"סיפור יציאת מצרים דומה לחיים שלנו"

עבור 16 תלמידים בישיבת ההסדר בעכו ובני משפחותיהם, בני שבט המנשה, ליל הסדר וחג הפסח  היו חוויה של השלמת הכיסופים לחיים יהודיים מתחדשים בארץ ישראל. לפני פחות משנה הם עלו ארצה מהכפרים והשכונות המרוחקים ביותר של צפון הודו, ממדינות מיזורם ומניפור לאורך הגבול עם בורמה ובנגלדש. בשני העשורים האחרונים עלו לישראל מעל 3,000 מהם, המיוחסים לצאצאיהם של שבט מנשה, אחד מעשרת השבטים האבודים של ישראל שגלו על ידי האימפריה האשורית לפני חורבן הבית הראשון.

כמו כל תהליך חברתי של הגירת אוכלוסייה זרה למדינה חדשה, גם בהליך קליטתם של בני המנשה נעשו לא אחת טעויות, ובישיבת ההסדר בעכו מבקשים לתקן ולהביא לחיבור טוב ונכון יותר בין הוותיקים והצברים לבין בני המנשה החדשים שעוד לא השלימו שנת חיים בישראל. באולפן העברית שפועל בבית גרעין אומץ בעיר, סמוך לישיבת ההסדר, אנחנו פוגשים בעולים החדשים, בגילי 18־25, בשעת לימוד שיעור עברית. בעז לובושיץ, רכז התוכנית, ובעז עמיר, מנכ"ל הישיבה, מקבלים את פנינו יחד עם העולים הנבוכים מהעניין התקשורתי בהם. אנחנו מתיישבים לשיחה, לשמוע מהם על חוויות הפסח ועל המנהגים המיוחדים של בני העדה לקראת ליל הסדר הישראלי והאורתודוקסי שאותו הם הולכים לחגוג השנה לראשונה בחייהם.

"ידענו במשך כל השנים שאנחנו לא עושים את ליל הסדר במקום הנכון שלנו ותמיד האמנו שנעשה את ליל הסדר יום אחד בירושלים", משתף בהתרגשות דניאל צונגלואי, בן 21. הוא עלה עם הוריו ובני משפחתו מעיירה סמוכה למניפור וחי כעת יחד עם חבריו העולים מאותו המחזור בפנימיית ישיבת ההסדר בעכו לצד בני הישיבה.

"בכל השנים אמרנו 'לשנה הבאה בירושלים', והשנה זה מתגשם", הוא ממשיך. לראשונה השנה הוא לא יציין שני ימי חג ושני סדרים. "אנחנו מתרגשים ולא יודעים איך יהיה כאן פסח. בהודו היה נהדר אבל מה שיהיה כאן, זה נדע רק בשבוע הבא".

חברו, יעקב האוקיפ, מוסיף: "אני מתגעגע קצת לליל הסדר בהודו כי היו שם כל המשפחה הרחבה שלנו והמון חברים. האמת, אני גם מתגעגע לאורז שלנו בהודו כי הוא היה ממש טרי וגידלנו אותו ליד הבית".

 

עבודת הכוהנים בפסח

לאורך הדורות, אבותיהם של הצעירים הללו ניסו להיאחז במסורות יהודיות שעברו אליהם מדור לדור. לפני כמאה שנה, כשהגיעו המיסיונרים הבריטים לראשונה לצפון־מזרח הודו, הם נדהמו לגלות כי אנשי השבטים המקומיים מעריצים אל אחד, מכירים רבים מסיפורי התנ"ך ומתרגלים סוג של יהדות תנ"כית, כולל שמירת שבת, כשרות וטהרת המשפחה. עד מהרה הצליחו המיסיונרים להמיר את רוב אנשי השבטים לנצרות. עם זאת, חלקם המשיכו לדבוק בדרכי אבותיהם וכמה מהם כרתו ברית לעדות לאמונתם בקב"ה באמצעות חור באוזן.

במארס 2005, אחרי שמיכאל פרוינד, יו"ר ארגון שבי ישראל, פנה לרב הראשי הספרדי שלמה עמאר וביקש ממנו ללמוד על הקהילה ועל מקורותיה, החליט הרב להכיר רשמית בבני המנשה כ"צאצאי העם היהודי".

את חג הפסח חגגו זקני העדה לאורך הדורות בצורה שונה מזו המוכרת לנו. החג נחוג בדרך כלל כמו פסטיבל במשך שבעה ימים באביב, בחודש מארס, ובמרכזו היה טקס עם גוונים יהודיים בולטים. שמו נקרא "צ'אפר חוט". בלילה הראשון של הפסטיבל כל תושבי הכפר היו מתאספים בצריף של הכהן המקומי, ושם היו שרים ורוקדים עד שעות הבוקר המוקדמות. החגיגה החלה בדיוק בחצות, בשעה שבה פקדה מכת בכורות את המצרים. על פי המסורת היהודית חודש ניסן הוא החודש הראשון לחודשי השנה ועל כן כהן הכפר לקח איתו ארבעה או חמישה אנשים לקצה היישוב, ושם, בעודם מפלסים להם שביל ודרך חדשה לשנה הנכנסת בין השיחים, היו מזמרים שירי הודיה והלל. למחרת בבוקר כל בני העדה היו נדרשים לאכול ארוחה מהירה וחפוזה כמו בני ישראל שיצאו ממצרים.

בלילה הבא, אחרי השקיעה, הכהן היה לובש בגדים לבנים מיוחדים כהכנה לביצוע טקס ההקרבה של קרבן הפסח. הוא לקח בעל חיים, לרוב תרנגולת לבנה, ושחט אותה. את הדם אסף בתוך שקיק מיוחד. לאחר מכן היה טובל ענף או עלה בדם ומורח אותו על פתחי הבתים של בני הכפר, בדיוק כפי שעשו בני ישראל לפני שעזבו את מצרים. הצעירים מספרים לנו כי עד היום מקפידים בני העדה שלא לשבור אפילו עצם אחת מהקרבן. הכהן הגדול היה מפריד בזהירות את הבשר מן העצמות, כמצוות "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" שבקרבן הפסח.

לאחר השלמת המשימה העלה הכהן את הקרבן לעולה וכל בני העדה היו פוצחים בשירת מרים בשפה הקוקית. "היינו צריכים לחצות את הים האדום, אויבינו באו אחרינו במרכבות אבל הים בלע את כולם כאילו היו בשר. הובלנו על ידי הענן במשך היום ועל ידי אש בלילה. קחו את הציפורים האלה למזון, ושתו מים שיוצאים מן סלע", נוסח השיר.

עבודת הכהנים נפסקה במהלך תחילת המאה העשרים, ככל שהנצרות התחזקה וככל שהמיסיונרים הנוצרים ניצלו את המסורת היהודית על הגאולה וניכסו את המנהגים והאתוסים התנ"כיים על יציאת מצרים וחציית ים סוף לישו משיחם. כיום, בני המנשה בהודו מנהלים אורח חיים יהודי לכל דבר. הם שומרי תורה ומצוות הודות להדרכה הצמודה שמעניק להם הרב חנוך אביצדק, מנהל מחלקת בני המנשה וקליטת עלייה בארגון "שבי ישראל".

אגב, פרט היסטורי מעניין הוא שבני המנשה לא החזיקו בספר תורה. לפי המסורות שלהם, לאורך הדורות הם נשאו סוג של שיר או קינה על אבותיהם שלא שמרו על "גוויל הזהב הקדוש" והוא נשדד ונלקח בידי זרים. כשהתחיל להתחדש הקשר של היהדות עם הקהילות היהודיות בצפון הודו הם קיבלו בתרומה ספרי תורה אבל הספרים מהר מאוד נשחתו בגלל האקלים הלח והחום הכבד.

 

שותפים לשיבת ציון

כיום, ממתינים בין 4,000 ל־5,000 מבני העדה לעלייה לישראל. "הסיפור הזה של יציאת מצרים דומה קצת לחיים שלנו. במצרים הקב"ה הוציא אותנו ביד חזקה וגם עכשיו הוא הוציא אותנו ביד חזקה מהודו לישראל. הקב"ה לקח אותנו לפה וזה השנה מאוד מיוחד", מספר יעקב האוקיפ. קרוב משפחתו, עובד האוקיפ, מציין בחיוך כי "הסדר בישראל יהיה בסופו של דבר מאוד דומה לזה שחגגנו בהודו, אבל המרור שלנו הוא לא אותו דבר. בהודו המרור היה ממש מר, ופה חסה זה דווקא טעים".

16 הצעירים שפגשנו הם חלק מתוכנית חלוץ (פיילוט) בישיבת ההסדר עכו השייכת לרשת מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא. בישיבה מבקשים לסייע להם להתאקלם באופן מיטבי. "למדנו על הפרויקט הזה מישיבת ההסדר במעלות שטיפלה בשכבת גיל 17־25, שהיא קריטית מבחינת הקליטה שלהם. מצד אחד זו קבוצת גיל של כאלו שסיימו בית ספר והם כבר יכולים להתגייס ולהשתלב בחברה הישראלית דרך ישיבה וצבא, אך בצבא לא מוכנים לקלוט אותם כי הם לא יודעים עברית ואת הסיכוי להשתלב דרך מערכת החינוך הם כבר פספסו, ומכאן קרובה הדרך לפיתוח אוכלוסייה נתמכת שתהווה נטל במשך עשרות שנים על החברה הישראלית", אומר הרב יוסי שטרן, ראש ישיבת עכו.

הרב שטרן מסביר כי גם לאור לקחי העלייה מאתיופיה התגברה ההבנה כי הגורם החשוב ביותר בקליטת עולים חדשים הוא קהילה ישראלית מקומית ולא הממסד הממשלתי. "הם עוברים פה תהליך של ישראליזציה. הם חיים איתנו בתוך הפנימיות 24/7. אנחנו מנהלים מעקב אחרי כל נער ונער עם תוכנית עבודה מאוד מסודרת וגם קצת קשוחה. היעד שלנו הוא להצמיח מפה את 4־5 מנהיגי הקהילה הבאים.

"בהתחלה זה היה נראה קצת גדול עלינו, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת העובדה שהם לא יודעים עברית, אבל מכיוון שעל ארון הקודש שלנו כתוב 'תלמוד המביא לידי מעשה', אז אנחנו מחויבים לעשות מעשים טובים ומאמינים שנמצא את הדרך לממן את המהלך". לדברי הרב שטרן, "זו זכות להיות שייכים לשיבת ציון ולגאולה. הקמנו כאן אולפן מקצועי ביחד עם שבי ישראל והכנו תוכנית שלמה ומקיפה".

העולים החדשים נהנים משיעורי עברית ותנ"ך, מלימוד תורה משותף עם בחורי הישיבה הצברים, ומפעילויות תרבות, מוזיקה וכושר. "אנחנו מחפשים בנרות אנשים שיהיו מוכנים להיות שותפים איתנו בפרויקט הזה. אני רואה כמה טוב זה עושה לבחורים כאן. זה מוציא מהם טוב והם מרגישים שותפים למהלך שיבת ישראל לארצו. הרבה אנשים רוצים לנסוע להודו לשנה לברוח קצת מתרבות המערב ואנחנו הבאנו את הודו לכאן".

אלחנן גלט, מנכ"ל מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, אומר גם הוא כי "קיבוץ גלויות הוא אחד מסימני הגאולה בת דורנו, וטבעי בעיניי שישיבות ציוניות דתיות ייקחו חלק במשימה החשובה הזו. הרב יהושע ויצמן זיהה את הצורך וסחף אחריו תלמידים רבים, את ישיבת בני עקיבא מעלות ואת ישיבת בני עקיבא בעכו שהפכו לעמוד שלפני המחנה בכל הקשור בקליטת בני המנשה. כשרואים בבית המדרש את החיבור שבין העולים לוותיקים וכששומעים את השירה על שולחן השבת המשותף, מברכים 'מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל'".