בימי החג הזה מלאו שבעים שנים לפטירת הרב מאיר בר־אילן. כשמו כן היה, אילן רב פארות ששורשיו נטועים בענקי הרוח של הדור שקדם לו – אביו הנצי"ב מוולוז'ין, סבו ר' יחיאל מיכל אפשטין בעל "ערוך השולחן", דודו ר' חיים מבריסק ועוד – ונופו נוטה לחיי המעשה היהודיים בעולם ובארץ ישראל. רב פעלים היה האיש: הוא הגה והקים את מפעל האנציקלופדיה התלמודית ואת מפעל הש"ס השלם, היה מנהיג בתנועת המזרחי וייסד את המזרחי בארה"ב, את עיתון "הצופה", את "מפעל התורה" ועוד. בין היתר העלה את הרעיון להקמת אוניברסיטה דתית – הקרויה על שמו – ואף גייס לו תומכים מעשיים.
מרכזיות האקדמיה
הרב בר-אילן הקדים את זמנו בכך שראה מראש שהאקדמיה תתפוס מקום מרכזי בחיים המודרניים. ההתפתחות המדעית, הטכנולוגית, הכלכלית והחברתית תהיה תלויה באקדמיה ורבים מבני הדור הצעיר ירכשו מקצוע והשכלה במוסדות האקדמיים. במקביל, הוא ראה במו עיניו מדע המגויס לערכים שליליים, כגון ה"מדע" הגרמני שצידד בתורת הגזע, או ה"מדע" הסובייטי שהכיר רק במבנה כלכלי וחברתי אחד. לכן סבר שיש להקים אוניברסיטה שעקרונותיה הערכיים ימנעו ממנה לערב ערכים חיצוניים במחקר המדעי הטהור.
הרב בר-אילן ראה את הבעיות והקשיים שאיתם יתמודד הצעיר הדתי בבואו לרכוש השכלה אקדמית, בעיות טכניות ומהותיות. הטכניות קשורות למסגרת – האפשרות לשמור על אורח חיים דתי. אוניברסיטה לדתיים בלבד תמנע בעיות אלו. אולם יש גם בעיות מהותיות, המתעוררות בעצם המפגש בין תורה ומדע, ולשם כך לא די במסגרת של אוניברסיטה לדתיים אלא יש צורך באוניברסיטה דתית במהותה, שגם בתכניה תהיה דתית. הוא ביקש שבמפגש בין תורה ומדע לא זו בלבד שתימנע המבוכה שעלולה להיווצר בלבו של הסטודנט הדתי בפגישתו עם המדע ללא הכנה ראויה, אלא אדרבה, שתיווצר הפריה טובה בין התורה למדע.
באשר לבעיות הטכניות הצליחה אוניברסיטה בר-אילן בזמנו למנוע את רוב הבעיות, כגון מזון כשר, מקומות תפילה, לימודים ובחינות בחול המועד, בתעניות ציבור ובזמן הדלקת נרות חנוכה, לימודי יסוד ביהדות, מסגרות מיוחדות ללימוד תורה למעוניינים, כולל לבנים ומדרשה לבנות ועוד. לכל אלו ניתן מענה בעצם הקמתה של מסגרת דתית.
בתחילת דרכה קלטה האוניברסיטה רק סטודנטים שומרי מצוות. המרצים שהיו כולם דתיים נמנעו מלגעת בנושאים רגישים מבחינה דתית. גם אווירת הקמפוס, כגון הלבוש הראוי וחיי החברה וההווי הסטודנטיאליים, התאימו בצורה טבעית לסטודנט הדתי. אולם עם התרחבותה של האוניברסיטה ופתיחתה לציבור הרחב נפגמה האווירה הכללית: בהווי, בחיי החברה ובלבוש.
הנושא המרכזי שלמענו הגה הרב בר־אילן את רעיון האוניברסיטה הדתית הוא הנושא המהותי – איך משלבים בין ערכים למדע. וכאן הדרך אל המטרה רחוקה יותר. אוניברסיטה בעצם מהותה עוסקת במדע בלבד ולא בערכים. אין למדע כלים על מנת לקבוע על פיהם ערכים. הללו שייכים יותר לרצון ולא רק לשכל. אלה שני מקבילים שאינם נפגשים בהכרח. אומנם יש מדענים הנוקטים עמדות ערכיות, לחיוב ולשלילה, אולם זו עמדתם האישית. הם אינם מוסמכים לומר זאת בשם המדע. ואכן זאת בעיית האקדמיה בכלל, כי יש המנצלים את היוקרה שהציבור רוחש למדע לנקוט עמדות ערכיות בשם המדע כביכול.
במדעי הטבע, ההבחנה בין מדע לערכים ברורה יותר. ייתכן שדוקטור לפיזיקה או למתמטיקה ינקטו עמדה ערכית בשם המדע, ואולם ברור שאין לעמדתם שום זיקה לתחום התמחותם המדעית. מעצם הגדרת הדיסציפלינה שלהם, לא ניתן לערב בה ערכים.
הדבר בעייתי יותר במדעי הרוח. הדיסציפלינה הזו שונה מהמדעים המדויקים. ההשערות מרובות יותר וההוכחות המדעיות בנויות על עובדות סלקטיביות. וכשהפרוץ מרובה על העומד יש לעמדות הערכיות הסובייקטיביות של החוקר השפעה גדולה על המחקר המדעי. לא תמיד הוא אובייקטיבי דיו. וכשאופנות חשיבה מסוימות הופכות להיות מקובלות בעולם המדע אין לסטודנט ולחוקר יכולת לנקוט עמדה שונה. עמדה כזו לא תתקבל על ידי הקהילייה המדעית וקידומו עלול להיעצר.
בין מדע לערכים
בנוגע למדעי היהדות ניתן עקרונית לחקור גם תחומים אלו בכלים מדעיים, אולם כל זאת בתנאי שהחוקר מכיר בהנחות היסוד שעליהן מושתתים נושאים אלו. עיקרי אמונה ופסיקת הלכה הם נושאים ערכיים אקסיומטיים שאין למדע סמכות להתערב בהם. למשל, חוקר לא יכול להרשות לעצמו לפרש את ההלכה על סמך דיסציפלינה מדעית המסבירה סוגיות תלמודיות על פי הנחות שאינן מקובלות במסורת הפסיקה בישראל, כמו רקע היסטורי, נסיבות כלכליות וחברתיות, התפתחות ועוד. ההלכה אמנם לא מתנזרת לחלוטין משיקולים הדומים לאלו, אולם הם אינם תופסים בה מקום מרכזי. שיקול הדעת מתי להתחשב בהם מסור בידי פוסק ההלכה שהדיסציפלינה שלו שונה מזו המקובלת במדע. אילוצים חיצוניים רק יוצרים סיטואציות המצריכות יישום ראוי של ההלכה בתנאים מיוחדים אולם השיקולים המכריעים הם שיקולים ערכיים.
אחרי הנחות אלו יש מקום נרחב גם למחקרים בכלים מדעיים אובייקטיביים, כגון הריאליה הכלכלית, הגיאוגרפית וההיסטורית שבה פעלו חכמי ישראל, כתבי יד, דפוסים ישנים, חומרים גנוזים. יש במחקרים אלו ידע חשוב וכדאי שיובאו בפני לומדי התורה. ואכן, יש להצטער על הנתק הקיים בין שני העולמות, האקדמי והישיבתי, במובן הזה. על הפער הזה ניתן לגשר רק אם לא יהיה עירוב תחומין בין השניים, וכל חכם יכיר את מקומו וסמכותו. לאוניברסיטה דתית תפקיד נכבד בבניית גשר כזה.
ככלל, ערכים לא נקבעים על ידי מחקר מדעי אלא באמצעות מורשת תרבותית ומוסרית. איסורי רצח, גנבה, גילוי עריות ועוד מקובלים בחברה האנושית על סמך מסורת ערכית המועברת דרך המערכות החינוכיות והחברתיות מהורים לילדיהם וממחנכים לתלמידיהם. בישראל יש מסורת רצופה של ערכים שנמסרו מרב לתלמיד, איש מפי איש. מקורה וסמכותה של מסורת זו הם בהתגלות בסיני ובהמשכה הרצוף דרך חכמי ישראל לדורותיהם. עבורנו הם אמת ערכית מוחלטת.
יכול מדען פטריוט לחקור את תולדות עמו ותרבותו בכלים מדעיים, וכן להפך: יכול מדען לשלול משטרים הנראים אפלים בעיניו ובכל זאת לחקור בכלים מדעיים את תולדות המשטרים האלו. אין לעמדתו הערכית, לחיוב או לשלילה, השפעה על עצם חקירתו המדעית. מחקריו, אם יהיו רציניים ואובייקטיביים, יתקבלו כראויים בכל מוסד אקדמי.
מסורתנו השפיעה על התרבות המערבית וזו אימצה חלקים מהערכים הנצחיים שלנו. אין למדע סמכות שיפוטית לקבוע למוסרי המורשת מה ערכי ומה לא. הדבר מסור רק בידיהם. יש מקום לשאול, לברר וללבן כל נושא כדרכה של תורה, אך לא לקבוע סולם ערכים אחר על סמך דעתו הסובייקטיבית של המדען. לשם כך הוקמה אוניברסיטה דתית, להשתמש בכלים מדעיים אובייקטיביים ועם זאת לשאת ערכים אמוניים יהודיים.
* * *
המילה אוניברסיטה קרובה לאוניברסליות. המדע שבו היא עוסקת נחקר בהיגיון כלל־אנושי. לעומת זאת, הערכים מוכרעים על ידי הרצון להשתייך למורשת תרבותית ייחודית. אצלנו זו תורת ישראל, שבה גאה כל אדם מישראל המזדהה עם מקורות תרבותו הלאומית.
אוניברסיטה דתית הוקמה כדי להביא לעולם בשורה ייחודית, להשמיע קול צלול בעולם האקדמי, המעמיד את האמת הערכית מעל המחקר המדעי שהוא אינדיפרנטי לעולם הערכים. זכותו של הרב בר־אילן תאיר את דרכנו ויקוים בנו הכתוב "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
