה – מרחק יום הליכה מהעיר הגדולה גונדר.
אני ילד קטן, צופה בהכנות לחג הפסח של המשפחה ושותף לחלק מהמשימות. מביט בשבירת כלי החרס בחצר הבית מספר ימים לפני ערב החג, בשל החמץ שבלעו ואינם יכולים לפלוט. אני מתבונן באמא שחופרת בור ולתוכו משליכים קרשים ומדליקים אש ואליו היא מכניסה כלי חרס חדשים, שהוכנו והונחו להתייבש מעט בחוץ טרם הכנסתם לאש. כלים שישמשו במהלך הפסח ועד הפסח הבא.
פרויקט מיוחד – זיכרון אחד מהסדר
רגעים לפני ליל הסדר, אמא לוקחת קמח שנועד במיוחד לאפיית ה"קיטא" (מצה אתיופית), כלי לערבוב ומים נקיים, ומכינה על גבי משטח חרס המונח על האש את הקיטא. אבא עם סבא ודודים, בצוהרי היום מכינים את השה לקרבן הפסח שיוקרב על ידי הקייס בבית התפילה. בבוקר היום, טרם ציוץ הציפורים – טבילה של הצעירים והמבוגרים במשפחה.
בערב הסדר, לקראת השקיעה, יושבת כל המשפחה ברחבה הסמוכה לפתח הבית. סבא יושב ונושא תפילה וברכה. נוטל ידיים ומברך על הקיטא, ויחד עם צלי האש מקרבן הפסח מחלק למשתתפי הסדר. הוא מספר על יציאת מצרים ככתוב בתורה, ומסיים בתקווה וציפייה לשנה הבאה בירושלים. דברים נוספים היו שם ללא ספק אך אלו זכורים לי יותר מכול.
השני התרחש כאן בארץ ישראל. ליל סדר עם שולחן מלא כל טוב במרכז הבית. קערת סדר, הגדות מכל הסוגים והנוסחים. משפחה גדולה התקבצה לה מרחבי הארץ והגיעה לביתם של סבא וסבתא. כתלמיד ישיבה הבקיא בדקדוקי ההלכה ורזיה נתבקשתי להוביל ולהנחות את הסדר. הכנתי את עצמי ועברתי על כל ההגדה, כולל הנחיותיה לעריכת הסדר, והתחלתי לקרוא. מדי פעם קיימנו סבב בין הצעירים שהתנדבו ושלטו בקריאה. את החלקים בארמית לקחתי על עצמי.
התהפכו היוצרות, וכאן המספרים הם בעיקר הילדים בשל פערי השפה. שם אנו הילדים השתוקקנו לשמוע את הסיפורים ממקור הידע שעבר מאב לבן על ידי המבוגרים. בהפוגה שבין קריאת קטעי ההגדה חשבתי לא פעם על הציווי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". האם הציפייה היא לדמיין את עצמי במעמד יציאת מצרים? האם אני צריך לעצום את העיניים ולדמיין את עצמי הולך ביבשה בתוך הים?
בסיום קריאת סיפור ההגדה, ביקשתי מסבא לברך את המעמד שאנו מצויים בו. רציתי לתת לו את הבמה והכבוד הראויים כראש המשפחה וכנהוג בתרבות אצלנו. סבא החל לדבר בהערכה לצעירים על הקריאה של סיפור ההגדה, למרות שלא הבין יתר על המידה מה קראנו. סבא התחיל לברך ולספר על המסע שעבר עם המשפחה מליל הסדר בכפר היהודי שם ועד ההגעה למעמד של ליל הסדר כאן בארץ ישראל.
באותו הרגע הבנתי לראשונה שלא מזמן יצאתי ממצרים. סבא שלי בעצם סיפר את סיפור יציאת המצרים של דורנו ואת סיפור הדרך של כולנו. באותו הרגע הבנתי איך כל אחד מאיתנו יכול לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
שני סיפורים אלה הזכורים לי היטב מחדדים נקודה חשובה בהבנה מדוע ליל הסדר מצליח לחבר את המעגל המשפחתי יחד, ומושיב את כולם סביב שולחן אחד.
לילה אחד בשנה, אמירות כמו "אל תספר לי סיפורים", "דבר תכל'ס", שהפכו בעידן של ימינו לתרבות הדיבור והשיח, לובשות צורה אחרת. בלילה הזה מדברים דרך הסיפור. בתרבות האתיופית, הסיפור והפתגם מהווים כלי לניהול שיח. את המסרים אתה מעביר דרך הסיפור. השיח הסיפורי דורש קשב ותשומת לב. לא ניתן לקיימו תוך כדי התעסקות בנייד. הסיפור הוא כלי ליצירת תקשורת, העברת מסרים, חינוך וחיבור בין אנשים. בסיפור יש רכות שניתן לעכל.
***
בשנים האחרונות ישנה פריחה בכל הקשור לסיפור סיפורים בפורומים מצומצמים. מפגשים בסלון הבית, בעבודה ועוד, כאשר לכולם מכנה משותף והוא הסיפור ככלי המחבר בין אנשים וקהילות מגוונות. יותר מכול הבנתי זאת במסגרת "סיפור על הדרך" שיזמנו, מיזם הפועל בחברה למתנ"סים הארצית. במסגרת המיזם, ישראלים יוצאי אתיופיה מספרים את סיפור העלייה מנקודת מבטם כסיפור ישראלי יהודי מכונן.
לאחר פעילות של שלוש שנים בנושא, הבנו בעצם שלכל קהילה יש סיפור הדרך שלה, ולכולנו סיפור אחד גדול של יציאת מצרים. הבנו זאת בעיקר כי כל משתתף שהגיע ושמע את סיפור יציאת מצרים של ישראלים יוצאי אתיופיה יצא בתחושה של הזדהות וחיבור וגם עם הבנה שלו עצמו יש סיפור.
לאחר תקופת בחירות ושבירת הכלים, יש צורך להתחיל משהו חדש. להשתמש בכלים חדשים ישנים שיקדמו את החיבור בין האנשים, שיגשרו על פערים מסוגים שונים ומגוונים בחברה הישראלית. הכלי של הסיפור ומשב הרוח שהוא מביא עימו מהווים כנראה בתקופתנו את החידוש המרענן.
לא בכדי נתנו חז"ל מקום מרכזי לסיפור בליל הסדר כמקור עוצמה לחיבור ואחדות משפחתית, קהילתית. בפסח אנו שוזרים את סיפור יציאת מצרים האישי לצד טקסט סיפור ההגדה.
***
באי המרכזים הקהילתיים בליל הסדר השנה, יקראו סביב שולחן הסדר סיפורי עלייה של שישים וחמש עולים ועולות משישים וחמש מדינות שונות השזורות לצד טקסט ההגדה כסיפור יציאת מצרים של ימינו. זאת במסגרת הגדת העליות והזהויות בחברה הישראלית שהופקה בידי החברה למתנסים הארצית ובשיתוף המשרד לשוויון חברתי וגופים נוספים לכבוד שנת היובל לחברה. כי זו המהות האמתית של והגדת לבנך.
עו"ד דוד דרסלי אבטה הוא ראש מטה מנכ"ל החברה למתנ"סים הארצית ויוזם "סיפור על הדרך" והגדת העליות והזהויות בחברה הישראלית
