חג הפסח ממנו אנו נפרדים כעת, הינו חג של אופטימיות, של התחלה חדשה ותקווה. כל העם מצווים להיות שותפים בחג זה. האמנם הדבר אפשרי? ספר ויקרא מספר על אנשים שהיו טמאים בי"ד בניסן ובשל כך לא יכלו להשתתף ולהקריב את קורבן הפסח במועדו. אנשים אלה פונים למשה ולאהרן (ט. ז): "לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה'… בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". טענה נפלאה: הם אינם שואלים: למה דווקא אנחנו? אלא: למה לא אנחנו?! לָמָּה נִגָּרַע?! למה אותנו לא מגייסים? "האחינו יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה ואנחנו נשב פֹה"? בעקבות 'לָמָּה נִגָּרַע' זה, מתחדשת מצוות פסח שני המתקיים חודש אחרי הפסח המקורי. שחוץ מאיסור חמץ, כל מצוות הפסח נוהגים בו.
מלחמה בייאוש
עד כאן הפשט. בהגות החסידית, ביעור החמץ הנוהג בפסח מסמל את המלחמה והביעור של ה'חמץ שבלב' – היצר הרע. אולם, לא בכל מצב האדם מצליח בכך. פסח מבטא אכן את האופטימיות, את ההזדמנות הראשונה, אולם רבי נתן, תלמידו וסופרו של רבי נחמן מברסלב, למד ממצוות פסח שני את עקרון ההזדמנות השנייה. זוהי מעין מצוות ה'תקווה' וחובת ביעור הייאוש, שפעמים רבות תוקף ואף מנצח אותנו. וכך הוא כותב ב'ליקוטי הלכות':
בענין פסח שני מרומז כי אין שום ייאוש בעולם, כי אפילו מי שהוא טמא או בדרך רחוקה מאוד מה' יתברך… אינו מייאש את עצמו… והולך… לדרוש את ה', ושואל ומבקש: לָמָּה נִגָּרַע?!.
הייאוש, בהגות החסידית, הוא קודם כל ייאוש דתי. היצר־הרע הופך את הייאוש לפיתוי: ממילא אתה חוטא, הוא אומר לנו. ממילא אתה אבוד. מה כבר יכול עוד כתם, עוד חטא, לגרוע. הקואליציה בין הייאוש לפיתוי רומסת והורסת את הערכים כולם. אלא שעל יד הייאוש הדתי מצוי הייאוש הקיומי, הייאוש מהחיים, ששיאו הוא ההתאבדות. גם את הייאוש הזה ציוותה החסידות לבער. רבי נחמן ניהל מאבק נגד הייאוש על כל ממדיו, עד יומו האחרון. ב'שיחות מוהר"ן' (קנג) מסופר איך "סמוך להסתלקותו [באומאן]… בליל שבת קודש נכנס [רבי נחמן] מחדרו לבית שהיה ה'עולם' מקובצים שם. והיה חלוש מאוד מאוד כמעט לא היה לו כוח לדבר. ותכף קידש על הכוס. ואחר הקידוש ישב אצל השולחן ולא חזר לחדרו תכף כדרכו תמיד בעת הקיבוץ…" (כך נולדה המילה 'קיבוץ').
רבי נחמן "בא בשמחה גדולה וציווה לזמר 'אזמר בשבחין'… וגם הוא בעצמו היה מזמר עמנו יחד. ואחר כך היה מדבר ומשׂיח עמנו הרבה בשמחה גדולה ובחן אמיתי נפלא ונורא מאוד מאוד… ואז צעק מעומק הלב [ביידיש]: גיוואלד זייט אייך ניט מיאש! (אהה! אל תייאשו את עצמכם!) ואמר בזה הלשון: "קיין יאוש איז גאר ניט פאר האנדין! (אין בכלל ייאוש!)". במקום מקביל (מהדורא בתרא סימן עח) כותב רבי נחמן: "ואפילו מי שהוא… במדרגה התחתונה לגמרי, אפילו אם מונח בשאול תחתיות, רחמנא לצלן, אף על פי כן אל יתייאש עצמו, ויקיים "מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי" (יונה ב, ג)". אם תרצו, זהו המסר האחרון של רבי נחמן, לפני עלייתו השמיימה.
הראי"ה קוק המשיך את המלחמה בעצבות. הוא מזכיר לנו שחז"ל לימדו (שבת ל ע"ב) "שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות… אלא מתוך דבר שמחה של מצווה". חכמי הדורות, אבל במיוחד הראי"ה, הדגישו את הסכנה שבצמד הזה: העצבות ובת לוויתה העצלות, או השיתוק. זהו תיאור קולע של הדפרסיה, של שני ממדי הדיכאון. לעיתים – דיכאון אישי, ולעיתים – דיכאון ציבורי ולאומי. באורות הקודש (ח"ג, רמג) מדגיש הראי"ה ש"כל המדות אפשר להעלותן, מפני שיש להן שורש בקדושה, חוץ מהעצבות שאין לה שורש כלל, כי 'עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ' (דברי הימים א טז, כז)". השמחה היא תואר א־לוהי! עֹז וְחֶדְוָה, עוז ולא עצלות, חדווה ולא עצבות.
רבי נחמן הוסיף הערה רדיקלית יותר ("ליקוטי עצות" – ערך התחזקות): "והעיקר – לחזק את עצמו בשמחה בכל מיני עצות, כי עצבות מזיק מאוד, על כן צריך להשתדל בכל כוחו להרחיק ולגרש את העצבות והמרה שחורה, הן על ידי שיחפש וימצא בעצמו עדין נקודות טובות וכו'… ועל פי רוב אי אפשר לשמח את עצמו כי אם על ידי ענייני שחוק וצחוק וכו'". אכן, ההומור הבריא יכול לעזור לנו לנצח את הדיכאון.
גלגולה של ההיסטוריה
האם יש תמיד פסח שני, אפשרות שנייה? לפעמים מהרהר אני בסוגיית הגלגול. האמנם חוזרת הנשמה לעולם, במעין אפשרות שנייה, כדי לתקן את מה שחטאה, חיסרה או עיוותה בחייה הגופניים הקודמים? האמונה בגלגול הייתה שנויה במחלוקת בין בתי המדרש. הפילוסופים הרציונליסטים כרבנו סעדיה גאון והרמב"ם התנגדו באופן מוחלט לתורת הגלגול. מנגד, חכמים בעלי כיוון קבלי האמינו בגלגול. הרמב"ן, למשל, ראה בגלגול את הסוד של אליהוא בן ברכאל, אחד המתדיינים בספר איוב. אחרים, כרבי חסדאי קרשקש, הפילוסוף הגדול, התלבטו.
כשלעצמי, חושב אני שיש משמעות נוספת של גלגול, רציונלית יותר ואולי מסתורית יותר. הכול מתרחש כאילו ההיסטוריה מחזירה אותנו למצבים שבהם היינו לפני דורות וטעינו. מעשי אבותינו היו לכאורה כדברי קהלת (א, טו), "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת". והנה ההיסטוריה נותנת לנו, צאצאיהם, את האפשרות לתקן את אשר עיוותו וחיסרו אנשי העבר. האם למשל יכולים אנו לתקן את טעויות הפוליטיקה? האם נצליח הפעם להכריע בדילמות הפוליטיות בצורה נכונה? "אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא". אל נא נאבד את ההזדמנות השנייה, את פסח שני.
