הקהילה היהודית במצרים חוותה תמורות מפליגות במגוון תחומים החל מהמאה התשע־עשרה. ראשית, חל גידול משמעותי במספר היהודים. יהודים היגרו אל מצרים מיוון, מאיטליה, מתורכיה, מסוריה, מתוניס, מתימן, מאיראן, מרוסיה, מרומניה ומפולין. ב־1947 מנתה הקהילה רשמית כ־67,000 נפש, ויש הטוענים שהיו בה אז בין 20 ל־30 אלף יהודים נוספים. שורשי ההגירה המואצת טמונים בחלון הזדמנויות כלכלי שנפתח אז במצרים ומזכויות משפטיות שניתנו לזרים על פי שיטת הקפיטולציות. עוד במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה קידם השלטון יוזמות בתעשייה, בחקלאות ובאדמינסטרציה, ויהודים השתלבו בהן. היו יהודים שעשו חיל בהשקעות בחקלאות, בפיתוח שטחים עירוניים, בתעשייה, בתחבורה, במסחר, בתיירות, בבורסה, במערכת הבנקאית, בהוצאת ספרים ועוד.
תמורה נוספת חלה גם בתחום החינוך. מצרים הציעה חינוך מודרני, מספר הילדים שנהנו מהחינוך עלה בהתמדה, ובעקבות כך השתלבו רבים במגוון מקצועות חופשיים. על כך יש להוסיף את השיפור במעמדם המשפטי של היהודים. הג'זיה, מס הגולגלת שהוטל על לא־מוסלמים, בוטל ב־1855, והבריטים, שכבשו את מצרים בשנת 1882, העניקו שוויון בפני החוק.
שנות העשרים של המאה העשרים עמדו בסימן הפרלמנטריזם הליברלי. היהודים חיו באוירה קוסמופוליטית ופלורליסטית נינוחה למדיי, משפחות יהודיות מסוימות שגשגו מאוד בענפי כלכלה שונים, וב־1924 אף התמנה היהודי יוסף קטאוי, נשיא קהילת קאהיר, לשר האוצר. על רקע זה, יש הרואים בהוויה של יהודי מצרים במאה התשע־עשרה עד אמצעיתה של המאה העשרים "תור זהב".
שינוי לרעה במצבם של היהודים במצרים החל להיות מורגש בשנות השלושים של המאה העשרים. היו לכך סיבות שונות, ובכללן החרפת הסכסוך היהודי־ערבי בארץ־ישראל ועלייתן של תנועות דוגמת "האחים המוסלמים" ו"מצרים הצעירה" שיצאו נגד הלאומיות הליברלית ותומכיה, צמצמו את הגדרת הזהות המצרית והוציאו ממנה זרים למיניהם, כולל בני מיעוטים דתיים. כחלק ממגמה זאת בוטלו ב־1937 הקפיטולציות שהעניקו יתרונות כלכליים ומשפטיים לזרים, ועשור לאחר מכן קבע החוק כי 51% מהונה של חברה הנסחרת בבורסה יהיה בבעלות מצרית, וכי 75% מפקידיה ו־90% מעובדיה יהיו אזרחי מצרים. לתקנות מעין אלו הייתה השלכה שלילית על יהודי מצרים, שכן רובם חסרו אזרחות מצרית.
ערב החלטת האו"ם על חלוקת ארץ־ישראל לשתי מדינות, ב־28 בנובמבר 1947, איים שגריר מצרים באו"ם, יוסף היכל פאשה, כי "אם מדינה יהודית תיווצר… פרעות תפרוצנה בפלשתינה, תתפשטנה על כל ארצות ערב ותובלנה אולי למלחמה בין הגזעים… אם יחליטו האומות המאוחדות על חלוקת פלשתינה, הן תשאנה באחריות לצרות חמורות ביותר ולטבח של מספר רב של יהודים" (י. מירון, פעמים 70 (תשנ"ז) 155). איומים אלו יצאו בחלקם אל הפועל, כשבעקבות המלחמה שפרצה ב־48' חלה החרפה במצב יהודי מצרים: הם זוהו כציונים, קומוניסטים ותומכי בריטים, וכמה מאות מהם נעצרו ורכושם הוחרם.
הרכוש נותר מאחור
בשנת 1952 תפסו את רסן השלטון מספר קצינים, ובראשם מוחמד נגיב וגמאל עבד אל־נאצר. מצבם של היהודים התערער בהדרגה משתי סיבות מרכזיות: האחת, "פרשת לבון" (או: "עסק הביש", 1954), שבה נתפסו יהודים מצרים שגויסו על ידי ישראל כדי לחבל בנכסים מערביים במצרים. הפרשה הכתימה את כלל יהודי מצרים כמשתפי פעולה עם האויב. השנייה – "מבצע קדש" (1956), שבו שיתפה ישראל פעולה עם בריטניה וצרפת, נדמה היה כמוכיח את המיתוס בדבר שיתוף הפעולה בין הציונות לכוחות האימפריאליזם.
בתגובה ל"מבצע קדש" הכריזה ממשלת מצרים על הפקעת רכוש בריטי וצרפתי, ואף רכושו של כל המוגדר כ"נתון לפיקוח". יהודים בעלי מקצועות חופשיים גורשו מהלשכות המקצועיות ואיבדו את פרנסתם, ופקידים למיניהם פוטרו. ל־800 בתי אב אשר רכושם הוקפא הותר למשוך מחשבונותיהם רק עד 75 לירות בחודש. מאות (ויש טוענים: אלפי) יהודים נעצרו. צו גירוש כנגד בריטים וצרפתים הורחב והוחל על אלפי יהודים חסרי אזרחות. השלטון וחלקים בציבור המצרי נקטו אלימות ותעמולה אנטי־יהודית, וכתוצאה מכך בין 1956 ל־1959 עקרו ממצרים כ־34,000 יהודים. בשנת 1966 נותרו במצרים כ־2,500 יהודים.
בדומה לסבבי העימות של 48' ו־56', גם למלחמת ששת הימים היו השלכות כואבות באשר ליהודי מצרים. במהלך המלחמה תקפו אמצעי התקשורת את היהודים וישראל, והשלטונות עצרו מאות גברים. העדר הגברים הקשה על השרידות הכלכלית של משפחותיהם, ורבים הפכו תלויים בסיוע כספי של הקהילה. הגברים שהו בבתי מעצר שונים לתקופות שונות עד לשלוש שנים, ובמהלכן סבלו ממכות, השפלות ותנאי מחיה ירודים. היו בהם ששוחררו וגורשו עם משפחותיהם ממצרים, לא לפני שהותירו אחריהם את כל רכושם או שאולצו להעביר את נכסיהם לשלטונות. תקופה קשה זאת, עד ל־1970, הסתכמה בכ־1,900 יהודים שגורשו או שנאלצו לעזוב את מצרים. בשנים הבאות המשיכה הקהילה להידלדל, וכיום נותרו יהודים ספורים במצרים.
רכוש יהודי קהילתי ופרטי רב הושאר במצרים. בתואנות שווא של חובות למס הכנסה נהגה הממשלה להפקיע מפעלים וחנויות. ההפקעות נעשו כלפי חשודים בציונות, אך לא רק כלפיהם. דיווח מ־1949 מציין כי ליהודים בעלי אזרחות זרה ניתן אישור להגר ממצרים אם יבטיחו לא לשוב לעולם. את כל רכושם הם השאירו מאחור והותר להם לקחת 20 ליש"ט בלבד. אחרים שהיגרו ממצרים והצליחו למכור את רכושם מכרו אותו במחיר נמוך בהרבה משוויו האמיתי. במקרים אחדים נצטוו יהודים לפנות את בתיהם תוך 48 שעות.
ביציאת היהודים בשנות 57'־56' חמסו פקידי מכס פריטי ערך של היוצאים, כשלחלקם הותר לצאת עם שתי מזוודות בלבד. אחדים הוחתמו על כך שמכרו את דירותיהם כחוק, ובתמורה קיבלו סכום מגוחך. בראשית שנות השישים החלה מצרים מלאימה רכוש ומפעלים פרטיים, ובכלל זה רכושם של יהודים. רכוש קהילתי שהופקע או נותר במצרים כלל, בין היתר, בתי כנסת ומוסדות קהילה אחרים, פריטי יודאיקה ואפילו שיש שנגנב ממצבות קבורה. במקרים אחדים זכו יהודים בפיצוי חלקי לרכושם. במקרים רבים אחרים לא זכו לדבר. אומדנים שונים ניתנו לשווי הרכוש שנחמס והסבל הנלווה, ויש הגורסים כי מדובר במיליארדי דולרים בערכים עכשוויים.
* * *
"יציאת מצרים" המודרנית חורגת מהסיפור של יהודי מצרים. מספר יהדויות אחרות במזרח־התיכון חוו בקווים כלליים תהליכים דומים לאלו שחוו יהודי מצרים. מאות אלפי יהודים הפכו פליטים. את העובדה הזאת חשוב לבצר ולשמר בתודעה הלאומית והבינלאומית. ברמה הלאומית־הישראלית, רבים מן הפליטים נקלטו והשתלבו בישראל, והערכה אמיתית באשר למקומם במארג החברתי הישראלי מחייבת בחינה מעמיקה של עברם ותרבותם במוסדות חינוך ומחקר, מעבר לצעדים החשובים שננקטו עד כה דוגמת קביעת "יום לציון היציאה והגירוש"; ועדת ביטון. ברמה הבינלאומית, כל נסיון רציני להידרש לבעיית הפליטים במזרח־התיכון ולתביעות כספיות לפיצוי שלהם חייב לכלול את הפליטים היהודים הנידונים כאן ואת תביעותיהם.
נחתום במאמרי חז"ל, אשר על אף ההבדלים המתבקשים בין "מצרים" שבהן למצרים של מאמרנו, לשניהם רלוונטיות מסוימת. מצד אחד, "אמר רבי יוסי ברבי חנינא: כל המלכיות נקראו על שם מצרים, על שם שהיו מצירין לישראל" (ויקרא רבה, שמיני, יג); ומצד שני "עתידה מצרים שתביא דורון למשיח. כסבור [המשיח] אינו מקבל מהם [ממצרים]. אמר לו הקב"ה למשיח: קבל מהם, [שהרי] אכסניא עשו לבניי במצרים" (פסחים קיח ע"ב). איזה זיכרון של מצרים מבין השניים יתקבע יותר בתודעה בסופו של יום? זיכרון הצרות במצרים או זיכרון האכסניה במצרים?
