פרק טז בויקרא פותח ב"חזרה מקשרת" אל מות שני בני אהרן: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ". אין באזכור זה רק משום תמצות לאירועים המקדימים שנשתכחו בשל רצף החוקים המפריד בין פרק י לפרק טז, אלא הוא אף מניח את התשתית לפרק הנוכחי. אופן התיאור של מות נדב ואביהוא בפרק י הציג את האירוע כדוגמה לצורך למלא את צו הא־ל במלואו. לעומת זאת, בפרק טז מותם מהווה דוגמה לבעייתיות הטמונה בקרבה הפיסית אל הא־ל. כיצד בכל זאת יוכל האדם להתקרב אל אלוהיו?
עבודת הניגודים
פרק טז מתאר את מעשי הכהן הגדול במשכן ביום הכיפורים. אף שביום זה העם כולו מתאחד תחת פעולותיו של הכהן הגדול המכפר על חטאי העם, פרטי הפעולות מתוארים תוך הדגשה חוזרת של הבחנות וניגודים במרחב, בזמן ובממד האנושי.
מניסוח הפסוקים עולה הפרדה ברורה בַּמרחב, שהפרוכת היא קו ההפרדה הגלוי לעין שלה. לפנים מן הפרוכת מצוי הארון שעליו הכפורת. הכניסה של הכהן הגדול אל תוך קודש הקודשים היא חלק מתהליך הכפרה על העם והיא נדמית כשיאו של היום.
הרחבת המבט אל מכלול הפעולות שננקטות ביום זה מעלה שיש בפרק אזכור למספר מקומות נבדלים, אשר בכל אחד מהם נעשות פעולות אחרות לחלוטין, התואמות את מאפייניו הייחודיים של המקום. ההפרדה במרחב אף מתבטאת בכך שהבגדים ששימשו את הפעולות שנעשו במקום אחד מוחלפים בעת מעבר אל מקום הפעולה הבא. כך לדוגמה אהרן מחליף בגדיו בבואו ובצאתו מן הקודש, והמשלח את השעיר לעזאזל נדרש לכבס בגדיו בשובו אל המחנה.
ניתן לשרטט רצף של מקומות נבדלים על פני המרחב המתחיל במקום הקדוש ביותר, לפנים מהפרוכת, שם מוזה דם החטאות על הכפורת ולפניה. הרצף כולל את אוהל מועד והמזבח שבהם מוזה דם החטאות ומוקרבות העולות, יוצא אל מחוץ למחנה שם נשרפים שיירי העולות ומגיע עד למדבר המצוי מחוץ לתחום היישוב. שם, בארץ גזרה, מושלך השעיר שעליו התוודה הכהן על חטאות העם.
הפסוקים מבחינים אף בין כל אדם מישראל לבין הכהן הגדול, שכן רק הוא נכנס אל מבית לפרוכת. אף ההצגה של קרבנות הכהן ומשפחתו בנפרד מאלו של העם משקפת את הבדלתו של הכהן הגדול מסביבותיו.
בהמשך לזאת, הפסוקים מציגים הפרדה ברורה בממד הזמן, ומבהירים שלא כל המועדים שווים. במרבית השנה הכהן אסור בכניסה מעבר לפרוכת: "וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ". חתימת הפרק חוזרת על ההגבלה ומבהירה שרצף מעשים אלה ייערך על ידי הכהן מדי שנה אך רק פעם אחת במועד ברור: "וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה".
ההפרדה האחרונה שאזכיר היא זו שמשורטטת בין הא־ל והאדם והיא שמקנה משמעות לכל קודמותיה. אף כאשר הכהן לבדו ניגש ביום הכיפורים אל מבעד לפרוכת, הוא מקטיר קטורת אשר ממסכת את המרחב ולא מאפשרת לו לראות בצורה ברורה: "וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת".
חשיבות הקיום הנבדל
מה היא המשמעות של ציר ההבחנות המאפיין את הפרק?
ניסוח הפרק המתבסס על מערך הבחנות מלמד על החשיבות של קיום גבולות ברורים. בפרק זה אין מדובר על גבולות המאפשרים את הקיום האנושי, אלא דווקא על אלה המאפשרים את הקשר שבין האדם והא־ל. למעשה, ההבחנות החוזרות בפרק הן ייצוג ספרותי לחשיבות הקיום הנבדל של העולם הא־לוהי ושל זה האנושי. הגבולות הקיימים בין האדם והא־ל מגדירים כל אחת מן הישויות ואף את ההבדל ביניהן, ובלעדיהם לא ניתן היה לכונן קשר סמכותי בין הא־ל והאדם.
יצירת קרבה בין האדם והא־ל משמעה פריצה של גבולות אלה. על כן כניסה של הכהן הגדול אל מבעד לפרוכת, שם ישנה קרבת אלוהים גבוהה, חייבת להיעשות תוך שמירה של הקיום הנפרד של האדם והא־ל; דווקא במעמד שבו מתואר המגע בין האדם והא־ל, שעשוי לערער על נבדלותם, מודגש הפירוד ביניהם.
פרק טז בויקרא מלמד כי ישנה אפשרות לחצות את הקו שבין האדם והא־ל ולהגיע לקשר ישיר ביניהם. אפשרות זו מוצגת בחתימת הפרק אף כדבר הכרחי שיש לעשות מדי שנה ובלעדיו אין לאדם כפרה. אולם בה בעת הפרק מבהיר שמפגש חוצה גבולות כזה אינו מבטל את קיומו של הקו המפריד, המגדיר כל אחד מן העולמות הנפגשים. הפרק מבהיר שבלא ההפרדה בין הא־ל והאדם לא יתאפשר המגע. בצד זאת הוא מלמד שללא המגע אף לא יתאפשר הקיום הנבדל.
