הלילה הארוך ששינה את חיי

בשונה מרשימותיי הרגילות, לא אעסוק כאן בסוגיה יהודית שמעסיקה את קהילות התפוצות. באמתחתי הפעם מחשבות ותובנות אישיות על חיים של שליחות בעקבות קרב סולטן יעקב.

לאחרונה זכינו לחזרתו של החייל הנעדר זכריה באומל הי"ד לאדמת ארץ ישראל. ללא ספק היה בכך מעשה הירואי בעל משמעות לאומית ומוסרית לכלל החברה הישראלית, לחיילי צה"ל ולמשפחת באומל. במלחמת לבנון הראשונה לחמתי בקרב סולטן יעקוב יחד עם זכריה ועוד רבים וטובים. כזכור, גדוד 362 נקלע למארב קשה במשולש טובלנו ולאורך ציר מיכה. 20 חיילים נפלו שם, 30 נפצעו ו־3 חיילים היו נעדרים עד כה. רק טנקים בודדים יצאו מהתופת. סולטן יעקוב היה הקרב הקשה ביותר במלחמת לבנון הראשונה והוא הפך לפרק כואב בהיסטוריה הצבאית של צה"ל. במשך לילה שלם היינו תחת אש כבדה של טנקים סוריים ושל גדודי קומנדו. טילי סאגר וארטילריה נורו לכיווננו. חזרתו של זכריה באומל טלטלה אותי והחזירה אותי שוב אל אותו לילה נורא.

עברו 37 שנה מהלילה הארוך ביותר בחיי. חלפו 37 שנה מיום שישי כ' בסיון תשמ"ב, ערב שבת קודש פרשת שלח, שבה יצאנו לחיים חדשים. הזמן לא מקהה את הזיכרונות ואני מוצא את עצמי חוזר אל אותו לילה כמעט מדי יום, בעיקר בפרשות דרכים בחיי. כאשר עליי להתייעץ ולקבל החלטות, אני חוזר אל אותו לילה, מבקש לחוש את מה שהיה ואת ההשגחה הפרטית שהייתה לי בכך שיצאתי עם רבים מחבריי בחיים. כפי שבפסח יש מצווה שלפיה "צריך אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" ולחזור ללילה אחד ליציאת מצרים, כך אני מוצא את עצמי חוזר כמעט כל לילה לאותו לילה בסולטן יעקב.

הרהורים ומחשבות על סולטן יעקוב מתייחסים לחיים ולמוות. קשה שלא להתייחס לשאלה מדוע אני נותרתי בחיים. האם יש בכך מסר? האם הקב"ה בחר בי? מה הדבר אומר על המשך החיים ועל משמעות חיי?

מי שמכיר אותי יודע שאינני אדם מיסטי. אני משתדל להיות אדם שקול ובעל מחשבה הגיונית. אבל אין בכך כדי לבטל את המחשבות על חיים ומוות. מיד אחרי קרב סולטן יעקב הייתה לי תחושה מוזרה, למרות הכאב העמוק. חשתי שהקב"ה נגע בי. לאחר המלחמה גמלה בליבי ההחלטה לעסוק בעם היהודי, לצאת לעבר העם היהודי ולנסות לשמור על קיומו ועתידו הרוחני. "לכל מקום שאני הולך אני הולך לארץ ישראל", אמר רבי נחמן מברסלב. על דרך זו, אני בחרתי בדרך חיים של "לכל מקום שאני הולך, אני הולך לקראת עם ישראל". זהו מסע קסום ומאתגר לאורך ימים ושנים.

חיים של שליחות

המסקנה שלי היית פשוטה. אם הקב"ה שמר אותי בחיים אני צריך להיות שלוחו של מקום כדי לשמור על חייהם של יהודים אחרים. כך התחלתי לעבוד עם קהילות ישראל בתפוצות. במהלך ביקורי בקהילות ישראל, ניסיתי להבין את הקהילות ואת צורכיהן, את היהודים ואת מצבם ,מתוך אמפתיה וכבוד. לא כחוקר הבא ללמוד תופעה אנתרופולוגית ולא כתייר המבקש לצלם תמונות מחיי הקהילה כאורח לרגע, אלא מתוך תחושת שותפות ומתוך הכרה בכך שהקיום היהודי הוא סוד שצריך להבין ולפענח אותו. פעמים רבות קראתי ועיינתי בדברי מוריי וקודמיי בעלי מסעות ישראל – אלדד הדני, מנשה בן ישראל, רבי בנימין מטודלה והרב יעקב ספיר – וביקשתי ללמוד מהם, לחזור על צעדיהם ולהמשיך את דרכם במסעות בין הקהילות.

דבריו של הרב סולובייצי'ק על מושג השליחות עזרו לי למקד את המחשבה בצורך ובחובה לבחור בחיים של שליחות (בספרו "ימי זיכרון"):

את העובדה שמישהו חי בזמן מסוים, בתקופה מיוחדת ובמקום מוגדר, ולא נולד בתקופה אחרת ובנסיבות אחרות, נוכל להבין אך ורק אם נקבל את עצם הרעיון בדבר שליחותו של האדם. ההשגחה יודעת היכן וכיצד יכול הפרט היחיד על חסרונותיו וכוחות הנפש האצורים בו לקיים את שליחותו, באילו נסיבות ותנאים ובאיזה חברה יהיה זה בכוחו של האדם למלא את שליחותו… משום כך נברא היחיד בתקופה ובמקום שבהם יוכל לקיים את פעולתו לשם שליחותו.

אני מאמין באמונה שלמה שלמרות היות עם ישראל עם נבחר, יש צורך לחזק את קיומו בהווה כדי לשמור על קיומו בעתיד. בכך אני רואה את שליחותי בעולם ואת חובתי כיהודי וכרב – לשמור על קיומו ועתידו של העם היהודי בכל אתר ואתר בארץ ובתפוצות. המשבר האמיתי העומד לפתחנו, הן במדינת ישראל והן בקהילות היהודיות בתפוצות, איננו פוליטי אלא רוחני בעיקרו. הקיום היהודי והמשך היהדות עומדים בסכנה לא רק מפני האנטישמיות, אלא בראש ובראשונה מפני שהיהדות חדלה להיות הכוח הרוחני הרלוונטי לציבור שאיננו שומר מצוות.

יהודים רבים, ונדמה שאף רובו של עם ישראל, שואלים את עצמם את השאלה "מה זה להיות יהודי? מדוע להיות יהודי?". לשאלות הללו לא תמיד יש תשובה, וגם לא תמיד יש מי שישיב על שאלות קיומיות שכאלו. אולם אם נשכיל להיות בזמן הנכון במקום הנכון, תוך כדי שימוש בשפה הנכונה, ונדע למצוא את הדרך הראויה להשיב על השאלות בדרכי נועם ובעיקר מתוך גישה של משמעות ורלוונטיות לכל יהודי, הרי שאפשר להציל נפשות של יחידים ועל ידי כך להציל את עם ישראל כולו.

במשך אלפי שנות היסטוריה יהודים שמרו על זהותם ויהדותם ולא נדרשו לשאלה הפשוטה מדוע להיות יהודי. הם היו יהודים באופן טבעי, כפי שהם נשמו ואהבו, ללא שאלות פילוסופיות. הם היו יהודים כיוון שאבותיהם היו יהודים, ירשו את האמונה היהודית והרגישו צורך להוריש אמונה זו לבניהם אחריהם. אולם בתקופתנו השרשרת מתחילה להינתק. ההמשכיות היהודית איננה מובנת מאליה. העברת האמונה והמסורת היהודית מדור לדור אינה טבעית ופשוטה אלא דורשת הסבר ושכנוע. השאלה מהי יהדות ומדוע עליי להמשיך לקיימה בחיי האישיים ובמשפחתי הופכת לשאלה לגיטימית הדורשת תשובה רלוונטית.

דרושה תשתית מחשבתית

הדרך לפעול ולהציל יהודים רבים בעם ישראל ולדאוג לעתידו של עם ישראל היא על ידי "שליחות". יציאה מבתי כנסיות ובתי מדרשות ושכונות דתיות אל עם בני ישראל, יציאה אל אחינו אשר רבים מהם בבחינת נידחים ואובדים. לא תמיד באופן גיאוגרפי, אלא מבחינה רוחנית וזהותית.

שליחות מהי? לדעתי מושג השליחות מבוסס על ההשקפה שהיהדות דורשת מן היהודי שיעשה לא רק לגאולתו, אלא גם לגאולתם של כל היהודים ואף האנושות כולה. "תיקון עולם" הוא החזון ו"שליחות" זו הדרך ליישם את החזון בחברה היהודית. השליחות של כל יחיד כלפי הפרט או הכלל מבוססת על רגש האחריות והזיקה ההדדית הקיימת בעם ישראל. היחס ל"אחר" כ"אח" עומד ביסודה של המילה אחריות ומהווה את התשתית גם למושג השליחות.

נדמה שלציבור הדתי־לאומי אין משנה סדורה בנושא השליחות. השליחות אינה מרחפת כמושג מכונן ומוביל בחיינו. היא מהווה לרוב מושג חד פעמי של מעשה שיש להתחיל ולסיים ולא כדרך חיים. השליחות היא בדרך כלל שליחות לשנים ולא שליחות לחיים. אשר על כן, נדרשים אנו לבנות תשתית מחשבתית ומעשית להפוך את השליחות לדרך חיים ולחזון. אני מאמין שבכוחו של הציבור הדתי לאומי לפעול רבות למען יהדות התפוצות, מתוך רגישות ומתוך שימוש בתוכן ובשפה הרלוונטיים ליהודים אלו. הדרך להבטיח את עתידו של עם ישראל היא לדעת שאסור לוותר על אף יהודי בעם ישראל.