מרדכי שלֵו היה מבכירי חוקרי הספרות העברית והעולמית במאה העשרים אף שמעודו לא לימד באוניברסיטה כלשהי. יתרה מזו: שלֵו היה אוטודידקט, ורוב תלמודו נעשה מחוץ לכותלי האקדמיה. שלושים וחמישה מאמרי הביקורת שכונסו באסופה זו הם נכסים חיוניים בחקר הספרות העברית והכללית, שעד כה נדפסו בהרבה אכסניות, חלקן נידחות, ומעתה יהיו זמינים לכל תאב דעת.
שלֵו קרא ספרות – פרוזה ושירה – קריאה אידאולוגית ופסיכואנליטית וחתר לחשוף בה את הרבדים הלא מודעים של היוצר. לשון אחר: שלֵו סבר שהוא יודע על היצירה ומבין אותה יותר ממחברהּ, והרושם המובהק אחרי קריאת הספר הוא שאכן צדק. קריאתו המדוקדקת, רוחב אופקיו, כושר הניתוח הספרותי, הפסיכולוגי, הרעיוני וההיסטורי ויכולת הניסוח הפנומנלית של שלֵו מזמנים לקורא מסע מרגש ומרהיב בעולם הרוח היהודי והעולמי. במאמרים רבים הביע שלֵו כבר במשפט הפתיחה את הרעיון המארגן המופשט שביסוד היצירה ועל כן הציב אותו בליבת ניתוחו. הפתיחה הדחוסה הזאת היא סימן לבאות.
במחצית השנייה של שנות השבעים זכיתי ללמוד אצל שלֵו במשך שלוש שנים בהיותי פרח הוראה ב"כרם" – מכון לחינוך הומניסטי־יהודי, שהיה אחת התגובות הרעננות, האחראיות והאופטימיות ביותר למלחמת יום הכיפורים. רוב מורינו היו מעולים. שלֵו, כולנו קראנו לו מרדכי, היה מן הבולטים שבהם. מורה כריזמטי לתנ"ך בעיקר, שכל שיעור שלו דמה לקונצרט מסעיר ומרגש. הוא פיתח תוכנית לימודים רב־תחומית (מקרא, תלמוד, מדרש, הגות, ספרות מודרנית) שקרא לה "גלות וגאולה", ובה העמיד תפיסה שלמה, מגובשת ומאתגרת על חיוניותה של הציונות כמרפא ליהדות מתוך דו־שיח מפרה ביניהן ולא מתוך ניכור, הכנעה או התעלמות הדדית. שלֵו היה אמן הניסוח השנון והאוקסימורוני לעיתים, את היהדות הגדיר כ"מהפכה פרמננטית", ודבריו מהדהדים באוזניי ומהווים מקור השראה בעבורי כבר יותר מארבעים שנה.
היעדר האמת
שלֵו ניהל מאבק נוקב עם כותבים ועם עמדות שרווחו בציבור סביב מלחמת העצמאות ומיד לאחריה. הוא הֵצר על שחזונם של מנהיגי הציבור אינו מקיף ואינו נשגב דיו, וממילא הרוח שפופה. במקבץ הראשון, שש רשימות קצרות שאת רובן פרסם שלֵו ב"סולם", שערך ישראל אלדד־שייב ושימש בפועל אכסניה לחברי הלח"י לשעבר. כן, שלֵו היה חבר הלח"י, אידאולוג אך לא לוחם מחמת בעיה רפואית. מדהים להיווכח מה היה היקף הידיעות שלו בשנות העשרים לחייו, באיזה כושר ניתוח ניחן, וכמה עז היה כושר ההבעה שלו כבר אז.
שלֵו מתח ביקורת נוקבת על מיטב סופרי תש"ח ועל יצירותיהם בעת מלחמת הקוממיות וסמוך לאחריה, והיא רוכזה במקבץ השלישי שבו עשרה מאמרים. הוא בא חשבון עם יגאל מוסינזון ומחזהו "בערבות הנגב"; עם סיפורים מאת נתן שחם, חיים חפר, דן בן־אמוץ, נסים אלוני ואחרים; עם "חרבת חזעה" של ס' יזהר; עם "שירים על ארץ הנגב" מאת נתן אלתרמן; ועם "הקילומטר ה־56" ו"תחת השמש" מאת משה שמיר.
טענותיו העיקריות של שלֵו הן שכל היצירות הללו נעדרות חזון, וחלקן נגועות בשטחיות ובגיבורים שעולמם הפנימי ילדותי. "היעדר החזון הוביל אפוא בהכרח להיעדר המתח, והיעדר המתח – להיעדר החיים, היינו היעדר האמת" (עמ' 93). על "הדרך ליריחו" של מוסינזון כתב "השם זנות ספרותית יהיה צנוע מדי בשבילה" (עמ' 89). ביקורתו של שלֵו כפולה: ספרותית ואידאולוגית, ולדעתו הספרות של אנשי הפלמ"ח והתנועות הסוציאליסטיות למיניהן נמוכה ובחלקה לא אמינה מפני שהיא נובעת מרפיון מוסרי ומרפיסות רוח.
מאוסלו עד ז'נבה
מאוחר יותר, ייחד שלֵו דיונים חשובים ליוצרים מ"דור המדינה". בצד מחמאות על הישגים ספרותיים, צורניים ותוכניים, לא נמנע מלבקר אותם קשות – עם חלקם גם בתכתובת בין־אישית בחיים – על משמעויות העומק שיש ביצירותיהם. במקבץ החמישי הוא דן ב"מיכאל שלי" מאת עמוס עוז, בדליה רביקוביץ כמשוררת מקוננת, ב"פרקי יומן" של מאיר הר־ציון וביצירות של א"ב יהושע.
כידוע, מאיר הר־ציון לא ראה עצמו סופר וכך נתפס גם בציבור. שלֵו מצא ביומנו חיפוש אחרי חוויה ראשונית, בחן את המשמעות העמוקה של חציית הגבול, הראה כיצד ראה עצמו הר־ציון כאזרח הארץ ולא אזרח המדינה, וכיצד הוא הונע מכוח דפוסים מקראיים של תודעת ייעוד, ובלשונו של שלֵו: "הייעוד הוא מעיקרו חובה ולא זכות. הרגשת הייעוד אינה מופנית החוצה אלא פנימה. היא אינה תובעת תגמול. סיפוקה בה בעצמה" (עמ' 250). בצד שבחיו הרבים לא נמנע מלסמן את נקודות החולשה בספרו של הר־ציון – "חסר הזינוק מן המישור התיאורי אל המרחב הספרותי, הרב ממדי. חסרה הסמליות הנסתרת… פה ושם מחליפה הפשטנות את הפשטות" (עמ' 252).
המקבץ נחתם במאמר ארוך, שהוא בעצם מסה רבתי, וכותרתו "הולדת הטרגדיה מתוך רוח המוזיקה: מאוסלו עד ז'נבה דרך 'שמחת עניים', 'שיר לשלום ו'סיפור על אהבה וחושך'". המאמר מרתק ומעורר למחשבות רבות על ספרות, על פוליטיקה, על היחסים שביניהן, על כוחו של שלֵו לקרוא קריאה רב־רובדית בטקסטים ספרותיים, ועל מסקנתו סמוך לתום הפסקה האחרונה, "כל מי שחדל להעביר תרבות הוא מתאבד" (עמ' 369).
בה בעת עסק שלֵו גם ביצירות ספרותיות שנחשבו כבר קנוניות, ואף בהן היטיב להעמיק ולחשוף רבדים עלומים. דיוניו אלה רוכזו בשני מקבצים: במקבץ השני יש ארבע רשימות שעניינן ביאליק, טשרניחובסקי, קפקא, עגנון, אורי צבי גרינברג ופנחס שדה. המקבץ השישי מוקדש לש"י עגנון (עמ' 371־416) ובו שלושה מאמרים. האחרון, "חבלי משיח וייסורי גאולה בתלמוד ובסיפור 'המטפחת' לעגנון", נבדל מכל קודמיו בין השאר בזה שחלק גדול ממנו יוחד לניתוח מדרשים, אשר לדעת שלֵו טמונים בתשתית "המטפחת".
בין היהדות לציונות
לנתן אלתרמן היה מעמד מיוחד במאמריו של שלֵו, ואין תמה בדבר, שכן אלתרמן נחשב שנים רבות לבכיר המשוררים, וכתיבתו העיתונאית והפזמונאית העצימה את מעמדו ולא פגמה בו. בחלק הרביעי מאמר אחד – "מי מפחד מ'שמחת עניים'?" (עמ' 101־203), והוא נדפס לראשונה ב־1991 בכתב העת "אלפיים" ומאז שב ונדפס עוד פעמיים. זו פנינה ספרותית, המורכבת מעשרה פרקים ובהם שישים סעיפים. כותרת הפרק הראשון היא "חוק השיבה המנצחת", חוק המהדהד חזור והדהד במאמר זה ובמאמרים מכוננים נוספים, ובלשונו של שלֵו: "חוק הברזל של השירה האלתרמנית" (עמ' 130).
שלֵו מראה – תוך כדי שימת לב למצלול, למבנה, למילות מפתח ולדימויים שנקט אלתרמן – כי רעיון העומק החבוי ב"שמחת עניים" הוא ההתמודדות בין היהדות לבין הציונות. בלשונו: "אין דרך ישרה מעולם המסורת לעולם הגאולה!… כדי לחזור לעצמה על היהדות להתרחק מעל עצמה!" (עמ' 145), ובהמשך: "אם נשתמש במשל על פי קבלת האר"י, הרי שהיהדות הייתה חייבת לצמצם את עצמה ולהתנכר לעצמה בתוך־תוכה – על מנת לפנות מקום לבריאת הציונות, עם כל שבירת הכלים הכרוכה בכך, ועל כל התיקון הגדול שצריך לבוא בעקבותיה" (עמ' 146). בהמשך ייחד דיון ארוך ועמוק למתח בין ישועה לשואה, למעבר המהיר והחד ביניהן, ומצא בשירת אלתרמן רמזים מטרימים לשואת יהודי אירופה: "במיוחד הצליח אלתרמן לקשור את החורבן הפיזי אותו צפה בעת כתיבת היצירה עם שואה רוחנית שקדמה לו ושיסודה בהינתקות חריפה מדי מן המורשת ומן השורשים" (עמ' 193).
המקבץ השביעי יוחד ל"ספרות לא עברית" (עמ' 417־567), וגם בו נוכחת היהדות נוכחות דחוסה ועמוקה. המאמר הראשון – "גונבים את הבשורה" – מחזיק מעל מאה עמודים ובו ניתח שלֵו את המחזה "מחכים לגודו" מאת סמואל בקט, הנחשב בדרך כלל לאבן דרך אסטרטגית בהתפתחות תאטרון האבסורד. ביד אמן הראה שלֵו כי "האבסורד, עם כל ההומור, החן והאימה הכרוכים בו, הוא רק אחד הרבדים במחזה, ולא העמוק שבהם, ומתחתיו מתפקדים רבדים נוספים אשר אין להבין את המחזה בלעדיהם" (עמ' 435).
שלֵו טרח להראות בשפע אופנים מדוע תשתית המחזה היא מאבק בין הנצרות ליהדות, כיצד הגיבור הוא יהודי מובהק, וקרא קריאה מרגשת ומפעימה במזמור קלז שבתהילים. סמוך לסוף המאמר קבע כי "תיאטרון האבסורד וספרות האבסורד הם השלב העליון של ההומאניזם, וההלכה מועלית כאנטיתזה לאבסורד" (עמ' 525). שלֵו חתם את מאמרו במשפט "מתוך קריאה לעומק ב'מחכים לגודו' וב'יוליסס', [מתברר] כי מנקודת ראות מסוימת הממלאת תפקיד חשוב ביצירות אלה, דברי ימי האנושות הם דברי ימי התייהדות האנושות שטרם נשלמו" (עמ' 526). זו מסקנה מדהימה, ההולמת היטב את שלֵו. ארבעת המאמרים הבאים עוסקים בהיבטים שונים ביצירת קפקא, ובהם הראה שלֵו עד כמה היה קפקא יהודי ועד כמה יצירתו יהודית.
במקום הקרע רוחשים חיים
הספר נחתם ב"אחרית דבר" חשובה, יפה ומעניינת (עמ' 571־606), שכתבה שירה סתיו מן המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. היא סימנה בקצרה את תחנות חייו העיקריות של שלֵו, היטיבה לאפיין את כתיבתו, וסקרה בתמציתיות את עיקרי הפולמוסים שעוררו ניתוחיו. מאמרה נחתם במשפט: "יותר מכל, כך נדמה לי, קורא לנו שלֵו לא לפחד, לא לחשוש כלל מן המתח, הקוטביות ומן הדילמות היסודיות של חיינו כאן: כי במקום שבו נפער פער, או אפילו נקרע קרע – שם רוחשים חיים, ומשם תצמח גם המשמעות" (עמ' 606). זו מסקנה נכוחה, המיטיבה לתמצת את המסר הבוקע ממפעלו הספרותי של שלֵו.
שלֵו היה אדם אידאולוגי כל חייו, חוקר ספרות מחונן ומורה דגול. קיבוץ חלק ממאמריו באסופה זו (רק אלה שעניינם הספרות) הוא מעשה מבורך, ואני מקווה שירים תרומה של ממש לאיכות השיח התרבותי בארץ, לא רק בקרב חוקרים מובהקים. אכן, שלֵו עומד לביקורת כמו כל אחת ואחד, אולם גם מי שלא יראה בו מקור סמכות בוודאי ימצא בו הרבה השראה. דווקא משום כל האמור לעיל – ורשימת ביקורת כזו אינה יותר מאשר הערות אחדות וקריאה לעיון מעמיק יותר ושיטתי – אני מצר על ההפקה הרשלנית של הספר. יש בו הרבה מאוד טעויות מבישות בניקוד השירים. עריכה והגהה קפדניות יותר היו מכבדות יותר את שלֵו, והוא ראוי לכך.
גונבים את הבשורה
מסותיו הספרותיות של מרדכי שלֵו
כנרת, זמורה־ביתן, דביר ומכון הקשרים
תשע"ח, 607 עמ'
